קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

כבר עברו השנים (שבוע כדורסל נוסטלגי) / אלעד פרננדס

ניצחון ביד-אליהו, ביקור של ציבונה – להפועל ירושלים היה שבוע שעורר הרבה זיכרונות.

פוסט אורח מאת: אלעד פרננדס

21 שנים עברו חלפו להם מאז ניצחון הליגה האחרון של הפועל בנוקיה (יד-אליהו לשעבר).

קבוצה שרוצה להיות אלטרנטיבה למכבי לא יכולה לחכות 21 שנה. בכלל, בעשור האחרון ההפרש הממוצע שהפועל חוטפת ממכבי בנוקיה נע סביב ה-20 נק'. נראה לכם שריאל מדריד תתיימר לתת פייט לברסה ותחטוף 4-5 חתיכות בקאמפ-נואו על בסיס קבוע?!

לפחות התגובות אחרי הניצחון היו מאופקות ושקולות עם מיטב הקלישאות: "המשחק ביום שלישי באירופה הרבה יותר חשוב, מדובר בעוד משחק ליגה, יש לנו עוד מה לשפר" וכו'.

ועכשיו למשחק: כמו שטענתי בטור הקודם, ההגנה אצל קטש היא בראש סדר העדיפויות. לעצור את מכבי בביתה על 64 נק' זה הישג. כן אני יודע שהם היו אחרי שלושה משחקים, ובכל זאת…

בכלל קטש ניהל בצורה מצוינת את המשחק: הציוות של רנדל על אוחיון היה פנטסטי, הדאבל-אפ על סופו עבד לא רע, וניצול מקסימלי של החולשות ההגנתיות של מכבי: אליהו, לנגפורד, וסמית.

הדבר החשוב ביותר שהפועל הרוויחה מהמשחק זה הציוות של רנדל כמספר שלוש. נכון, תהיה בעיה בהתקפה כיוון שלרנדל יש יד גרועה מטווח השלוש אבל היתרונות הם רבים: קו אחורי גבוה עם אוריינטצה הגנתית, חכמת משחק, אתלטיות והרבה דברים טובים שקשה להסביר במילים. הפועל הרוויחה את רנדל כמספר שלוש.

23 נקודות קלע יובל נעימי ביום א' והשתיק לא מעט ממבקריו. אך יותר מהנקודות אהבתי את ניהול המשחק שלו: שלט בקצב, זיהה מיסמאצ'ים של חבריו לקבוצה ודאג שהכדור יגיע אליהם, וכמו שחקן גדול (הזכיר לי את אריאל מקדונלד) ידע לתקוע סל חשוב בדיוק שנראה שמכבי חוזרים.

את השפעות הספסול שלו  בסוף המשחק נראה בהמשך העונה. כי מה בעצם קטש אומר לנעימי: דפקת אחלה משחק אבל בסוף זה הכל מסתכם בהגנה. ועד שלא תשפר את ההגנה שלך אני אמשיך להחליף אותך בגוני ולא מעניין שאתה לוהט כמו פלטה בשבת. נעימי זרק לקטש כמה מילים אבל מיד התעשת והמשיך לעודד את חבריו מהספסל. התבגר קצת הילד.

*

ציבונה זה שם שתמיד מעורר בי אי נחת בלשון המעטה… יותר מדי זכרונות ילדות של פטרוביץ' תופר את מכבי, שרף משתולל על הקווים, ושימון כמו תמיד עם הפרצוף תשעה באב.

דראזן פטרוביץ'. אוי, כמה ששנאתי אותו. ועוד יותר, פחדתי ממנו. בקיצור, רציתי להיות כמוהו.

עם הקליעה, עם הקלאסה, עם זה שהכל נראה שבא לו בקלות. יותר מדי בקלות. בשבריר שניה הוא היה דופק לך ג'אמפ על הראש. בשבריר שנייה נגמרו לו החיים.

לפני 26 שנה ציבונה ופטרוביץ' קרקסו את ריאל מדריד בגמר גביע האלופות. שנה אח"כ הגיע תורה של ז'לגריס וסאבוניס לחטוף על הראש. אח"כ באה עוד זכייה בגביע אירופה למחזיקות גביע, עוד איזה גמר גביע קוראץ' וזהו. את ההמשך אתם בטח מכירים – מלחמת אזרחים, גלובליזציה, כל אירופאי מעל 2 מטר נבחר בדראפט וכו'. תם עידן בכדורסל העולמי.

ביום שלישי במלחה התרוצצו כמה קרואטים + שלושה אמריקאים על הפרקט במלחה. ביציאה שמעתי איזה נער אומר לחבר שלו  ש-"ציבונה האלה הם  קבוצה פח".

צודק. אבל יש דברים יותר נשגבים מהאמת. ויש דברים שאני לא מעז להעלות על דל שפתיי.

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

טדי עדיין בשיפוצים

טדי. יש משהו כמעט מיסטי במראה הנגלה ביציאה מהמנהרה הדרומית בכביש בגין של אלומת האור הבוקעת מהוואדי שבין מלחה לגילה.

התחושה הראשונה כשנכסתי היתה שהוא נראה הרבה יותר קטן. הגבהת המשטח הופכת את הצפייה מהיציע לעוד יותר מושלמת ונותנת תחושה שאתה ממש חלק מהמשחק.

כיאה למונומנט ירושלמי חשוב, יש בו משהו מאוד קלאסי אבל גם מאוד עדכני. העונה הוא מציין בדיוק עשרים שנה לחניכתו ובלי קשר לשיפוץ הוא עדיין נראה כאילו נפתח רק אתמול, ומה שיפה – שהוא יראה כך גם בעוד עשרים שנה.

בית"ר. מה שמוזר זה שעד הדקה ה- 60' זה היה נדמה, לפחות מהיציע, כמשחק הכי טוב שלנו העונה.

אולי חוסר מזל, אולי נאיביות ואולי בכל זאת חוסר יכולת, הובילו לכך ששני השערים הקריטיים שהבקיעה חיפה – שער השוויון ושער היתרון 2:1 – היו (ואני יודע שאין דבר כזה -) 'לא מחויבי המציאות' – אחד התחיל בכלל מקרן שלנו, והשני מקרן של חיפה אחרי שכדור שהלך לשום מקום פגע במישהו ויצא לקרן.

יש לאחרונה (או שזה רק נדמה לי) הרבה משחקים כאלה – שקבוצה אחת מביסה את השנייה במשחק שקול למדי.

אולי בגלל זה, זה לא הרגיש בסוף כמו תבוסה אלא סתם כמו אחלה ערב שמישהו פתאום הגיע וקלקל.

יובל נעים. ערס או לא, בפעם הראשונה שראיתי את בית"ר העונה במגרש השתכנעתי עוד יותר שהאיש עושה עבודה ראויה עם החומר הדי דל שיש לו.

אם יש משהו שמעיד על חוזק טקטי של קבוצה זה הקישור האחורי (מוריניו עשה מזה קריירה) והחלק החזק של בית"ר הוא באמת החלק הזה: דן אייבנדר – שמגלה תכונות מנהיגות ששווה לעקוב אחריהם (אהבתי את זה שכל הזמן הגיע לקבל את הכדור), שי חדד – שיש לו יופי של טכניקה ולמרות שזו לא העמדה הטבעית שלו משתלב בה יפה, ומעל כולם, כמובן, קובי מויאל – שיש בו משהו שמזכיר קצת אפילו את טל בנין.

כשבית"ר עוד שיחקה היא היתה פרוסה נכון וקומפקטי על המגרש – 4:3:3 בשלושה קווים מאוד מסודרים עם מרחקים קצרים שאפשרו לה לנעול את חיפה באמצע (שני השערים הראשונים והמשמעותיים, כאמור, לא היו קשורים לשטף של המשחק) ולצאת במהירות ואפקטיביות קדימה כשהיא זוכה בכדור (השער של סטיבן כהן).

ההתפרקות מרגע שחיפה עלתה ליתרון היא משהו מנטאלי שקשור יותר אולי למשהו שזה לא פעם ראשונה שאני כותב עליו –  החוסר הקרדינאלי באופי שקיים בסגל הזה.

הקופים הירוקים. הגיעו באלפיהם לירושלים בערב חורפי במיוחד ונתנו הצגת עידוד מעוררת קנאה. שאפו.

אלישע לוי. אם כבר להפסיד אז לו. מה זה השטויות האלה 'מאמן של קבוצות קטנות'?!

דן. אבא שלו, דוד שלי, לקח אותי בפעם הראשונה למשחק של בית"ר, אני כמעט מוכן להישבע שזה היה אתמול, ועכשיו הבן שלו כאן איתי ביציע מכיר את השירים יותר טוב ממני. לפעמים אתה לא שם לב איך החיים האלה טסים לך מול העיניים בזמן שאתה מתכנן איך בדיוק אתה רוצה לחיות אותם.

לוש. אם רק מהצורה שבה שמעה אותי נכנס, עוד לפני שראתה אותי, ידעה שקיבלנו בראש, כנראה שהיא כבר מכירה אותי עוד יותר טוב ממה שחשבתי שאפשר. לפחות זה מהקבוצה של העיר שלה, בה גדלה – מול הים שהיא כל-כך אוהבת.

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

קפיטל אף-אם (ליברפול, לונדון, ירושלים, ת"א)

בקרון אני תופס את המושב הראשון הפנוי, מתוך הרגל, ושם לב שיישבתי כמו באנדרגראונד – במושב המקביל לחלון, ולא כמו באוטובוס – במושב המאונך לו. וזה מרגיש לי קצת כמו שם. וזה מרגיש מוזר ונעים שבמקום 'מרובע לסטר' או 'קרקס פיקדילי' זה 'שוק מחנה יהודה' ו- 'יפו מרכז'.

עדיין מוקדם ואני יורד בכיכר ציון להעמיס משהו קטן לאכול. אני מביט בכיכר ובמשביר החדש, שאולי גדול ומנצנץ כמו כלבו בשדרה החמישית אבל הוא הכי כאן שיש עם האבן הירושלמית והאריה מברונזה שמביט על הנכנסים והיוצאים ממקום מושבו הרם מעל הכסא של המאבטח בכניסה.

וחושב לעצמי איזה היסטוריה יש למקום הזה, ואיך אחרי כל הסיבובים שעשיתי בעולם אני נמצא כאן, שוב, אוכל פיתה שווארמה.

וחותך לתקליט. שם עדיין ריק. קצת חושש שתהיה פארסה. שהחברים מהמרכז לא יגיעו למה שנדמה להם מעבר להרי חושך, רחוק הרבה יותר מלונדון או פאריז. ונזכר איך דפני ליף לפני כל הפגנה היתה אומרת שהיא מקווה שלא יהיה כאן "הקיץ של אביה".

ובינתיים מעביר חוויות עם אבי, בעל המקום, ונזכרים בימי קופסת הלהיטים העליזים. אבי היה עורך התוכנית בימי הזוהר שלה והדיבורים האלה מחזירים אותי בשניה חמש-עשרה שנה אחורה כשממש לא רחוק משם הייתי מגיע לראות את עופר נחשון משדר את התוכנית בבניין הרדיו הרעוע באותו רחוב על שם הלני המלכה. ראסמי מלכה.

אבל בשריקה יש כמות יפה סה"כ. ועל הבאר אנחנו שלושה אוהדי בית"ר ומתבדחים שזה המקבץ הכי גדול של כאלה שהיה כאן, במבצר של הפועל קטמון. והחבר'ה של קטמון מספרים באמת על החוויות שלהם מליגה א' – אום אל פאחם, אורתודוקסים לוד. נשמע מאוד אקזוטי, ואפילו מביא את החשק לטייל קצת בארץ עם איזה קבוצה שם – אין איזו בית"ר בליגה הזו?

וגם ליברפול דווקא נראית טוב במחצית הראשונה, ולמרות שאנחנו לא ממש מסוגלים לייצר מצבים במשחק מסודר וסוארז בערב די בינוני בסטנדרטים שלו (שזה עדיין סטנדרט וחצי מעל השאר) – הלחץ על ההגנה של צ'לסי עושה את העבודה (אולי טיפ פנימי של סטיב קלארק?) ומחטיפות הכדור דווקא מגיעים מצבים מצוינים וגם שער יתרון יפה – שער של כדורגל.

וכשהמקום כבר מלא באדום ואפילו הנייטראלים נסחפים עם האווירה ומצטרפים לשירי ליברפול, הכחולים משווים ושוב חוזר הבלוז.

בשיא הלחץ אני אומר לדוד שאם נצא עם תיקו זה יהיה נהדר וכשהלחץ נרגע אני מודיע בחגיגיות ש- "על המשחק הזה רשום 1:1 באותיות קידוש לבנה".

דוד דווקא משוכנע שליברפול תבקיע ולמרות שאני לא רואה את זה קורה, זה כמובן קורה.

וזו שמחה טהורה, כיפית כזו, מהבטן. שכבר הרבה זמן לא היתה לי.

ובדרך חזרה ברחוב יפו, עם הרכבות שחוצות והאנשים המצועפים זה נראה ומרגיש קצת כמו בלונדון. ולמרות שבזמן האחרון אני קצת מתגעגע לשם, זה מרגיש הכי שלם להיות כאן.

*

המהלך המבריק ביותר של עודד קטש היה להוציא את יובל נעימי שלוש דקות לסיום. לא נעימי וכנראה לא אף אחד אחר שראה את המשחק, הצליח להבין למה דווקא עכשיו עודד מוציא את השחקן הכי חם שלו על המגרש – אבל המהלך הזה הבטיח את הניצחון.

נער הייתי וגם זקנתי וראיתי מספיק משחקים נגד מכבי – עשר הפרש שלוש דקות לסיום יכול להפוך בלי שתשים לב בכלל למינוס שתיים וכדור אחרון שלהם.

ובדיוק ברגעים האלה עדיף שיהיה לך על המגרש מישהו קצת יותר קר כמו גוני יזראעלי מאשר מישהו חם כמו נעימי, שבכיף יכול להתחיל להשתולל מול הלחץ של מכבי ולנסות לגמור את המשחק לבד, רק כדי לאבד אותו בצורה מפוארת.

חייבים להודות שמה שנהיה מהכדורסל בארץ, ובכלל באירופה, זו פארסה אחת גדולה – אני מודה שלא הכרתי את השמות של חצי מהשחקנים שהיו אתמול על הפרקט, בשתי הקבוצות, וזה די משעשע שחצי מהקבוצה של מכבי יושבת על אזרחי בחוץ.

אבל ניצחון על מכבי זה ניצחון על מכבי. ועודד קטש – כמה אני אוהב אותו – שלפני שבועיים לא היה מאמן כדורסל ועכשיו הוא "ניהול משחק מבריק", ותמיד תראה אותו עם השלווה הזו, הכוח הפנימי העצום, טונה אינטליגנציה ושתי טונה אינטליגנציה רגשית.

ובראיין רנדל. שרק חבל שבעונה הבאה יהיה במכבי.

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

כל חוף בעת סערה (על אתלטיק בילבאו)

מעבר לעובדה שמדובר במועדון שזכה בשמונה אליפויות בליגה שנשלטת באופן דומיננטי על ידי  שני מועדונים גדולים, מה שמרשים בסיפור של אתלטיק בילבאו זו היציבות – מדובר באחד משלושת המועדונים היחידים בספרד שמעולם לא ירד לליגה השנייה (האחרים הם כמובן ריאל מדריד וברצלונה).

לא רק בגלל הכדורגל המצוין והגשם השוטף, שתמיד משווה אווירה דרמטית משהו לכל משחק, זו היתה חוויה לצפות במפגש בין אתלטיק בילבאו לברצלונה אמש – תמיד תענוג לחזות בשידור משחק מסן-ממס, האווירה עוברת בקלות גם מסך.

אתלטיק היתה אמורה להיות חברה של כבוד במועדון המועדונים המסוכסכים עם עצמם – כאלה שיש להם בסיס אוהדים רחב וקנאי, גאווה וזהות יחודיים, אבל היסטוריה רצופת תסמינים של מאניה-דיפרסיה. בין החברות במועדון ניתן למצוא, בין השאר, את אתלטיקו מדריד, נאפולי, מארסיי, ניוקאסל ועוד, ובסניף הישראלי – את בית"ר ירושלים והפועל באר-שבע.

וזה מחזיר אותי למה שפתחתי איתו – היציבות. חוץ מאיזהו משברון באמצע העשור הקודם, בבילבאו נדיר מאוד שמחליפים מאמן באמצע העונה. רוב המאמנים מחזיקים לפחות שתיים-שלוש עונות, ואפילו לואיס פרננדס שבר שם סוג של שיא אישי כשהחזיק בתפקיד ארבע עונות שלמות בסוף שנות התשעים.

בחבל הבאסקים ישנם מעט יותר משני מיליון תושבים – מאגר מספק, ואף מעבר לכך, לברור ממנו שחקני כדורגל מקצועניים. אבל בעידן שבו העולם כולו אינו מאגר מספיק גדול גם לקבוצות בסדר גודל של בילבאו, באירופה או בספרד, זה יוצא מן הכלל מה שהם עושים שם באתלטיק.

יצא לי להכיר זוג חביב ביותר מחבל הבאסקים בתקופה בה התגוררתי באנגליה. קשה היה לטעות בגאווה המקומית שלהם. הם זלזלו, למשל, בקשר בין ברצלונה ללאומיות הקטלנית וראו בזה משהו טרנדי. אחרי שהסבירו לי נטיתי להסכים איתם. מה המחיר שברצלונה משלמת על כך?

אתלטיק בילבאו משלמת מחיר. בעידן הגלובלי של הכדורגל, הסיכוי שלה לראות אליפות תשיעית בעתיד הנראה לעין כנראה אינו קיים. אבל זה מתגמד לעומת העובדה שכאשר מועדונים מסוג זה קורסים, ולעתים אף נעלמים, בילבאו היא חלק בלתי נפרד מהנוף הכדורגלני בספרד, כמו הקלאסיקו וסנדוויץ' חמון.

כנראה שלהיות מי שאתה זו המשענת היציבה ביותר נגד כל רוח הזמן וסערה חולפת.

ואגב, זה כנראה גם לא ממש מפתיע שסן-ממס – עד אמש בדקה ה-91, מכדור מקרי, אחרי שנעלם כל המחצית השנייה – הוא מגרש שליאו מסי לא כבש בו. האצטדיון נקרא על שמו של הקדוש הנוצרי שהושלך ע"י הרומאים לגוב האריות וחזר משם מנצח.

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

כדורגל ארוטי

הכדורגל הספרדי הנוכחי הוא מעין חזרה לימים בהם מין היה ארוטיקה ולא פורנוגרפיה.

הזכייה של נבחרת ספרד באליפות אירופה עד גיל 21 היא סממן נוסף של תור הזהב הספרדי בכדורגל. התחייה של הכדורגל הספרדי היא תופעה מרתקת, בייחוד בזכות הדרך בה היא מתרחשת.

הטיקי-טאקה, שהיא בעצם הגרסה העדכנית של הטוטאל-פוטבול או ה- Pass & Move, איננה המצאה ספרדית חדשה (כפי שהאיר את עיננו דורפן) – הולנד שיחקה את הכדורגל הזה בשנות ה- 70', הנבחרת הגדולה של פלה ושות' במקסיקו 70' היתה בנויה על אותם עקרונות. ביל שאנקלי, כבר בתחילת שנות השישים, בנה את ליברפול הגדולה שלו על סמך עיקרון טקטי מרכזי אחד: "תמסרו את הכדור לשחקן הכי קרוב אליכם בחולצה אדומה".

אז איך ומדוע גילתה ספרד לפתע את "האור" – שהרי שחקניה הטכניים שיוועו מאז מעולם לשיטת משחק שכזו – ויותר מכך: למה הסגנון הזה, שיעילותו מוכחת בימים אלה מעבר לכל ספק ע"י ברצלונה והנבחרות הספרדיות, נעלם כמעט כליל מהכדורגל במשך למעלה מדור?

יש לכך מטבע הדברים סיבות רבות ומגוונות, אולם נדמה לי שבשביל להתחקות לפחות אחרי אחת מהן יש לחזור כמעט שלושים שנה לאחור אל, כמה אירוני, ספרד עצמה.

המונדיאל בספרד ב- 82' נחקק בתודעה הקולקטיבית של שלוש אומות כסוג של טראומה – האחת –ישראל – בגלל שנערך במקביל למלחמת לבנון (כפי שהונצח בסרטו הנפלא של ערן ריקליס "גמר גביע"), השתיים אחרות – ברזיל וצרפת – מסיבות שונות לגמרי ומעט יותר רלוונטיות.

הגמר הקלאסי של מונדיאל 82' אמור היה להיות בין ברזיל של זיקו וסוקראטס לצרפת של פלאטיני. על ברזיל 82' אומרים שזו היתה אולי הנבחרת הברזילאית הגדולה ביותר, יותר אפילו מזו של מקסיקו 70' וכמעט בוודאות יותר מאלו של 1994 ו- 2002 שזכו בגביע. צרפת של אותו טורניר סימנה את תור הזהב של הכדורגל הצרפתי שהתבסס על חוליית קישור טכנית מעולה (הטריו: פלאטיני-ז'ירס-טיגאנה) ומשחק התקפי שווה עין. במובנים רבים היתה זו בעצם ספרד של אותם ימים.

גם ברזיל וגם צרפת הודחו מאותו מונדיאל בצורה טראומתית – ברזיל הפסידה במשחק המכריע בשלב הבתים של רבע-הגמר 3:2 לאיטליה של פאולו רוסי באחד המשחקים המפורסמים בתולדות גביע העולם. צרפת הפסידה בפנדלים לנבחרת גרמנית אלימה אחרי שכבר הובילה 3:1 בהארכה, במה שנחשב לאחת הטרגדיות הספורטיביות הגדולות של הכדורגל.

הכישלונות האלה, של שמי שהיו הנציגות המובהקות דאז של משחק המסירה ותנועה, השפיעו בצורה משמעותית, לפחות על ההיסטוריה של גביע העולם, בכמעט שלושים השנים הבאות.

במהלך השנים האלה נטשה ברזיל את מה שכונה ה"סמבה פוטבול" (לימים ה"ז'וגו בוניטו"), ואחרי כישלונות נוספים ב- 86' ו- 90', בנתה נבחרת אירופאית לכל עניין ודבר שזכתה לבסוף בגביע בארה"ב ב- 94'.

צרפת מיצתה את הדור של פלאטיני ושות' בהמשך שנות ה- 80', ואף קצרה הצלחה עם הזכייה הביתית באליפות אירופה ב- 84'. אבל אחרי הכישלון באליפות אירופה בשבדיה ב- 92' ומוקדמות מונדיאל 94' עם נבחרת טכנית שהתבססה על שחקנים צרפתיים מסורתיים כמו פאפן, קנטונה וז'ינולה – שינתה לקראת המונדיאל שאירחה ב- 98' את הסגנון שלה ובנתה נבחרת שהתבססה על העליונות הפיזית של צאצאי המהגרים השחורים.

מלבד ארגנטינה של 1986, שבגלל הדומיננטיות הבלתי משוחזרת של מראדונה היתה תופעה יוצאת דופן שקשה למקם בקונטקסט היסטורי, כל הנבחרות שזכו במונדיאלים מאז אותו כישלון של ברזיל וצרפת ב- 82' היו נבחרות שהתבססו בראש ובראשונה על כדורגל יעיל עם דגש פיזי-הגנתי: גרמניה 90', ברזיל 94', צרפת 98', ברזיל 2002 (כאן אולי יש מקום לסייג מעט, כי לנבחרת הזו היתה שלישייה התקפית נהדרת בדמות: רונאלדו-ריבאלדו-רונאלדיניו) ואיטליה 2006. ספרד 2010 היתה הראשונה, מאז אותו טורניר בספרד 82', שהחזירה עטרה ליושנה.

אפשר להסתכל על זה גם מההיבט הכלכלי-חברתי: הבום הכלכלי הגדול של הכדורגל, שהחל בשנות השמונים וצבר תאוצה בשנות התשעים והאלפיים, הביא איתו סגנון משחק ששיקף השקפה כלכלית המבוססת על עקרונות של יעילות ותועלתנות.

אם יש ביקורת על הסגנון הספרדי הנוכחי היא עוסקת בשאלה היעילות שלו. ביקורת מסוג זה מקורה בהנחה שתכליתו של סגנון משחק באשר הוא לספק תוצאות – הנעת הכדור האינסופית לפעמים, עושה רושם של בזבוז זמן במקום חתירה לעבר כיבוש המטרה.

אלא שהשליטה המוחלטת שהשיגה בזמן קצר ספרד על הכדורגל העולמי בזכות הדרך הזו מראה, שכמו בסקס, משחק מקדים ארוך דווקא מוביל לאורגזמה.

אם תרצו, הכדורגל הספרדי הנוכחי הוא מעין חזרה לימים בהם מין היה ארוטיקה ולא פורנוגרפיה.

וסקס היה עדיין סקסי.

דה באזר בפייסבוק