קהלת – פרק א'

הבל הבלים הכל הבל

צילום: הדר אלפסי

פרויקט חדש בבלוג לרגל חג הסוכות, בו נהגו בקהילות ישראל לקרוא את מגילת קהלת – הספר אותו כתב שלמה המלך, "החכם מכל אדם", בערוב ימיו. בעיני, אחד הספרים המרתקים והחשובים בתנ"ך. חיבור גאוני על מהות החיים ומשמעותם ברוח הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, הרבה לפני שקראו לה כך.

שני דברים לפני שנתחיל: ראשית, הספר מכיל 12 פרקים. עם שמיני עצרת ואסרו חג יש לנו תשעה ימים, אז זאת אומרת שנגלוש קצת גם מעבר לחג. כמו כן, מכיוון שאנחנו באתר שעניינו העיקרי הוא ספורט, אני אנסה לעשות את החיבור לעולם הזה. לא מבטיח שתמיד אצליח, אשתדל. מקווה שתישארו עמנו בכל זאת.

*

דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן־דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם׃ הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל׃ מַה-יִּתְרוֹן, לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ–שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

קהלת פותח את הספר כבר בשורה התחתונה שלו: אין משמעות ואין תכלית לחייו של אדם בעולם הזה. כל עמלו ויגיעותיו של אדם לא משנות את העובדה שהמציאות איננה משתנה. מה שהיה הוא שיהיה ולאדם אין יכולת להשפיע על כך.

ואם הוא סבור שככל שילמד יותר ויבין יותר את העולם יוכל להשפיע עליו יותר, זוהי אשליה שסופה התפכחות מכאיבה: כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב. ככל שהוא יודע יותר ורואה נכוחה יותר את המציאות, הוא מבין טוב יותר עד כמה היא חסרת פשר.

לכאורה, הקורא את הספר אמור להתמלא כבר בשלב הזה בייאוש ותחושת חידלון ממעשיו. קהלת מציע כאן עמדה פילוסופית ניהיליסטית השוללת את האפשרות שלחיים יש איזשהו ערך אובייקטיבי – שיש להם מטרה או יעוד שאדם צריך לשאוף אליו ושמעשיו מקדמים או מרחקים אותו ממנו.

יתרה מזאת, החיפוש שלו אחר אותה מטרה, הניסיון להבין מהי ולהשיג אותה, הוא דבר מופרך מיסודו. הוא משול לניסיון לרעות (לתפוס, להוביל; כמו "רועה" צאן) את הרוח: רָאִיתִי אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים, שֶׁנַּעֲשׂוּ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ. מְעֻוָּת, לֹא-יוּכַל לִתְקֹן; וְחֶסְרוֹן, לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת.

אם אלו הם פני הדברים הספר היה אמור להסתיים כאן. כספר שאמור ללמד אותנו על מהות החיים, הוא שולל את זכות קיומו כבר בפתיחתו – בטענה שאין מהות לחיים.

אולם, לפנינו עוד אחד-עשר פרקים בהם ינסה קהלת להסביר שדווקא מתוך חוסר התכלית של הקיום נובעת המשמעות האמתית שלו. שהדרך איננה מובילה למקום טוב יותר, או לאיזשהו מקום בכלל. אבל הדרך עצמה היא הערך האמתי.

ואם לחבר זאת לעולם הספורט: קהלת משול לאוהד שהתפכח מהאשליה שהקבוצה שלו תזכה יום אחד באליפות/גביע/תעלה ליגה/פנטזיית אהדה כלשהי.

לכאורה הוא נמצא במקום מייאש, אבל למעשה הוא נמצא במקום גבוה יותר. הוא מבין שהתכלית של האהדה איננה השאיפה לזכות בתואר זה או אחר. ושגם אם הישג זה יתממש, העונג שיביא אתו יהיה קצר מועד וחמקמק.

התכלית של האהדה היא האהדה עצמה. החוויה בלהיות מחובר רגשית באופן עצמתי למשהו חיצוני לי.

חג שמח!

*

ובשיר האפי הזה של פינק פלויד מופיעות המילים שמבטאות היטב את רוח הפרק ומהוות תרגום חופשי של הפסוק מתוכו: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל-מְקוֹמוֹ–שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם.

And you run and you run to catch up with the sun, but it's sinking. Racing around to come up behind you again. The sun is the same in a relative way, but you're older, shorter of breath, and one day closer to death.