גשם באלפסי

תרבות הצריכה

צילום: הדר אלפסי

פרק ב' ובו מספר קהלת על חיפושיו אחר משמעות בחיים:

הניסיון הראשון הוא לחיות חיי הוללות, ליהנות מתענוגות הגוף:

אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה־נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב. תַּרְתִּי בְלִבִּי, לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת-בְּשָׂרִי;

אולם, וְהִנֵּה גַם־הוּא הָבֶל. לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה־זֹּה עֹשָׂה׃

הצחוק והשמחה של הוללות חסרת פשר אינם ממלאים את הריקנות שחש האדם ואינם מצליחים לספק את הצורך שלו במציאות משמעות לקיומו.

הניסיון השני הוא להרבות נכסים חומריים:

הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים׃ הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם׃ כָּנַסְתִּי לִי גַּם־כֶּסֶף וְזָהָב וּעָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת.

אולם, וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

גם הנכסים שאדם צובר אינם בעלי משמעות. גם הם הֶבֶל, שנידף ולא משאיר שום זכר אחריו, וּרְעוּת רוּחַ, ניסיון חסר תוחלת לרדוף אחרי משהו בלתי מושג.

הניסיון השלישי הוא להתעמק בחכמה:

פָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן-הַסִּכְלוּת–כִּיתְרוֹן הָאוֹר, מִן-הַחֹשֶׁךְ. הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ;

קהלת משבח כעת את החכמה. הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ – הוא הולך באור, רואה את המציאות נכוחה ומפוכח מאשליה. וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ; הטיפשות והבורות משולים להליכה בחושך. אמנם, להליכה זו יש יתרונות, כי אינך רואה את המהמורות והמכשולים העומדים לפניך ואתה יכול להתהלך שאנן וטוב לבב, אולם בכל רגע אתה עלול לפול לתוכם.

אלא שגם מהניסיון הזה קהלת מתאכזב:

וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם-אֲנִי יִקְרֵנִי, וְלָמָּה חָכַמְתִּי אָז יֹתֵר; וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי, שֶׁגַּם-זֶה הָבֶל.

בסופו של דבר, אומר קהלת, חייהם של החכמים ושל הכסילים מסתיימים באותה צורה. לחכמה אין באמת יתרון על הכסילות – גם היא לא יכולה למצוא פתרון לאקראיות והשרירותיות שבחוויה האנושית ולעובדה שסופם קבוע וידוע מראש.

וכאן כבר שוקע קהלת בייאוש:

וְשָׂנֵאתִי, אֶת-הַחַיִּים–כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כִּי-הַכֹּל הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ.

קהלת מתאר בפרק זה את שלושת הדרכים הנפוצות ביותר בהן מנסה לאדם לפצות את חוסר התכלית שבחוויה האנושית: ליהנות מהחיים, לצבור נכסים, מעמד ויוקרה, ולרכוש ידע וחכמה.

עפ"י קהלת, כולם נועדו לכישלון. אם אדם סבור שדרכים אלו יובילו אותו לתחושה של סיפוק ומשמעות בחייו, הוא צפוי להתאכזב ולשקוע בייאוש.

אנחנו רואים זאת היטב גם בדורנו:

תרבות הצריכה איננה מספקת את צרכיו הרגשיים של האדם, היא רק מעניקה לו אשליה רגעית של סיפוק שמתחלפת במהרה בתחושת ריקנות (מה שכמובן מוביל אותנו מיד חזרה לקניון ומשרת היטב את כלכלת השוק הקפיטליסטית).

גם הרדיפה אחרי כסף ומעמד – קריירה (או קריירע) – אינם מספקים את האדם. הוא תמיד ירצה עוד כסף ומשרה מתמגלת ויוקרתית יותר (ולכן יעבוד קשה יותר והרבה יותר, שגם זה כמובן משרת את הכלכלה הקפיטליסטית).

וגם החכמה – ההתעמקות והתפלפלות בשאלות פילוסופיות – אינה מספקת מזור לאדם. החכם אמנם הולך באור, אבל זה רק גורם לו לראות בצורה בהירה יותר את הבלבול וחוסר הפשר שמאפיינים את המציאות. בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב.

אז האם אם כך המסקנה היא, כפי שלכאורה מגיע אליה קהלת, שיש לשקוע בייאוש?

זהו שלא. לכל אחד משלושת הדרכים שהציע קהלת כן יש תוחלת. איך וכיצד? כל זאת ועוד בפרק הבא..

מועדים לשמחה.

הבל הבלים הכל הבל

צילום: הדר אלפסי

פרויקט חדש בבלוג לרגל חג הסוכות, בו נהגו בקהילות ישראל לקרוא את מגילת קהלת – הספר אותו כתב שלמה המלך, "החכם מכל אדם", בערוב ימיו. בעיני, אחד הספרים המרתקים והחשובים בתנ"ך. חיבור גאוני על מהות החיים ומשמעותם ברוח הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, הרבה לפני שקראו לה כך.

שני דברים לפני שנתחיל: ראשית, הספר מכיל 12 פרקים. עם שמיני עצרת ואסרו חג יש לנו תשעה ימים, אז זאת אומרת שנגלוש קצת גם מעבר לחג. כמו כן, מכיוון שאנחנו באתר שעניינו העיקרי הוא ספורט, אני אנסה לעשות את החיבור לעולם הזה. לא מבטיח שתמיד אצליח, אשתדל. מקווה שתישארו עמנו בכל זאת.

*

דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן־דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם׃ הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל׃ מַה-יִּתְרוֹן, לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ–שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

קהלת פותח את הספר כבר בשורה התחתונה שלו: אין משמעות ואין תכלית לחייו של אדם בעולם הזה. כל עמלו ויגיעותיו של אדם לא משנות את העובדה שהמציאות איננה משתנה. מה שהיה הוא שיהיה ולאדם אין יכולת להשפיע על כך.

ואם הוא סבור שככל שילמד יותר ויבין יותר את העולם יוכל להשפיע עליו יותר, זוהי אשליה שסופה התפכחות מכאיבה: כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב. ככל שהוא יודע יותר ורואה נכוחה יותר את המציאות, הוא מבין טוב יותר עד כמה היא חסרת פשר.

לכאורה, הקורא את הספר אמור להתמלא כבר בשלב הזה בייאוש ותחושת חידלון ממעשיו. קהלת מציע כאן עמדה פילוסופית ניהיליסטית השוללת את האפשרות שלחיים יש איזשהו ערך אובייקטיבי – שיש להם מטרה או יעוד שאדם צריך לשאוף אליו ושמעשיו מקדמים או מרחקים אותו ממנו.

יתרה מזאת, החיפוש שלו אחר אותה מטרה, הניסיון להבין מהי ולהשיג אותה, הוא דבר מופרך מיסודו. הוא משול לניסיון לרעות (לתפוס, להוביל; כמו "רועה" צאן) את הרוח: רָאִיתִי אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים, שֶׁנַּעֲשׂוּ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ. מְעֻוָּת, לֹא-יוּכַל לִתְקֹן; וְחֶסְרוֹן, לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת.

אם אלו הם פני הדברים הספר היה אמור להסתיים כאן. כספר שאמור ללמד אותנו על מהות החיים, הוא שולל את זכות קיומו כבר בפתיחתו – בטענה שאין מהות לחיים.

אולם, לפנינו עוד אחד-עשר פרקים בהם ינסה קהלת להסביר שדווקא מתוך חוסר התכלית של הקיום נובעת המשמעות האמתית שלו. שהדרך איננה מובילה למקום טוב יותר, או לאיזשהו מקום בכלל. אבל הדרך עצמה היא הערך האמתי.

ואם לחבר זאת לעולם הספורט: קהלת משול לאוהד שהתפכח מהאשליה שהקבוצה שלו תזכה יום אחד באליפות/גביע/תעלה ליגה/פנטזיית אהדה כלשהי.

לכאורה הוא נמצא במקום מייאש, אבל למעשה הוא נמצא במקום גבוה יותר. הוא מבין שהתכלית של האהדה איננה השאיפה לזכות בתואר זה או אחר. ושגם אם הישג זה יתממש, העונג שיביא אתו יהיה קצר מועד וחמקמק.

התכלית של האהדה היא האהדה עצמה. החוויה בלהיות מחובר רגשית באופן עצמתי למשהו חיצוני לי.

חג שמח!

*

ובשיר האפי הזה של פינק פלויד מופיעות המילים שמבטאות היטב את רוח הפרק ומהוות תרגום חופשי של הפסוק מתוכו: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל-מְקוֹמוֹ–שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם.

And you run and you run to catch up with the sun, but it's sinking. Racing around to come up behind you again. The sun is the same in a relative way, but you're older, shorter of breath, and one day closer to death.

No pain, no gain

וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ–כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל:  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. (בראשית ל"ב, כ"ט)

שלושה סיפורים מרכזיים בפרשת וישלח. הראשון, מפגש יעקב ועשו. השני, המאבק בין יעקב ל(מלאך?) אלוהים, והשלישי הוא מעשה דינה.

הפרשה נפתחת, כאמור, בהכנות של יעקב למפגש המחודש עם עשו אחיו. יעקב חושש מאוד מהמפגש ומנקמתו המאוחרת של עשו בו על כך שגנב את ברכת אביהם יצחק, ולכן מנסה לפייס אותו ולהשכיח את זעמו על-ידי מתנות ודברי כיבושין וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ.

אלא שלפחות לפי הפשט חששו של יעקב היה לשווא. להיפך, עשו נרגש מאוד לראותו לאחר שנים רבות ונדמה שאין שום זכר לטינה בניהם וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ. אפילו על המתנות שתכנן יעקב לתת לו הוא מבקש לוותר ויֹּאמֶר, מִי לְךָ כָּל-הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי; וַיֹּאמֶר, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ.

בקיצור. עשו יוצא לגמרי בסדר בסיפור הזה. יותר מבסדר. הוא ממש מגלה כאן אצילות נפש.

וזה משהו שלפרשנות המסורתית היה קצת קשה אתו. הרי עשו הוא הבד גיא. אי אפשר להציג אותו כך. וכאן מתבצע אחד הפעלולים הפרשניים היותר יצירתיים שאני מכיר. מסיבות שאינן ברורות מופיעות מעל המילה "וישקהו" נקודות, ודרשו חז"ל: "למה נקוד עליו? אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו, ונעשה צוארו של יעקב אבינו של שיש, וקהו שיניו של אותו רשע".

אלא שיש פרשנים, הרש"ר הירש למשל, שכן מסוגלים להתמודד עם דמותו של עשו כפי שהיא מתגלה כאן על אף שאיננה עולה בקנה אחד עם הנראטיב המקובל:

"מילת "ויבכו" היא עד נאמן לכך שלפנינו התגלותו של רגש אנושי טהור. יכול אדם אמנם לנשק ולבו בל עמו, אולם דמעות המתפרצות ברגעים – חזקה שהן יוצאות מעומק הלב. הנשיקה הזאת והדמעות הללו מגלות לנו, כי גם עשו הוא מזרע אברהם אבינו, ואינו רק ציד פרוע. גם עשו מתפרק לאט לאט מחרבו והולך ומשכין בקרבו יותר ויותר את רוח אהבת האדם."

הסיפור השני הוא עלילת משנה הזויה למדי.

בדרך לפגישה עם עשיו פוגש יעקב בדמות שנאבקת עמו במשך כל הלילה. מי הייתה אותה דמות?

הפרשנות המקובלת היא שהאיש עמו נאבק יעקב היה מלאך. רבים מהפרשנים סוברים שהיה זה מלאך מזיק שהיה שלוחו של עשו וביקש לפגוע ולהחליש את יעקב לפני המפגש בניהם.

אלא שהפרשנות הזאת קצת בעייתית כאשר מתבוננים בטקסט כפשוטו. ראשית, אם מדובר במלאך מזיק מדוע התעקש לקבל ממנו יעקב ברכה? ומדוע הברכה הזו היא אחת המפורסמות ועל שמה בעצם נקרא עם ישראל? ושלישית, יעקב בעצמו מעיד שמי שנאבק אתו לא היה מלאך אלא אלוהים בכבודו ובעצמו וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל: כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.

בלי או עם קשר, הנקודה המעניינת מבחינתי בסיפור, היא לטעמי זו: וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, שָׁם.

בהנחה שמדובר אכן באלוהים עצמו, כפי שמעיד יעקב, אזי אנחנו מקבלים כאן תימוכין נוספים לרעיון שנגעתי בו מספר פעמים. העובדה שאלוהים ביהדות הוא מושג מופשט. כזה שאפילו אין לו שם.

אבל כל זה לא עונה על השאלה – מדוע אלוהים בחר להתגלות ליעקב בדמות איש ולנהל איתו מאבק פיזי. מה המסר?

את המסר אולי ניתן ללמוד מברכתו של האיש, יהא אלוהים או מלאך וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ–כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל:  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל.

שכדי להיות ישראל, כדי להיות מי שיממש את הברכה שלי לאבותיך, היית צריך לעבור דרך, להילחם, להיפצע, לשאת צלקות. ועכשיו אתה ראוי. אין ארוחות חינם. אין קיצורי דרך.

הסיפור המרכזי השלישי בפרשה הוא מעשה דינה וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי–נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ.

כשבני יעקב שמעון ולוי שומעים על הדבר בוערת בם חמתם והם מבקשים לנקום. הנקמה שלהם היא אכזרית ומתוחכמת. הם מערימים על בני העיר בכך שהם מבקשים מהם לימול על מנת שיוכלו להתחתן בהם ואז וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר.

יעקב לא אוהב את זה בכלל וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ

האם זה בגלל רגישות מוסרית? לפי הפשט בפרשה הזו, הסיבה היא יותר פרקטית וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי.

אלא שכמה פרשות אחר כך אנחנו כן מקבלים אסמכתא לכך שמעבר לעניין הטקטי, ליעקב חרה מאוד גם העניין הערכי. כאשר הוא בא לברך את בניו לפני פטירתו, שמעון ולוי הם היחידים שלא זוכים לברכה נפרדת. למעשה, לא זוכים לברכה כלל. "הברכה" שלהם היא יותר תוכחה על אותו מעשה שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

דעתו של יעקב בקשר לאכזריות שמעון ולוי והמסר לבניו האחרים ואלו שיישא את שמם לדורות – בני ישראל, בעניין הזה, לא משתמעת לשני פנים.

שבת שלום.

ברחל בתך הקטנה

וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. (בראשית כ"ט, כ')

זיגמונד פרויד ראה בקרל יונג את ממשיך דרכו וייעד לו את תפקיד היורש. דווקא העובדה שיונג לא היה יהודי הקנתה לו נקודות זכות אצל פרויד שרצה לשחרר את הפסיכואנליזה מהסטיגמה של "מדע יהודי". אבל אחרי מספר שנים של חברות אמיצה ושיתוף פעולה פורה פרויד התהפך על יונג. הוא לא היה מוכן לקבל את העובדה שיונג ביקש לקחת את הפסיכואנליזה למחוזות שמתרחקים מהבלעדיות הכמעט אובססיבית שפרויד נתן למיניות בהנעת האישיות. יונג סבר שאת האישיות מניעים כוחות נוספים, משמעותיים לא פחות, שקשורים בהיבט החברתי והתרבותי של הקיום האנושי.

אולי החידוש המרכזי שהציע יונג לפסיכואנליזה של פרויד הוא התוספת של הלא מודע הקולקטיבי ללא מודע האישי. הלא מודע הקולקטיבי, אליבא דיונג, הוא החלק באישיות בו מאוכסנות החוויות שכל בני האדם, בכל דור ותרבות, חוו מתוקף היותם אנושיים. את החוויות האלה כינס יונג לתוך מושג אותו כינה "ארכיטיפים".

אחד הארכיטיפים המשמעותיים והמרתקים שיונג התייחס אליהם הוא ה"אנימה" – הארכיטיפ שמייצג את התכונות הנשיות אצל הגבר. האנימה, הסביר יונג, הוא הארכיטיפ שאחראי למעשה למה שמכונה "התאהבות ממבט ראשון".

"לאנימה יש כוח אוטונומי" הסביר יונג, "היא יכולה ללכוד אותך". וזה מה שקורה, כך טען, בהתאהבות ממבט ראשון. לכל גבר, עפ"י יונג, יש בתוך הלא מודע את תבנית האישה האידיאלית כפי שהיא מיוצגת ע"י ארכיטיפ האנימה שקיים אצלו. ואז כשהוא נתקל לפתע בדמות של אישה שמתיישבת על התבנית הזו הוא נלכד. וגם אם הוא מגלה אחר כך שזו הייתה טעות חייו, הכוח הזה חזק ממנו.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל, בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת-צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ; וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל; וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ.

דמותה של רחל לוכדת את יעקב ממבט ראשון ומשנה את חייו. היא מכניסה אותו למסלול תלאות וייסורים שרק לקראת סוף הפרשה נבין את עומקו ומורכבותו. וְרָחֵל, הָיְתָה, יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה. וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה. שבע שנים שהופכות לעשרים, אבל מוציאות מיעקב את הפנימיות העמוקה ביותר ואולי התיאור המזוקק והמפעים ביותר של אהבה שאפשר למצוא בתנ"ך: וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.

האם הקשר של יעקב ורחל היה "שידוך משמיים"? יש הרבה מקריות בדברים האלה. אבל ברור שרחל השלימה באישיותו של יעקב חלק מאוד משמעותי והייתה חיונית בתהליך הפיכתו לאבי האומה.

כדי להבין את זה צריך אולי להתמקד בסיפור מעט שולי בפרשה הזו, והוא סיפור גניבת התרפים ע"י רחל מלבן אביה. תרפים הם כלי עבודה זרה והפרשנים התחבטו רבות בניסיון להסביר מדוע היה דחוף לרחל לגנוב אותם מאביה?

טענה אחת עסקה בהיותם של התרפים מעין דמויות מאגיות איתם עובדי אלילים כלבן היו נוהגים להתייעץ כדי לקבל מידע מטאפיזי. רחל חששה שלבן ילמד מהם להיכן ברח ממנו יעקב יחד עם רחל עצמה, לאה ובניהם. הסבר נוסף הוא שרחל ביקשה לגרום לאביה לעזוב את עבודת האלילים.

כך או כך, לגניבת תרפים יש תפקיד חשוב מאוד בסיפור התבשלותו הרגשית של יעקב. כאשר לבן רודף את יעקב ותופס אותו, הוא מאשים אותו בגניבת התרפים. יעקב, שאין לו מושג שרחל גנבה אותם, מאבד לראשונה את הסבלנות מול לבן ומטיח בו את הרגשתו האמתית לגבי מה שעבר אתו במשך כל אותן שנים:

וַיִּחַר לְיַעֲקֹב, וַיָּרֶב בְּלָבָן; וַיַּעַן יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר לְלָבָן, מַה-פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי, כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי. כִּי-מִשַּׁשְׁתָּ אֶת-כָּל-כֵּלַי, מַה-מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי-בֵיתֶךָ–שִׂים כֹּה, נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ; וְיוֹכִיחוּ, בֵּין שְׁנֵינוּ. זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, גְּנֻבְתִי יוֹם, וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי, מֵעֵינָי. זֶה-לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה, בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ; וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי, עֲשֶׂרֶת מֹנִים. לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי–כִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי; אֶת-עָנְיִי וְאֶת-יְגִיעַ כַּפַּי, רָאָה אֱלֹהִים–וַיּוֹכַח אָמֶשׁ. 

סיפור המפגש בין לבן ליעקב, מזכיר סיפור דומה שנפגוש בעוד מספר פרשות – המפגש בין יוסף לאחיו. גם שם, פרשה של גניבה לכאורה שלאחים לא היו מושג לגביה, מחלצת מיהודה את התגובה הבאה: וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה.

כשנגיע לפרשת ויגש אתמקד יותר בנקודה הזו. אבל האופן שבו אני מבין את ההתעללות שמעביר יוסף את האחים הייתה כדי להוביל אותם למצב שבו בפעם הראשונה הם ייקחו אחריו על המעשים שלהם.

על אותו משקל, אפשר לומר שגניבת התרפים ע"י רחל ללא ידיעת יעקב נועדה לעמת את יעקב עם לבן. וחשוב מזה – עם הרגשות שלו.

כי זה נחמד ורומנטי שוַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָה. ושהוא בולע את כל הפוילישטיקים של לבן, שמתחמן אותו על ימין ועל שמאל. אבל מגיע השלב שאדם צריך לומר את אשר על לבו. גם אם זה קשה. גם אם זה מפחיד. גם אם זה יעלה לו במחיר כבד. רחל מבינה שכדי להפוך את יעקב מדמות פאסיבית, כמו אבותיו יצחק אברהם, לדמות אקטיבית שתהיה לישראל אבי האומה, היא צריכה לדחוף את יעקב אל הקצה ולהוציא ממנו את הצד הזה באישיות שלו.

את הרגע הזה שבו יעקב מתעמת עם לבן ישלים קרב הגמר במשקל פתוח שינהל מול מלאך אלוהים כל הלילה בפרשה הבאה.

הו אז יאמר לו המלאך לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ–כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל:  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. וגם ההיסטוריה של עם ישראל תוכל לצאת סוף סוף לדרך.

שבת שלום.

בורגני כל העולם התאחדו

השאלה שאף אחד לא שואל היא: איפה האחריות של האוהדים בכל הסיפור הזה?

האוהדים לקחו לעצמם סמכות להחליף באופן אקטיבי את הבעלות במועדון בכך שסילקו את אלי טביב. זאת ועוד, לאחר סילוקו הם גם הפכו לשותפים פורמליים בבעלות על המועדון כאשר רכשו 20% מזכויות הניהול באמצעות עמותת האוהדים "האדומים".

"הפועל שלנו" הכריזו בגאווה. ומאותה נקודה הפועל שלהם הלכה בכיוון אחד – דרומה.

כעת כולם מחפשים אשמים והאצבעות מופנות לכל כיוון – הבקרה התקציבית, אמיר כבירי, הבעלים שהיו לפניו, אבל לכיוון אחד לא מופנית אף אצבע – האוהדים.

האם מתוקף סמכותם הם גילו אחריות ולמשל, ביקשו למנוע החתמות שחקנים ו/או אנשי צוות מקצועי על חוזים שהיה ברור שלא ניתן יהיה לכבד? האם הם הפעילו את מלוא כובד משקלם על מנת שהקבוצה תצמצם את החלק המשמעותי ביותר בתקציב של כל מועדון כדורגל – סגל שחקנים?

או שהם המשיכו להתנהג כאוהדים וציפו שלא משנה מה יעמדו על המגרש שחקנים שיכולים לנצח עבורם משחקי כדורגל.

וזו אולי שורש הבעיה. שיש קונפליקט מובנה בסיסי ועמוק בין התפקיד של אוהד לתפקיד של מנהל. אוהד רוצה לנצח בדרבי. לא מעניין אותו איך ומאיפה יממנו את המשכורת של החלוץ שיכבוש שער בדקה ה-90' ויגרום לו לקפוץ כמו משוגע ביציע.

עבור מנהל, תשעים הדקות של המשחק הם החלק הכי פחות חשוב של השבוע. העבודה שלו היא בכל שאר הזמן. לדאוג שהארגון יתפקד ושתהיה לו קיימות כלכלית.

וזה למה ארגון ספורטיבי הוא ארגון שקשה מאוד לנהל. כי בכל ארגון עסקי אחר, אם סיימת את השנה עם מאזן רווחי ימחאו לך כפיים. בארגון ספורטיבי, אם סיימת עם מאזן מאוזן אבל לא לקחת תואר אף אחד לא ימחא לך כפיים. אם סיימת עם מאזן רווחי אז בכלל יקללו אותך… "למה לא השקעת את הכסף ברכש"? העלבון הכי גדול על בעלי בית של קבוצות כדורגל זה שהם "עושים כסף מהקבוצה".

אז הנה, להפועל הגיע בעל בית שלא חיפש לעשות כסף וגם ממש לא ידע איך. את זה שידע הם העיפו באש ותימרות עשן. אלא שבמקום לקחת אחריות על המצב, כל מה שאני קורא זה הודעות מיוחצ"נות לתקשורת ופוסטים רהוטים בפייסבוק.

ואגב, אני לא חושב שהעניין עם אלי טביב היה עדתי. אחריו הם גם ירדו לחייו של חיים רמון – "מפא"יניק" בשר מבשרם לכאורה. נדמה לי שהעניין הוא שיש להם איזו אובססיה לאנשים עם כוח.

אוקיי. אז שיסתדרו. פועלי, סליחה – בורגני, כל העולם התאחדו.