גשם באלפסי

הפיטורים של גיא לוזון הם מהלך טיפשי ומביש

הפיטורים של גיא לוזון הם אחד הרגעים המבישים של בית"ר ירושלים בשנים האחרונות, ויש כידוע תחרות לא פשוטה בצמרת הדירוג הזה. לוזון הוא אחד האחרונים במערכת שאחראי למצב המקצועי הנוכחי של בית"ר.

ראשית, ברמה האנושית-מוסרית (אם למושג הזה יש עוד משמעות בכדורגל הישראלי ובבית"ר), לוזון נשאר בקיץ ועשה כמיטב יכולתו כדי להעמיד קבוצה תחרותית במצב קשה של אי וודאות. נכון שהוא לא עשה זאת מסיבות אלטרואיסטיות, הוא ראה בבית"ר הזדמנות אחרונה בערך בעתיד הנראה לעין לאמן מועדון "גדול", אבל זה לא משנה את העובדה שהוא לא ויתר ונלחם על מעט הכבוד המקצועי שעוד נשאר למועדון באותם ימים. המינימום שהמועדון יכול היה להעניק לו בתמורה זו הזמנות ראויה להוכיח את כישורי המקצועיים. והוא לא קיבל את ההזדמנות הזאת.

ללוזון חלק קטן בבניית הסגל לאחר הגעתו של משה חוגג, שיחד עם אלי אוחנה, אחראי להבאת שחקנים, ובראשם ערן לוי, שהרציונל להחתמתם לא היה מקצועי, אלא רצון לייצר "באז" סביב הקבוצה בקרב האוהדים ובתקשורת. גם עם הסגל, שבמידה רבה "הונחת" עליו, ללוזון לא נתנה הזדמנות להוביל תהליך מקצועי. בשורה התחתונה, אחרי שבעה מחזורים, בית"ר אמנם ממוקמת במקום הלפני אחרון בטבלה, אבל רחוקה רק ארבע נקודות מהמקום שמוביל לפליי-אוף העליון. בעונה, שעקב הנסיבות של החלפת הבעלות, אין באמת ציפייה ממנה להיאבק על האליפות או משהו שדומה לזה, זה לא סיבה מספקת לזעזוע מקצועי.

ללוזון יכולה הייתה להיות עוד הזדמנות רבה לתקן ולשפר את הקבוצה תוך כדי תנועה. חלק גדול מהתוצאות החלשות בפתיחת העונה ניתן לייחס גם לעובדה שהקבוצה לא רק שהורכבה טלאי על טלאי בשבועות האחרונים של חלון ההעברות, אלא גם לעובדה שהסגל הקיים כמעט ולא עשה הכנה מקצועית כקבוצה לעונה הנוכחית. ואחרי כל זה, כן ניתן היה לראות מגמה של שיפור בבית"ר במשחקים האחרונים, למרות שזה עדיין לא בא לידי ביטוי בתוצאות.

מאז שרכש את בית"ר, משה חוגג אומר את כל הדברים הנכונים. אולם דיבורים, כידוע, לא עולים כסף והמבחן האמתי הוא במעשים.

ובמעשים עד כה לא ניכר שחוגג מביא משהו חדש לבית"ר. אם כבר, אז הוא מסיג אותה לאחור. ההחלטה לפטר את לוזון היא עוד ניצחון לאוהדים, בייחוד לפלג הדומיננטי והקיצוני שבהם, שמראים שוב שהם אלו שבסופו של דבר קובעים בבית"ר.

למהלך הזה יהיו השלכות גם על השינוי הערכי שחוגג, מצהיר לפחות, שהוא מעוניין לבצע במועדון. הרעיונות של חוגג טובים ונכונים, אולם נדמה שהאיש עדיין רחוק מהלבין לאן הגיע. הדיבורים שלו על הצורך "לדבר עם הקיצוניים" מעידים על כך שהוא כושל בהבנת הסיטואציה.

אוהדי בית"ר קבלו את חוגג בתופים ובמחולות משום שהוא היה זה שהושיע אותם מעריצותו של אלי טביב. אולם, הם לא יהססו לפנות נגדו ברגע שיפעל כנגד העקרונות שלהם. בכדי להפוך את בית"ר למועדון שבו, לדוגמא, דת ולאום אינם פרמטר בבחירת שחקנים, כפי שהצהיר, הוא יצטרך להתעמת עם אותם אוהדים באופן ישיר וכואב.

הניסיון שלו להיות נחמד ולרצות את כולם, והעובדה שלא הוכיח עמוד שדרה עקרוני בהתנהלות מול המאמן שבו נתן את אמונו כשהגיע למועדון, מעידים שהדרך לשינוי אותו הוא, לדבריו, מבקש להביא למועדון, ארוכה מאוד.

המסע אל התמימות השנייה

צילום: הדר אלפסי

כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת־לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְלִרְאוֹת אֶת־הָעִנְיָן אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל־הָאָרֶץ כִּי גַם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֵׁנָה בְּעֵינָיו אֵינֶנּוּ רֹאֶה: שֶׁגַּם־זֶה הָבֶל׃

קהלת ממשיך להציג עמדה אמביוולנטית לגבי החכמה. מצד אחד, ברור שהוא רואה בחכמה ערך ואף חש בוז וסלידה כלפי בורות וטיפשות – 'הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ'. מצד שני, הוא חוזר שוב על המחיר של החכמה שמסבה לאדם טרדות רבות ואינה מאפשרת מנוחה לנפשו.

בסיפור "מעשה בחכם ותם" עוסק ר' נחמן מברסלב בסוגיה זו. החכם והתם הינם שני חברי ילדות שנפגשים לאחר שנים ארוכות. במרוצת השנים כל אחד מהם פנה לכיוון אחר בחיים בהתאם לאופיו. החכם נסע לעיר הגדולה ונעשה דוקטור ופילוסוף גדול, ואילו התם הוא סנדלר פשוט שחי בצנעה עם אשתו וילדיו. לאחר שנים רבות חוזר החכם לעיירה הקטנה בה גדלו וכאשר הם נפגשים מתפתח בניהם הדיאלוג הבא:

והתם היה רץ ובא אל החכם בשמחה, ומצאו שהוא מצר ומלא ייסורים.

שאלו: הלא חכם ועשיר אתה, על מה יש לך ייסורים תמיד ואני מלא שמחה תמיד?! והיה בעיני החכם לשחוק, ונדמה בעיניו למשוגע.

אמר לו התם: הלא סתם בני-אדם, שמתלוצצים ממני, הם שוטים, כי אם המה חכמים ממני, הלא אדרבה, הם שוטים, מכל שכן חכם כמותך, ומה אם אתה חכם ממני?

ענה התם ואמר החכם: מי ייתן, שתבוא אתה על מדרגה שלי!

השיב החכם ואמר: זה אפשר להיות, שאני אבוא על שלך, שיינטל ממני השכל, חס ושלום, או אהיה חולה, חס ושלום, ואהיה משוגע. כי הלא מה אתה?- איש משוגע! אבל שאתה תבוא למדרגה שלי?! זה אי אפשר בשום אופן, שתהיה אתה חכם כמוני.

השיב התם: אצל השם יתברך הכל אפשר, ויכול להיות כהרף עין, שאני אבוא על שלך. ושחק החכם ממנו מאוד.

סוגיית החכמה מול התמימות מעסיק מאוד גם אותי. במוצאי המונדיאל האחרון מצאתי את עצמי נבוך מול השאלה עד כמה באמת נהניתי ממנו? בשבועיים הראשונים הייתה לי חוויה נהדרת. עקבתי בדריכות אחרי כל המשחקים, נהניתי מהכדורגל המשובח והדרמות שהתפתחו. אולם, ככל שהתקדם הטורניר והייתי צריך לבחור את הקבוצה שאני רוצה שתזכה בו, מצאתי את עצמי בקונפליקט ובלבול.

באופן מסורתי אני אוהד את נבחרות אנגליה וארגנטינה. אולם, אהדתי לנבחרתי אנגליה קהתה זה מכבר וההתנהלות של נבחרת ארגנטינה סביב המשחק שהיה אמור להתקיים בירושלים הותירה אצלי טעם מר בפה שלא אפשר לי לאהוד אותה בלב שלם.

האופציה הבאה הייתה נבחרת ספרד שאני מחבב מאוד את סגנונה. אולם, גם היא הודחה בשלב מוקדם ונותרתי ללא נבחרת לאהוד.

באופן טבעי נמשך לבי אחר נבחרת קרואטיה, שייצגה ערכים שאני מזדהה איתם – נחישות, הקרבה ותשוקה. אלא שגם אותה לא יכולתי לאהוד בלב שלם בגלל ההיסטוריה הבעייתית שלה וגם הווה לא משהו, כפי שלמדתי ככל שהתעניינתי יותר במדינה הזו.

וכך מצאתי את עצמי מוטרד ומבולבל, עורג בגעגוע לימים בהם הייתי יכול לאהוד נבחרת בתמימות ובהתלהבות רק בגלל שהייתי אוהב את התלבושת שלה או סתם בגלל ששיחקה נגד גרמניה.

אלא שגם לזה היה מחיר, משום ש, למשל, זה לכד אותי באהדה לנבחרת אנגליה המאמללת במשך קרוב לשני עשורים.

בצר לי הלכתי וחיפשת תשובה לשאלה – האם ניתן למצוא איזון ופשרה בין התמימות לחכמה? האם ניתן לחזור לאותה תמימות של הילדות גם לאחר שבגרת, נכווית והתפכחת?

וכך הגעתי לפירוש נפלא של הרב יעקב נגן על פסוק מפרשת שופטים (שהיא, במקרה או שלא, פרשת הבר מצווה שלי) "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ":

"דווקא הכרה במורכבות של המציאות יכולה לאפשר לאדם להכיל ולקבל אותה באמת. אם נשווה בין התמימות הראשונה לשנייה, הרי שבתמימות הראשונה האדם אינו רואה את החסרונות שיש בזולת, בחיים ובעולם, מכיוון שאין לו ראייה נוקבת על החיים. הוא מקבל את המציאות כפשוטה. בתמימות השנייה, לעומת זאת, הוא רואה את הבעיות, את הקשיים ואת הכיעור, אך הוא מסוגל להכיל אותם. הראייה השלמה שלו על המציאות מאפשרת לו לא להיתפס לדברים השליליים אלא לראות את הנקודות הטובות שבתוכם."

ומשקראתי זאת אורו עיני וחשתי כמוצא שלל רב.

המסע אל "התמימות השנייה" – מונח שטבע הפילוסוף עקיבא ארנסט סימון – מלווה את קהלת לאורך הספר: וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת־הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין־טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם־לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ.

כדי ליהנות מהדברים "הפשוטים" לכאורה של החיים, אדם צריך לקבל את המניעות והמכאובים שקיימים במציאות, לקבל את החסרונות והחולשות שקיימים בו ובאחרים, ועדיין לראות את יופיים של החיים ואת הטוב שבאנשים.

העולם מתחלק לרוב בין שני סוגים של אנשים – אלו שאוחזים ב"תמימות הראשונה", הרואים את המציאות באופן פשטני וחד ממדי, לבין אלו שאבדו את התמימות וראייתם את המציאות צינית וקרה.

כדי לזכות ולהגיע אל "התמימות השנייה" אדם צריך למצוא את הדרך להכיל את המורכבות שקיימת במציאות ולחיות בשלום עם חוויה פנימית של קונפליקט וסתירות – מה שהפילוסוף הדני סורן קירקגור בספרו "חיל ורעדה" כינה: "האמונה באבסורד ופרדוקס האמונה".

וזוהי מעלה גבוהה שקשה מאוד להשיג אותה. ולכן צדק התם מסיפורו של ר' נחמן שאמר לחכם: "מי ייתן, שתבוא אתה על מדרגה שלי".

אסרו חג שמח.

יאיר לפיד, מאחוריך

פרק ז' ובו מקבץ נדיר ומרהיב של פניני חכמה ותובנות שכל אחת מהן שווה הררי מילים. נעשה כמיטב יכולתנו במסגרת המקום והזמן:

טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ׃

שמן טוב (בושם אם תרצו), עושה רושם טוב לזמן קצר ומתנדף, שמו הטוב של האדם הולך לפניו כל ימיו. יום המוות טוב מיום היוולדו, כי לאחר מותו של אדם אפשר לראות ולדעת במה זכה לשמו הטוב ואיזו מורשת השאיר אחריו בעולם.

טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל־לִבּוֹ׃

טוב שאדם ייתן דעתו על כך שהחיים הם סופיים – ובית האבל נותן תזכורת מוחשית לכך – זה גורם לו להרהר במעשיו, ליצוק בחייו תוכן ומשמעות ולא רק לעסוק בתענוגות העולם הזה (בית המשתה) כדי להדחיק ולהשכיח מלבו את עובדת ארעיותם של החיים.

טוֹב לִשְׁמֹעַ גַּעֲרַת חָכָם מֵאִישׁ שֹׁמֵעַ שִׁיר כְּסִילִים׃

מי שבאמת רוצה בטובתך יאמר לך גם דברים שאתה לא תאהב לשמוע, זה עדיף על מחמאות וחנפנויות חסרות תוכן של כסילים.

טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ טוֹב אֶרֶךְ־רוּחַ מִגְּבַהּ־רוּחַ׃

טוב להסתכל לסופם של דברים ולא להתלהב או להתאכזב יותר מדי בתחילתם. בקיצור, אל תפטרו את המאמן אחרי שני הפסדים, תתנו זמן ל"תהליך".

אַל־תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה.

"נוסטלגיה היא מחזור של העבר וצביעתו בוורוד" (מרי שמיץ)

טוֹבָה חָכְמָה עִם־נַחֲלָה וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ׃ כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ׃

טוב שלאדם חכם יהיו גם נכסים חומריים, לפחות ברמה מספקת. כך הוא לא יהיה תלוי בבעלי ממון ולהיקלע למצבים בהם יאלץ לשקר לעצמו וללכת נגד מה שהוא מבין ורואה בחכמתו בכדי לשרוד.

בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה.

מקסים בעיני. כשטוב לך תהנה מזה, אל תעסיק את עצמך יותר מדי בשאלות מתי זה יגמר ומה יכול להשתבש. זה ישתבש ויגמר. אבל לפחות תהנה מזה כל עוד זה ישנו, אחרת תצא מופסד פעמיים. כשרע לך, תתבונן – מה אתה יכול ללמוד מזה? אל סתם תנציח את המסכנות שלך ותשקע ברחמים עצמיים.

אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ׃

אין צדק מוחלט בכדורגל, בטח לא בחיים. אפילו לא עם VAR.

אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם׃

אל תגזים בכלום. אפילו במידות טובות כמו צדיקות וחכמה יש מינון נכון שצריך לשמור עליו. נטייה להקצנה, בכל תכונה, מעידה על בעייתיות וחסך.

טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ.

טוב להיות באמצע ולא בקצוות. להיות קצת מזה וקצת מזה. יאיר לפיד, מאחוריך!

כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא׃

אין אדם מושלם. אל תתאמץ לחפש כי לא תמצא. מכאן גם ניתן ללמוד שיעור בענווה והמעטה בשיפוטיות כלפי הזולת.

וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ אֲסוּרִים יָדֶיהָ, טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ׃

"קהלת אינו מטיף לנזירות, אלא קורא לגבר להתבונן בפיכחון ובזהירות בתשוקתו ובעצמת השפעותיה של האשה עליו, פן יילכד באשת מצודים." (הרב עדין שטיינזלץ)

חג שמח!

נקודה ששווה שלוש

אנחנו עושים רגע הפסקה מספר קהלת לטובה החיים עצמם (אל דאגה, הפוסט על פרק ז' יעלה בהמשך היום).

ליברפול הובילה בהחזקת כדור (53%-47%), בנגיעות בכדור (803-729), במסירות (616-559), בכדרורים (11-8), בבעיטות לשער (13-10) ובבעיטות למסגרת (6-4).

ועדיין, זה היה המשחק בו ליברפול התקשתה העונה הכי הרבה עד כה (אם לא סופרים את המשחק בגביע הליגה בשבוע שעבר בו שיחקה בהרכב חסר). וזה קרה לא רק בגלל איכות היריבה, אלא בעיקר בגלל שלא עמדה בפרמטרים שמנבאים בדרך כלל ניצחון שלה: פחות החזקת כדור, פחות מסירות מהיריבה ואורך התקפה ממוצע של לא יותר מ-10 שניות.

צ'לסי הצליחה לשבש היטב את המשחק של ליברפול, שמבוסס על חטיפות כדור בשליש הקדמי והתקפות מעבר מהירות שמייצרות איום על השער בתוך מספר שניות. ליברפול חטפה אמנם 11 כדורים (לעומת 12 של צ'לסי), אולם, כפי שניתן לראות בתרשים הבא בו מצוינות הנקודות על המגרש בהן נחטפו הכדורים, רק אחת מהן הייתה בשליש האחרון של המגרש:

כתוצאה מכך, ליברפול נאלצה לשחק התקפות ארוכות ואיטיות עם הרבה הנעת כדור רחוק מהשער. מפת החום ממחישה זאת – מרבית הנעת הכדור של ליברפול התרכזה במרכז המגרש, בעוד צ'לסי סגרה כמעט הרמטית את השליש האחרון עם קו הגנה חזק, אחראי ומאורגן. זה לא האוטובוס של מוריניו, סארי לא בא להתבנקר, אבל הוא הגיע מוכן היטב ועשה בדיוק את מה שצריך כדי לעצור את ליברפול:

כאשר מתפתח סוג משחק כזה, ומעטות הקבוצות שיכולות לכפות זאת על ליברפול הנוכחית אבל צ'לסי היא אחת מהן, בולט החיסרון של קשר התקפי בליברפול, אחד שיודע לתת פס בין שניים שמפרק הגנה צפופה או לאיים על השער מרחוק (כן, קוטיניו כזה).

ליברפול שלטה בצורה ברורה לכל אורך המחצית השנייה, אבל ללא שחקן כזה היא התקשתה להגיע לאיומים אפקטיביים על השער. כדי לשנות את המצב קלופ ניסה להכניס מישהו למשבצת הזאת: שאקירי, הראשון שנזרק למערכה, היה הימור טוב לכך, אולם הוא לא הצליח להיכנס למשחק, גם קייטה לא הביא את הישועה, שלבסוף הגיעה ממקור בלתי צפוי.

דניאל סטארידג' הוא חלוץ תשע מצוין, נייד, מהיר וטכני, מהסוג שיושב בול על משחק המעברים של קלופ. אם הוא בריא ובכושר הוא בונוס משמעותי לליברפול. אבל הוא לא אותו קשר התקפי מדובר. אלא שיש משהו לא צפוי בסטארידג', לטוב ולרע. והבעיטה המרהיבה שלו מרחוק, הייתה לונג שוט, תרתי משמע, אבל בדיוק הלונג שוט שליברפול הייתה צריכה כדי לפצח את הביצורים על הגשר.

השער הזה יכול להתברר כמשמעותי מאוד בהמשך. אליפות לא לוקחים במשחקים האלה, אלא במשחקים נגד הפולהאמים והברייטונים. אם ליברפול תמשיך לא לאבד נקודות במשחקים האלה, תיקו בחוץ מול יריבה ישירה על התואר יכול להתברר בהמשך כתוצאה מצוינת שהייתה שווה שלוש נקודות – האחת שלה והשתיים שמנעה מצ'לסי.

עושר שמור לבעליו לרעתו

יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ.

בסרט "אהבה על הדשא", הגרסה הבריטית המוצלחת לספר המופת של ניק הורנבי "קדחת הדשא", ישנה סצנה שאני מאוד אוהב:

הבחורה אתה מנהל רומן גיבור הסרט, המגלם את דמותו של ניק הורנבי – אוהד ארסנל שבע האכזבות, שואלת אותו מדוע אין לו שאיפות להתקדם בתפקידו המקצועי: "אתה לא רוצה יותר כסף?"

"למה אני צריך עוד כסף?!" הוא משיב, "יש לי מספיק לשכר דירה, אוכל ומנוי שנתי לארסנל".

אני מודה שאני מאלה שכסף לא מניע אותם בחיים. זה לא שאינני אוהב כסף, אני אנושי וזו תכונה אנושית. אבל במדרג השיקולים היכן להשקיע את כישרונותיי ומרצי, כסף לא נמצא במקום הראשון. הרבה לפניו נמצאים תחושת סיפוק ממה שאני עושה והיכולת להשפיע על אנשים. כסף עבורי הוא תנאי הכרחי, אבל ממש לא מספק. הוא איננו המטרה, אלא האמצעי.

מעולם לא הייתי מאלה ששאפו לעשות את "המיליון הראשון" עד גיל שלושים (ואכן לא עשיתי…). זו נראתה לי שאיפה מבוזבזת. השאיפות שלי היו ונשארו אחרות.

לטעמי היחס בין אושר לעושר הוא עקומת גאוס (פעמון): עד לנקודה מסוימת, ככל שלאדם יש יותר כסף הוא יכול לחיות חיים נוחים יותר ולהיות מסופק יותר מחייו, אבל מנקודה מסוימת, יותר כסף מוביל לפחות סיפוק, פחות אושר והרבה יותר טרדות.

אצל כל אדם נקודת הפיק הזו היא אחרת. רמת החיים שמאפשרת לנו לחיות ברווחה וסיפוק היא שונה מאחד לשני. לי אישית מספיקה רמת חיים שמאפשרת לי לשלם שכר דירה במקום שנעים וטוב לי לגור בו, רכב אמין שמשרת אותי ולא אני אותו, לאכול מדי פעם במסעדה טובה או ללכת להופעה של די.ג'יי או להקה שאני אוהב, ולנסוע פעם בשנה או שנתיים לראות כדורגל במקום בעולם שעדיין לא ביקרתי בו.

זה לא מעט, אבל גם לא הרבה אני חושב. אם היו לי שאיפות גדולות יותר – לקנות דירה משלי או להחליף כל שנתיים רכב חדש לדוגמא – הייתי צריך לעבוד הרבה יותר וזה היה בא על חשבון הזמן שאני מקדיש לדברים שנותנים לי משמעות וסיפוק בחיים. כמו כתיבת הבלוג הזה למשל.

בעמוד הפייסבוק שלי התפתח השבוע דיון מעניין בעקבות פוסט שרשמתי על הנוכחות הדלה של אוהדי מנצ'סטר סיטי במשחק ליגת האלופות נגד ליון. סיפרתי שם על משחק שהייתי בו באצטדיון הישן של סיטי במיין רואד, בתחילת העשור הקודם, שהיה מלא עד אפס מקום בליל אמצע שבוע חורפי בעונה שבה סיטי ירדה ליגה, ועל התשוקה שחוויתי שם מהאוהדים המקומיים. תשוקה שנדיר מאוד למצוא כיום באיתיחאד.

אחד המגיבים שאל אותי מה ההבדל בין המצב של סיטי לבין זה של ליברפול? הרי גם ליברפול היא מועדון שמוציא הרבה כסף על רכישת שחקנים.

חשבתי על זה לא מעט. נדמה לי שההבדל הוא שבליברפול הכסף הוא לא משהו שפותר הכול באופן אוטומטי. יורגן קלופ החזיר לא פעם צ'ק פתוח לבעלים כאשר חש שאין שחקן שמצדיק את הסכומים הנדרשים בשוק. ובאותה מידה גם ידע לשבור שיאי העברות על שחקנים שחשב שהם חיוניים לתהליך ולדרך שהוא מעביר את המועדון.

כשבית"ר זכתה באליפויות בתקופת גאידמק זה הרגיש לי תפל. לא באמת שמחתי בהן. אלו היו אליפויות שהושגו בזכות זה שלבית"ר היה בעלים עשיר יותר מאלו של שאר הקבוצות בליגה, ולא בזכות זה שבית"ר הייתה מועדון כדורגל להתגאות בו. כך מרגישות לי אליפויות של קבוצות כמו מנצ'סטר סיטי ופ.ס.ז', והאליפויות של צ'לסי בתקופה שבה, אם להשתמש במטפאורה המבריקה של ארסן ונגר, "העמידה טנק רוסי בחצר והתחילה לירות לעברנו שטרות של 50 ליש"ט".

אליפות של ליברפול, לעומת זאת, אם וכאשר ותושג, תהיה תוצר של דרך. של תהליך שיפור מתמיד והתקדמות אטית ומחושבת שהחלה מהיום בו רכשו ג'ון הנרי ושות' את המועדון לפני שמונה שנים, ומגיעה לשיאה תחת שרביטו המקצועית של יורגן קלופ בישום הפילוסופיה המקצועית והאנושית שלו. תהליך שבו הכסף עזר לפתור בעיות, אבל לא היה הפתרון עצמו.

זה אולי נשמע הבדל סמנטי, אבל בעיני זה ההבדל משמעותי מאוד. מספיק משמעותי בכדי לאפשר לי ליהנות מאליפות שתושג בדרך הזו בשיעור גדול עשרות מונים מהאופן בו הייתי נהנה מאליפות שהייתה מושגת בדרכן של מנצ'סטר סיטי, פ.ס.ז' ודומותיהן.

שבת שלום ומועדים לשמחה.

*

והנה שיר מעולה של אהוד בנאי על מישהו שרצה יותר כסף ממה שהיה צריך ואיך זה נגמר…