גשם באלפסי

שורש הדם הרע

וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ; וַיֹּאמֶר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו (בראשית כ"ז, כ"ב).

ושוב חוזר הניגון… וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ, מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם; וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל-אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ-פְּלִשְׁתִּים, גְּרָרָה. וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, לְאִשְׁתּוֹ, וַיֹּאמֶר, אֲחֹתִי הִוא: כִּי יָרֵא, לֵאמֹר אִשְׁתִּי, פֶּן-יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל-רִבְקָה, כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִוא.

התפוח לא נופל רחוק מהעץ. וזה בא לידי ביטוי גם בנקודה המשמעותית בפרשה – כפי שתומרן אברהם על-ידי שרה אשתו, כך מתומרן בנו יצחק על-ידי רבקה אשתו.

סיפור לקיחת הברכה מעשו ע"י יעקב במרמה צורם מכמה בחינות:

ראשית, הוא מציג את יצחק באור מאוד לא מחמיא. כמישהו שאפילו אשתו לא סומכת על שיקול דעתו.

שנית, זה מציג את רבקה באור מחמיא עוד פחות – כמישהי שמתמרנת את בעלה, לא רואה אותו ולא מכבדת את העובדה שהוא אוהב את עשו.

הנראטיב הפרשני המקובל מציג את הדברים כך שיעקב היה איש תם יושב אהלים ואלו עשו פרא אדם, ולכן התאים כמובן שיעקב הוא זה שממנו תצא השושלת של עם ישראל ולא עשו.

אלא שאם כך היו פני הדברים, יצחק, אחד משלושת אבות האומה, לא הבין זאת? הוא לא הבין את ההשלכות של מתן הברכה לעשו ולא ליעקב? הרי רק בתחילת הפרשה אלוהים מאשרר לו את ההבטחה שנתן לאברהם אביו וְהִרְבֵּיתִי אֶת-זַרְעֲךָ, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ, אֵת כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל; וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

מדוע אהב יצחק דווקא את עשו?

תירוץ מוכר אחד הוא שעשו "ידע לדבר" מה שנקרא. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו. וציד בפיו הכוונה לצוד בדברים שבפיו את חיבתם של אלו שחפץ בכך.

אלא ששוב, קשה לקבל את ההצגה של יצחק אבינו כמישהו קל דעת שמקבל החלטות הרות גורל היסטורי על סמך כמה מילים יפות.

זאת ועוד, כאשר רבקה מתכננת כיצד לרמות את יצחק כתוב וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ, בַּבָּיִת; וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן.

על הפסוק הזה נכתב במדרש בראשית רבה (פרשה ס"ה סימן ט"ז):

"אשר אתה בבית" – שבהם היה משמש את אביו. אמר ר' שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים; ובשעה שהייתי יוצא לדרך, הייתי יוצא בבגדים נקיים. אבל עשו, בשעה שהיה משמש את אביו, לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות. אמר: אין כבודו של אבא להיות משמשו, אלא בבגדי מלכות"

אבל לא רק במדרש, גם בכתוב עצמו אפשר ללמוד על הכבוד שרכש עשו לאביו:

במקום אחד כתוב שליצחק (ורבקה) היה מורת רוח מעשו – כאשר הוא לקח אישה מבנות החתי. אלא שדווקא זה מוביל בסופו של דבר בעיני, למה שהוא הרגע הבאמת גדול של עשו – שאחרי שיעקב עושק ממנו את הברכה, וכשיש לו סיבות טובות מאוד לכעוס על כל המשפחה (מעניין מה היו היחסים בינו לבין רבקה אמו, הכתוב לא מפרט), גם על יצחק אביו, הוא מכבד את אביו בימיו האחרונים ועושה את מה שהוא מבין שכנראה מאוד חשוב לאביו וַיַּרְא עֵשָׂו, כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן, בְּעֵינֵי, יִצְחָק אָבִיו. וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו, אֶל-יִשְׁמָעֵאל; וַיִּקַּח אֶת-מָחֲלַת בַּת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת, עַל-נָשָׁיו–לוֹ לְאִשָּׁה.

אלא שזה מעט מדי מאוחר מדי. הברכה נתנה ליעקב. והדם הרע בין בניו של יעקב – ישראל – לבין בני עשו – אדום (שלפי מסורת חז"ל עמי הנצרות האירופאים הם צאצאיהם) החל לזרום, עד שיהפוך לבסוף לנהרות וימים.

לא סתם כנראה נכתב וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה, גְּדֹלָה עַד-מְאֹד, כאשר התחוור לו שיעקב רימה אותו וגנב את הברכה מעשו. הוא הבין שהמשטמה שנוצרה עכשיו בין האחים תיפער בניהם קרע לדורות שאת אחריתו מי יישורנו.

ולמרבה הצער, הוא ידע בדיוק ממה הוא חרד חרדה גדולה מאוד.

שבת שלום.

התסביך האדיפאלי של יצחק

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ. (בראשית כ"ד, ס"ז)

פרשת חיי שרה היא הפרשה היחידה בחמשת חומשי תורה שנושאת שם של אישה. וזה לכן כמעט מתבקש שזו תהיה גם הפרשה שמפגישה אותנו לראשונה עם סוגיות הקשורות ביחסים הרגשיים המורכבים שבינו לבינה.

הפרשה נפתחת בבשורה על פטירתה של שרה. על היחסים בין אברהם לשרה אנחנו יודעים מעט מאוד. אלא שמכלל לאו אתה שומע הן. בעוד על יצחק כתוב וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ ועל יעקב וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ (שזה פשוט שירה צרופה), על אברהם לא נכתב בשום מקום שאהב את שרה. המעשה הרומנטי ביותר שהוא עושה עבורה זה לרכוש חלקת קבר יוקרתית.

בכלל, נדמה שבסיטואציות האלה אברהם פורח. זה לא רק המשא ומתן מול עפרון על מערת המכפלה, זה גם המשא ומתן המרשים מול אלוהים על סדום בפרשה הקודמת. שעומד בסתירה זועקת לשמיים לנון שלנטיות שבה הוא מקבל את הבקשה של אלוהים להקריב את בנו.

וזה אולי רומז משהו על מבנה האישיות של אברהם. שבסיטואציות רגשיות הוא מסתבך, מאבד את המלים. אבל כשעושים עסקים, כשהכללים ברורים ומוגדרים מראש, הוא מצליח להביא את עצמו היטב לידי ביטוי.

הסיפור המרכזי הבא בפרשה הוא עניין השידוך של יצחק ורבקה. אברהם שולח את איש אמונו זְקַן בֵּיתוֹ, הַמֹּשֵׁל, בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ אליעזר, למצוא כלה ליצחק מבני משפחתו המורחבת. הוא לא מצייד אותו בהנחיות מיוחדות ואליעזר צריך לשבור את הראש בעצמו.

אליעזר פותר את העניין בדרך מקורית ומבקש מאלוהים שייתן לו סימן מי היא הנבחרת – זאת שתציע להשקות גם אותו וגם את הגמלים. וכאן נשאלת השאלה – האם זהו סימן אנקדוטלי או שמא זה בא להעיד על רוחב לבה של האישה ולכן על היותה שידוך ראוי ליצחק? קשה לדעת. כך או כך, הראשונה שמגיעה ועונה מיד לקריטריונים זו רבקה.

וכאן אנחנו מגיעים לדעתי לנקודה המעניינת ביותר בפרשה. בעוד על אברהם לא מעיד הכתוב על קשר רגשי מיוחד לשרה, כאן מעיד הכתוב ש וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ. מותר להניח מכך שיצחק אהב את אמא שלו והיה קשור אליה ולכן נעצב אחרי מותה והתקשה להתנחם.

ומי הצליחה לנחם אותו? רבקה.

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ.

פעמיים משחיל פנימה הכתוב את האמא כשהוא בא לספר לנו על היחסים בין יצחק לאשתו. וזה, איך לומר, חומר ממנו עשויים מטעמים פסיכולוגיים.

אחת הטעויות, לעניות דעתי, של זיגמונד פרויד הייתה ההתעקשות שלו להוכיח שהפסיכואנליזה היא מדע. ובכן, היא לא. אבל ההיסטוריה הקנתה לפסיכואנליזה מקום של כבוד לא פחות מזה של תחומי ידע מדעיים. וזה משום שהפסיכואנליזה יצרה מהפכה בחשיבה האנושית ובתפיסה שלנו את הדבר המופשט הזה שנקרא "נפש".

עוד טעות של פרויד, וממשיכי דרכו הנאמנים כמו קרל יונג ואחרים ניסו להסביר לו את זה ללא הצלחה (וזכו בשל כך לראות את הצד הפחות נעים של אישיותו), היא ההתקבעות שלו על המיניות כגורם הבלעדי שמניע את האישיות.

הרעיון של התסביך האדיפאלי נפלא. מרתק. אבל הוא זוכה לביטול די מהיר בגלל הקושי המובן להכיל את הקיום של פנטזיות מיניות אצל ילדים.

אלא שאם מנתקים את העניין המיני ומנסים להבין את מה שעומד מאחורי הרעיון, אפשר למצוא בו לא מעט היגיון.

האמא היא הדמות הנשית המשמעותית הראשונה עבור הילד. הוא רוצה להיות הגבר שלה (לאו דווקא במובן המיני כאמור), הוא רוצה שהיא תהיה רק שלו ומתחרה על ליבה עם היריב הכי גדול שלו – האבא.

התפקיד של האמא הוא לגרום לילד להרגיש שהוא הצליח. שהוא גבר חלומותיה. והכיבוש הזה מעניק לו את הביטחון להיות גבר כובש גם בבגרות. כפי שפרויד עצמו תיאר זאת נפלא: "גבר שאהבת אמו אליו אינה מוטלת בספק, נושא אתו למשך החיים את התחושה שהוא כובש, את הביטחון שיצליח, שפעמים רבות מיתרגם להצלחה בפועל".

בהתאם לכך, החיפוש (הבלתי מודע לרוב) של הגבר הבוגר אחר דמות אישה שמזכירה את דמות אמו הוא בהחלט מובן. מבחינתו של הגבר, היחסים הרומנטיים שהוא מקיים עם נשים בבגרות הם סובלימציה של היחסים שהיו לו עם אמו בילדות. אם אמו הייתה קרה ומניפולטיבית, היחסים שלו עם נשים יאופיינו במאבקי כוח וניסיונות תמרון הדדיים. אם אמו הייתה חמה, אוהבת ומכילה, היחסים שלו עם נשים יאופיינו בקרבה רגשית ואינטימיות.

אנחנו יודעים מעט מאוד, כאמור, על אישיותה של שרה. אבל מהמעט שאנחנו יודעים מדובר באישה מניפולטיבית, כפי שנוכחנו לראות במקרה של הגר וישמעאל. באופן מרתק, סיפור דומה להפליא יחזור בהמשך גם עם רבקה שתתמרן את יצחק להעניק את הברכה ליעקב ולא לעשו.

ולכן כנראה, למרות שלא הוא בחר בה לאשתו, יצחק מתאהב ברבקה כמעט מיד. היא מזכירה לו את אמא.

שבת שלום.

ההסבר הלא הגיוני הוא היחיד שהגיוני

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים. (בראשית כ"ב, ג')

אין ספק שפרשת וירא היא אחת המרתקות והעמוסות בסיפורים מבין כל הפרשות בחמשת חומשי התורה. ישנם לפחות חמישה-שישה סיפורים בפרשה שיכולים לפרנס כל אחד לבד תלי תלים של פרשנויות – אברהם והמלאכים, סדום ועמורה, הגר וישמעאל, שרה ואבימלך, וכמובן – הדרמה הגדולה מכולם שמאפילה על כל שאר האירועים הסוערים בפרק, עקדת יצחק.

אחד הדברים שצדו את תשומת לבי כשחזרתי אל הפרשה לקראת כתיבת הפוסט הנוכחי, היא שיש כאן מעין שידור חוזר של הפרשה הקודמת – לך לך. שלושה סיפורים שבעצם חוזרים על עצמם בוורסיה מעט שונה וגם יותר עוצמתית:

הסיפור הראשון הוא חזרה על סיפור שרה ומלך מצרים. שוב אברהם משקר לגבי היותה של שרה אחותו והיא נמסרת בידי מלך זר. הפעם אפילו אלוהים מתערב כדי להוציא את אבימלך מלך גרר מההסתבכות שאברהם מכניס אותו אליה וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם, גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם-לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת, וָאֶחְשֹׂךְ גַּם-אָנֹכִי אוֹתְךָ, מֵחֲטוֹ-לִי; עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיךָ, לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ.

הסיפור השני הוא שרה והגר. שרה מקנאת בהגר ורוצה להיפטר ממנה, אנחנו יודעים את זה כבר מהפרשה הקודמת. כעת היא מבקשת מאברהם לסלק גם אותה וגם את בנה, שהוא כמובן גם בנו. אברהם לא מת על זה, אבל אחרי שאלוהים מבקש ממנו כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ הוא שולח אותם לתעות במדבר.

הנקודה המעניינת כאן היא העובדה שאברהם מצר על גירוש ישמעאל. ולמה זה מעניין? כי כשנגיע לעקדת יצחק נראה ששם לא כתוב וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ כפי שנכתב על ישמעאל. האם זה מרמז שאברהם אהב יותר את ישמעאל? לא יודע. אבל אם מוסיפים לזה את מה שבהחלט רשום במפורש, וזה שיצחק העדיף את עשו על פני יעקב, אני מתחיל להרגיש כיהודי כמו בן דחוי… וכשמתבוננים באופן בהיר רק על הפשט קשה להימנע מלומר את הדברים הבאים – אמותינו היקרות תמרנו וסכסכו בנינו לבין בניהם של ישמעאל ועשו סכסוך שאת מחיר הדמים שלו אנחנו משלמים עד עצם היום הזה.

הסיפור השלישי שחוזר על עצמו הוא הניסיון של אלוהים את אברהם. אחרי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. מגיע וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים,  אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

תלי תלים והרי הררים של פרשנויות עסקו בשאלה כיצד יכול היה אברהם להסכים להקריב את בנו? הרי לא רק שזה מעשה שקשה לתפוס מבחינה אנושית, זה גם מנוגד לכל מה שהדת החדשה שאברהם ייסד אמורה לייצג.

אחת הפרשנויות המרתקות בעניין הזה היא של הפילוסוף הדני סרן קירקגור במסה האפית 'חיל ורעדה'.

דבריו של קירקגור מורכבים מאוד ועל אף שקראתי אותם יותר מפעם אחת, אני עדיין נזהר מלומר שהצלחתי לרדת לסוף דעתו.

מה שאהבתי בפרשנות של קירקגור זה את הטענה שאברהם מייצג בסיפור העקדה את האבסורד שבקיום האנושי ואת הפרדוקסליות שבו. עד כמה שהבנתי משגת, קירקגור מעלה את הטענה שאברהם האמין באמונה שלמה בנקודת זמן אחת בשני דברים סותרים לגמרי – שעליו להקריב את יצחק כי זה מה שאלוהים רוצה ושאלוהים לא ירצה בסופו של דבר בקורבנו של יצחק.

ההסבר הלא הגיוני הזה הוא ההסבר ההגיוני היחיד שאני מסוגל להכיל בסיפור הזה.

כי באופן שבו אני מבין ותופס את היהדות, אברהם לא עמד בניסיון העקידה. הוא נכשל בו. ומה שמוכיח את זה היסטורית, כפי שהצעתי בשבוע שעבר, זו העובדה שלא הוא הופך בסופו של דבר להיות אבי האומה אלא הנכד שלו. ולא הוא נרשם בדפי ההיסטוריה כמנהיג העברי הגדול אלא מישהו שיעלה על במת ההיסטוריה כמה מאות שנים אחר כך.

ומה שמרמז על כך אולי גם בכתוב זה העובדה ש וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה.

כאילו מה? זה לא רגע לא מספיק חשוב ודרמטי בכדי שאלוהים יופיע בו בכבודו ובעצמו, אז הוא שולח את אחד העוזרים הפרלמנטריים שלו?!

או שאולי מה שאלוהים רוצה לומר כאן בעצם לאברהם זה "הבנתי, אתה עלא כיפאק. עכשיו תוריד את הסכין. הכול בסדר".

כי אולי איפשהו, עמוק בתוכו, מה שאלוהים באמת רצה זה שאברהם יאמר לו "במחילה מכבודך, אבל עד כאן. זה לא".

שבת שלום.