אבי לוזון שיחק אותה!
"אחד הקטעים הכי הזויים היה בנתניה במשחק נגד נורבגיה. הבלם אדי גוטליב טעה ונורבגיה כבשה שער. אחד מהעיתונאים הבכירים שישב צמוד אליי שאל: "הטעות היא של קהבא נכון, לא ראיתי טוב?". השבתי לו כי הטעות הייתה של גוטליב. "לא, מה פתאום", התעקש, "זה קהבא סידר להם את הגול". הפנתי אותו למסך הענק שמאחורי אחד השערים וביקשתי ממנו להסתכל שוב, אבל הכתב הבכיר בשלו. "לא, זה קבהא ההוא ממכבי פתח תקווה". כאשר אמר "ההוא ממכבי פתח תקווה", הבנתי שהוא הגיע מתודלק מהבית על משפחת לוזון. אבל בגלל שבכל זאת לא רצה להטעות את הקוראים שלו, שאל כמה עיתונאים מי עשה את הטעות. אחרי דקה חזר למקומו ואמר לי: "אתה צודק, זה היה גוטליב, לא ההוא ממכבי פתח תקוה". איזה מסכן, אמרתי לעצמי, הלך הטקסט מהבית" (משה בוקר, הארץ, 15.6.13)
בשבוע שעבר חוויתי בטדי, במשחק בין ישראל לאנגליה, את אחת מחוויות הכדורגל הטובות שהיו לי בשנים האחרונות.
מזג אוויר נפלא, עשרים ושניים אלף צופים במתקן נוח ויפהפה. ילדים, נשים, צעירים ומבוגרים שסיפקו אווירה נהדרת של כדורגל, עודדו ודחפו את הקבוצה שלהם, בלי קללות ובלי ואלימות.
משחק כדורגל קצבי ואיכותי, עם בונוס בדמות שער ניצחון מתוק בדקות הסיום של הגיבור המקומי.
בקיצור, חוויה.
לפי מה שאני שומע ומבין גם לאוהדים שהיו במשחקים במגרשים האחרים ברחבי הארץ הייתה חוויה דומה.
וזה לא רק ההתרשמות הסובייקטיבית של אלו שהיו במשחקים, גם הנתונים מראים שהטורניר הוא הצלחה גדולה.
ממוצע הצופים עד כה עומד על 10,800 למשחק, וסביר להניח שאחרי משחק הגמר הוא יחצה את רף ה- 11,000. רק לשם השוואה, בטורניר הקודם שנערך בדנמרק עמד ממוצע הצופים על 6,300.
גם מבחינת הארגון של האירוע ניתן לומר שמדובר בהצלחה גדולה – הלוגיסטיקה פעלה באופן חלק ולא נרשמו תקלות יוצאות דופן – נבחרות שנתקעו בפקק בדרך למשחק, מצאו מגרש אימונים סגור או עיתונאים שהגיעו למגרש הלא נכון. אם כל זה נראה לכם מובן אליו, נסו להיזכר בתיאורי הזוועה מאוקראינה בקיץ שעבר.
נכון, מדובר ביורו הצעירות ולא ביורו הבוגרות, ולטורניר מהסוג הזה כמעט ולא מגיעים אוהדים מחוץ למדינה המארחת. ועדיין, עבור מדינה כמו ישראל, שלא מורגלת בהפקות מסוג זה, העובדה שהוא עבר בצורה כל כך חלקה ויעילה ראויה לציון.
ניתן בהחלט גם לחוש מוחמאים מכך השחקנים ושאר האורחים ששהו כאן במהלך השבועיים האחרונים היו מלאי תשבוחות להכנסת האורחים הלבבית, הארץ היפה והאנשים החמים.
ובעיקר, כמובן, העובדה שבעולם ראו פנים אחרות של ישראל. במקום ילדים שזורקים אבנים על חיילים הם ראו אצטדיונים חדישים, אוהדים צבעוניים, ונבחרת מקומית מגובשת עם ייצוג מכלל גווני האוכלוסייה.
בדרך כלל נהוג לומר שלהצלחה אבות רבים, אבל להצלחה הזו יש אב אחד. אבי אחד ליתר דיוק.
מה שלא יעשו עשר מסעות פרסום עם בר רפאלי עשה אבי לוזון אחד עם שיער מקריח וכרס קטנה.
לגלגו עליו, שאלו מה זה הטורניר הזה בכלל? ייחלו שהוא יכשל.
לעתים זה היה נראה כאילו יש עיתונאים שאפילו מתפללים שתפרוץ כאן איזו מלחמה או משהו, רק בשביל שאופ"א תעביר את הטורניר מישראל למקום אחר ואבי לוזון יאכל אותה.
אז למה, אחרי שההפקה שלו נחלה הצלחה מרשימה, כמעט בשום מקום לא תקראו מישהו שנותן לו קרדיט, שמודה שהזלזול והציניות לא היו במקומם?
כי זה אבי לוזון כמובן.
אומר זאת כך, חייתי ארבע שנים באנגליה, קראתי את הגארדיאן, הטיימס והאינדיפנדנט, שמעתי את הפרשנים בסקיי, ITV, וה- BBC, ודעתי היא שיש לא מעט כותבים ופרשנים ראויים בתקשורת הספורט הישראלית, ושבאופן כללי הדיון הוא מעניין ומקיף, וברמת ידע ומקצועיות גבוה.
אבל רק כשזה מגיע ל- NFL ,NBA, ריאל מדריד או ברצלונה.
כשזה מגיע לכדורגל הישראלי, זה נראה פתאום כמו דיון קולני ביציע (זה כנראה לא לחינם שתוכניות הדגל הספורטיביות בטלוויזיה בישראל נקראות "יציע העיתונות" ובעבר- "בטריבונה").
במקום ניתוח מקצועי אתה תקבל לרוב את אותו מניפסט קבוע של משטמה כלפי ישראל, הישראליות והישראלים ("הגזענים", כן…), במסווה, ולעתים גם בלי, של ביקורת עניינית.
במאמר מוסגר אפשר אולי לתהות האם לא שווה לאמץ את הדרישה הקבועה של אותם עיתונאים לייבא אנשי מקצוע לחו"ל ולייבא גם עיתונאים זרים, כך אולי נזכה לסיקור אובייקטיבי וענייני של הזירה הספורטיבית המקומית.
זה לא שאין סיבות טובות לכך שהתקשורת הישראלית חשה סלידה מהסצנה המקומית, ובהחלט גם יש לה מספיק טובות לחוש תחושת קבס מההתנהלות האישית של אבי לוזון לעתים.
אבל בדיוק כמו שהם דורשים מקצוענות ממושאי הביקורת שלהם, הם צריכים לנהוג במקצוענות בעצמם.
ומקצוענות של עיתונאי זה לדעת להיות אובייקטיבי גם כשמושאי הכתיבה שלו עולים לו על העצבים. לבקר לגופו של עניין ולא לגופו של איש.
כששופטים את הקדנציה של לוזון עד כה מקבלים תמונה מורכבת הרבה יותר מהדמוניזציה שנעשית לו בתקשורת המקומית.
בתחומים מסויימים הצליח יותר ובאחרים כשל. אם כי דבר אחד ייאמר לזכותו – האיש לא בא להעביר את הזמן, הוא כל הזמן עושה, ומנסה לשנות ולשפר. ועוד ייאמר לזכותו שכאשר דבר מה שעשה לא צולח הוא לא מתבייש לשנות.
אם לערוך איזשהו סיכום קצר של פועלו בתחומי המרכזיים שבאחריות ההתאחדות לכדורגל והעומד בראשה, ניתן לומר את הדברים הבאים:
נבחרות צעירות – נתנתק שנייה מהדיון הטעון והמוטה לגבי הנבחרת עדי גיל 21 ונתרכז בנבחרות הנוער והנערים. בתחום הזה ניתן לומר כי לוזון נחל עד כה את הכישלון החרוץ ביותר שלו.
הקונספציה שלו הייתה למנות שחקני עבר כדי שישתלבו במערכת ויתרמו מהידע ומהניסיון שלהם. אולם שחקי העבר המכובדים האלה התבררו כמאמני הווה גרועים, והנבחרות הצעירות, שבתקופתו של זאב זלצר כמאמן העל של הנבחרת הצעירות, אולי לא שלטו ביבשת, אבל בהחלט הצליחו להתמודד שווה בשווה מול כמעט כל נבחרת, רשמו כמה תוצאות מביכות בשנים האחרונות.
לאחרונה מונה מיכאל נס הגרמני לתפקיד מאמן הטכני של הנבחרות הצעירות, ויש לקוות שהדבר יסמן שינוי במגמה.
הנבחרת הבוגרות – בקדנציה הראשונה שלו יירש לוזון את קשטן כמאמן הנבחרת וטוב עשה שלא ביצע מהפכה רועשת על ההתחלה, אלא למד את השטח, נתן לקשטן הזדמנות ללמוד ולהשתפר מהקדנציה הראשונה ולסיים את החוזה, גם אם התוצאה הסופית הייתה קמפיין מאכזב.
אח"כ ניסה מאמן מחו"ל – לואיס פרננדס – וכשהבין שגם מוריניו לא יכול ביומיים בחודש להפוך שחקנים עם לקויות בסיסיות לכאלו שמתמודדים שווה בשווה עם שחקנים מהדרג הראשון באירופה, חזר לאופציה הריאלית והנכונה של המאמן הישראלי הטוב ביותר בנמצא – גוטמן – וכאמור, עבר להשקיע את המשאבים בנבחרות הצעירות.
ליגה – בעיקרון זהו תחום שבו להתאחדות ולעומד בראשה יש יכולת מוגבלת להשפיע. הבעייה העיקרית של ליגת העל זה העובדה שמדובר במוצר עם יחסי ציבור נוראיים. כיו"ר התאחדות ניסה לוזון למתג אותה כמוצר אטרקטיבי יותר ולהכניס בה עניין באמצעים מלאכותיים כמו שיטת הקיזוז. זה לא ממש צלח ולוזון, בצדק, ירד מהשיטה אחרי ניסיון קצר.
בעונה האחרונה נרשמה מגמת שיפור קלה בעניין ובהתייחסות לליגה ויש לקוות שזו תימשך ביתר שאת בעונה הבאה בעקבות החוויה החיובית שעברו במהלך היורו חובבי כדורגל מקומיים רבים שהדירו את רגליהם מהמגרשים בשנים האחרונות.
מתקנים – תחום שבו יכול לוזון לסמן וי גדול. נכון שאת המגרשים בפתח-תקווה, נתניה וחיפה, החלו תכנן גם לפני שלוזון היה יו"ר ההתאחדות, אבל העובדה היא שבמשמרת שלו הפרויקטים האלו, שהיו תקועים במשך שנים, קרמו עור וגידים והפכו למציאות. כשברור, גם, שהאירוח של יורו הצעירות בארץ זירז משמעותית את השלמתם.
עוד ראוי לציין את הקמת בית הנבחרות בשפיים. בשעה טובה לנבחרות ישראל בגילאים השונים יש בית ראוי עם כל התנאים הדרושים והן לא צריכות לנדוד בין מגרשים של קבוצות מליגה ב' כדי להתאמן.
הקשר למכבי פ"ת – ברור שזה לא במקום, אבל צריך לזכור שבעידן שלו כיו"ר ההתאחדות קרה משהו שלא קרה 21 שנים וזה שהקבוצה ירדה לליגה השנייה. ואיך קרה? עם התנהלות הזויה של ביה"ד של ההתאחדות שבחר לשנות את ההחלטה המקורית שלו בגלל אירוע שהתרחש בגלל במשחק אחר.
פוליטיקה – בתקופתו של אבי לוזון שודרג מצבה הפוליטי של ישראל באופ"א. כפי שכתב יואב דובינסקי – בזכות מעמדו של לוזון באופ"א המצב הביטחוני כמעט ואינו משפיע על קיום משחקים בישראל, ואין זה עניין של מה בכך.
בנוסף, כמובן, ישראל אירחה את יורו 2013 לנבחרות עד גיל 21, ובעקבות האירוח המוצלח אפשר לפנטז אפילו על אירוח אחד הבתים של יורו הבוגרות ב- 2020 – רעיון שהיה מקוטלג כהזוי לפני עידן לוזון.
אז יש אולי אנשים שמציק להם לראות את לוזון מתחכך בשועי עולם, אבל כך זה עובד בפוליטיקה. כשאקדמאים ואנשי עסקים עושים את זה נקרא מינגלינג ונטוורקינג, אבל כשאבי (או אברם) מפ"ת עושה את זה, זה נקרא "לערבב".
רוצה לומר – מי הוא בכלל? מה הוא שייך? באיזה שפה הוא מדבר איתם? הוא בכלל יודע אנגלית?!
כשהם מסתלבטים עליו כשהוא נכנס לאותו פריים עם מסי או עם אנגלה מרקל הם אומרים "נדחף". נדחף אומרים על מישהו שנכנס למקום לא שלו, שהוא לא אמור להיות בו.
כעת, זה לא עניין של גזענות של אשכנזים כלפי מזרחיים, כמו שחלק גדול מהמגיבים לפוסט על גיא לוזון התקיפו אותי על טיעון שלא טענתי.
זה בסדר, אני לא מבייש או חושש – אם הייתי חושב שמדובר כאן בגזענות של אשכנזים נגד מזרחיים הייתי כותב את זה, לא מחביא את זה בין השורות.
אבל לא כתבתי את זה מהסיבה שאני פשוט חושב שזה לא נכון.
זאת אומרת, יכול להיות שבשנות החמישים והשישים ככה זה עבד כאן.
אבל ב- 2013, לא מעט מאלה שכותבים את הדברים המכוערים על לוזון הם מזרחיים בעצמם. ועל אותו משקל, אותם דברים שנכתבים על לוזון המזרחי נכתבו גם על ברקוביץ' האשכנזי (וכשהם נכתבו התייחסתי אליהם באותו אופן).
אז העניין הוא לא גזענות.
העניין הוא חוסר היכולת לקבל את המורכבות של הדברים. להבין שאדם יכול להתנהג באופן מסוים בסיטואציה אחת ובאופן אחר לגמרי בסיטואציה שונה.
לקבל את זה שלאדם ישנם פנים רבות וצדדים שונים ושיש כמה דרכים להצליח – לא רק זו האלגנטית והקרירה. ובהתאם לכך לדעת לבקר מתי שצריך ואת מה שצריך לבקר, ולפרגן מתי שצריך ולמה שצריך לפרגן.
לא לקבוע את דעתנו עפ"י קטגוריות תפיסתיות מקובעות של איך אמור להיראות ולהתנהג איש מקצוע רציני ואיך אמורה להיבנות ולהיראות הצלחה.
אני רוצה להביא דוגמא מהטור של אלון עידן על גיא לוזון ב-'הארץ' בסופ"ש האחרון.
עידן תוהה שם, בין השאר, "האם הוא פותח ספר?"
בתפיסה של אלון עידן (שהוא, אגב, ממוצא מזרחי) מישהו שהולך עם חולצה בחוץ לא קורא ספרים.
אינני יודע לגבי גיא, אבל אמא של אבי לוזון – עליזה – סיפרה עליו שכילד, במקום לשחק בחוץ, היה נשאר בבית וקורא ספרים עד רמה כזו שזה היה נראה לה אפילו מוגזם.
לפחות יאמר לזכותו של עידן שהוא לא ניסה להסתיר את העובדה שמדובר בהבעת דעה אישית על האיש ולא בביקורת מקצועית כשכבר בכותרת הודה ש- "לא מדובר בכדורגל" אלא בסלידה מאופיו וסגנונו, כפי שפירט ב"חן" רב בהמשך ("עם החתולה שלי, שאיבדה את הקול בגיל חודש ויש לה חצי זנב, אני מזדהה יותר. היא אף פעם לא צועקת על שופטים, למשל").
אחד הסרטים האהובים עלי הוא סיפורו של וויל האנטינג. נדמה לי שאחת הסיבות שבגללן אני אוהב ומתחבר לדמות של וויל האנטינג (אותה מגלם נפלא מאט דימון) היא שמדובר בדמות שמצליחה לערער את האופן המקובע שבו אנו תופסים את האחר.
למי שלא ראה את הסרט – וויל האנטינג הוא פרחח שכונתי שהולך מכות במגרשי המשחקים, סוג של ערס במושגים אמריקאים, שעובד כשרת ב-MIT ובשלב מסוים מתגלה באקראי כגאון מתמטי.
מה שיפה אצל וויל האנטינג זה שהוא נשאר נאמן לעצמי האותנטי שלו בכל מצב ומסרב בהתרסה להתקבע לקטגוריה חברתית כזו או אחרת, גם במחיר של אי מימוש הפוטנציאל הייחודי שלו.
יש סצנה שאני מאוד אוהב בסרט (אתם יכולים לראות אותה בוידאו למטה) שבה הוא מתעמת בבר עם סטודנט אליטיסטי מהרווארד, לאחר שזה האחרון ניסה להשפיל את חברו של וויל (בן אפלק) שניסה את מזלו עם סטודנטיות מקומיות.
לאחר שוויל מביך את אותו סטודנט בידע שלו, הוא גם מעדכן אותו שבעוד התואר מהרווארד עולה מאה וחמשים אלף דולר, לו עצמו עלה לרכוש את הידע הזה בדיוק דולר וחצי – הקנס על איחורים בספריה הציבורית.
אז יכול להיות שלעיתונאים שלא מצליחים לפרגן לאבי לוזון פשוט קשה עם העובדה, שאת ההכרה והערכה הבינלאומית שהם לעולם לא יזכו לה בתחום שלהם, השיג לוזון בתחום שלו, בעזרת כישורים שרכש, לא בהרווארד (או לפחות בבינתחומי), אלא בשכונה שבה גדל בפתח-תקווה, ובעזרת תובנות שקיבל מהשיחות עם אמא עליזה על כוס תה עם נענע בשבת בבוקר.
ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url
