קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

"וזה לא מצחיק יותר!"

בארבע מילים, אנדי הרצוג סיכם את כל מה שצריך לדעת עלינו

"It's not funny Anymore!"

כשהייתי תלמיד תיכון קיבלתי באחד המקצועות, שלא ממש אהבתי ולא ממש השקעתי בו, ציון מגן 75 לקראת בחינת הבגרות. למרות שידעתי שלא מגיע לי יותר, ניגשתי למורה וניסיתי את מזלי בבקשה שיעלה לי את הציון. להפתעתי, לאחר שיחה קצרה, הוא הסכים להעלות אותו ל-85.

אותו מורה היה מורה מצוין, הוא לימד את המקצוע שלימד אותנו היטב. אבל באותו מקרה, למרות שכוונתו הייתה טובה, הוא עשה לי עוול. הקלות שבה העלה לי את הציון מבלי שהגיע לי, העבירה לי מסר לא טוב: שמכיוון שאני בחור נחמד ואינטליגנט בסך הכול, אני בסוף אמצא דרך להסתדר גם אם לא אתאמץ מספיק.

"It's not funny Anymore!"

המטלה הראשונה שהייתי צריך להגיש בלימודים לתואר השלישי באנגליה הייתה סקירת ספרות של 5,000 מילים בנושא הקשור לתחום המחקר שלי. השקעתי במטלה מה שסברתי הייתה השקעה רבה. לאחר שהגשתי אותה, הייתי מבסוט מעצמי מעצם העובדה שאחרי מספר שבועות בלבד הצלחתי לכתוב חמשת אלפים מילה באנגלית.

יצא שלמחרת נסעתי לליברפול לכמה ימים לראות משחק. כאשר חזרתי, חיכתה לי על השולחן במשרד העבודה עם הערות של המנחה שלי.

ובכן.. אומר זאת כך יונית: מרוב הסימונים וההערות שרשמה באדום בוהק, לא יכולתי בכלל לראות את הטקסט שלי.

ניגשתי לשוחח איתה בכדי לנסות ולהבין את הפער בין איכות הטקסט כפי שחשבתי שהיא, לבין המשוב שלה. ואז היא שאלה אותי, ואני לא אשכח את זה אף פעם: "תגיד איציק, אתה באמת רוצה להיות פה?!"

לא הבנתי למה היא בדיוק מתכוונת, אפילו קצת נעלבתי.

"ברור.. נראה לך שהייתי עוזב את המשפחה והחברים וכל החיים שהיו לי בישראל ומגיע לבד למדינה זרה אם לא הייתי רוצה להיות פה?!"

"לא", ענתה ביובש. "אתה באמת רוצה להיות פה? או שהגעת לאנגליה בשביל לראות משחקים של ליברפול?!".

חזרתי מהמשרד שלה עם הפנים בין הידיים, כמו שאומר השיר ההוא. הבנתי שאני צריך לחשב מסלול מחדש, ומהר.

בשבועות ובחודשים שלאחר מכן הייתי מגיע בבוקר למשרד באוניברסיטה, פותח קובץ וורד ומתחיל לרשום "…According to attachment theory" ואז נתקע. בוהה במסך במשך שעות. שובר את הראש מה בדיוק אני רוצה להגיד ואיך הכי מדויק לכתוב את זה.

הייתי מסיים ימים שלמים עם משפט אחד על המסך. חוזר למחרת ומתחיל מאותה נקודה. כך יום אחרי יום. עד שלאט לאט המשפטים התחילו להתחבר. הפסקאות התחילו לקבל צורה. דבר הוביל לדבר. היה סדר והגיון, והטקסט היה קוהרנטי (אם יש סטודנטים שלי שקוראים את זה עכשיו ותוהים מאין האובססיה שלי למונח הזה, אז מכאן).

כעבור ארבע שנים, כאשר ניגשתי להגנה על התזה של הדוקטורט, יושבת ראש הוועדה שבחנה אותי פתחה את הדיון ואמרה ש"לפני שנדבר על המחקר עצמו, אני רוצה לומר שהדיסרטציה כתובה ממש טוב. נהניתי לקרוא אותה".

קשה לתאר במילים את תחושת הגאווה והסיפוק שחשתי באותו רגע.

"It's not funny Anymore!"

בדקה ה-90' של המשחק בסלובניה כדרר בירם כיאל 30 מטר מהשער הישראלי. כל מי שרואה כדורגל יודע שזה האזור הכי מסוכן לאבד בו כדורים. רוב השערים במשחק פתוח מגיעים מלחץ וחטיפות כדור בחלק הזה של המגרש. כל תורת המשחק של יורגן קלופ, למשל, בנויה על זה. כך הוא הפך את דורטמונד וליברפול, האחת לאלופת גרמניה והשנייה לאלופת אירופה.

בעודו מתהלך עם הכדור להנאתו, התקרב אל כיאל במהירות יסמין קורטיץ' הסלובני. במצב הזה, מה שכיאל היה צריך זה לגונן על הכדור ולמצוא אופציית מסירה בטוחה. במקום זה, הוא ניסה להשחיל את הכדור בין הרגליים של קורטיץ', שחקן שפותח כעת את העונה התשיעית שלו בסרייה A. לדבר כזה לא קוראים "טעות", זה נקרא רשלנות.

הרגע הזה, של כיאל מנסה להשחיל בין הרגליים של הסלובני, זה ההוא שעוקף בתור ונותן לך מבט של "באמאש'ך, ממילא אתה מחכה פה כבר שעה, אז מה זה עוד חצי דקה?", ההוא שחותך את הפקק בפנייה ימינה, שעובר ברמזור שנייה אחרי שהתחלף לאדום, שמשלם בשחור, שמעתיק במבחן, שמוריד עבודה מהאינטרנט, שאומר לי " אלפסי, אל תהיה קשה אתנו, תעשה מבחן קל".

"It's not funny Anymore!"

לפני כמה ימים, סטודנטית שכתבה אצלי השנה עבודת סמינר, אמרה לי את אחד הדברים הכי יפים ששמעתי עד עכשיו בקריירה המקצועית: "אתה הכרחת אותנו ללמוד לכתוב, לא היינו רגילים לזה".

"תודה", השבתי לה. "בשביל זה אני קם בבוקר ויוצא לעבודה".

וזה לא היה קל. ההתעקשות שלי נתקלה לא פעם בהתנגדות. כי הם לא רגילים שמישהו לא נותן להם לוותר לעצמם. והבנתי אותם, לא כעסתי. כי גם לי וויתרו. אבל ידעתי שאם אני מוותר להם אני חוטא לתפקיד שלי, ועושה להם עוול. ומכיוון שאני אוהב אותם ורוצה מאוד שהם יצליחו, לא יכולתי לעשות את זה.

נדמה לי שאנשים התחברו כל כך לדברים של אנדי הרצוג אחר המשחק בסלובניה מכיוון שאי אפשר היה לטעות בהם – הם הגיעו ממקום של אכפתיות. לא ממקום של התנשאות או עוד איזו פרשנות על "המנטליות של השחקן הישראלי", שנועדה להסיר את האחריות מהמאמן.

אנדי הרצוג באמת רוצה שנבחרת ישראל תצליח. לא בגלל שהוא ציוני גדול, הוא לא אמור ולא צריך להיות, אלא בגלל שזו העבודה שלו – לגרום לכך שהשחקנים שלו יוציאו מעצמם את הכי טוב שהם יכולים. והוא לוקח את העבודה שלו מאוד ברצינות.

וכשהוא רואה את בירם כיאל, או את אוראל דגני, או עמרי בן הרוש, מוותרים כך לעצמם, הוא יוצא, בצדק גמור, מדעתו. והוא יוצא מדעתו דווקא בגלל שהוא מאמין שהם יכולים. דווקא בגלל שהוא חושב שכן יש בהם משהו. והוא לא מוכן לוותר להם.

"It's not funny Anymore!"

בארבע מילים אנדי הרצוג שם לנו מראה מול הפרצוף: אי אפשר רק להיות "נחמדים" ו"מוכשרים" ולצפות שזה כבר יכסה על הכול. לתת איזו קריצה של "עזובת'י באמאש'ך" ולחשוב שהכול סבבה.

וזה לא מצחיק יותר. זה לא מצחיק בכלל.