כשאוהדים מציבים עצמם מעל המועדון
דווקא באחת העונות הטובות והמהנות שלה, נקלעה הפועל ירושלים לסיטואציה פנימית לא פשוטה שמערערת את היציבות של המועדון. לפני קצת יותר משנה כתבתי כאן על העימות שנוצר בין ארגון "האולטראס" של הקבוצה, "בריגדה מלחה", לבין ההנהלה. כתבתי אז, שזהו מאבק עקרוני חשוב מאין כמוהו שישפיע על עתיד המועדון.
מדם לבי דיברתי. כאוהד בית"ר ירושלים חוויתי תהליך דומה שבו ארגון אוהדים שם עצמו מעל המועדון, עד אשר הוא גורם לכך שאוהדים רבים וטובים מצאו עצמם במצב שאינם יכולים להזדהות עוד עם הקבוצה אותה אהדו מילדות. ב"בריגדה" כעסו עלי אז מאוד שאני משווה בניהם לבין "לה פמיליה". ואולם, למרות שהם לא נוקטים באותה רמת אלימות של "לה פמיליה", עקרונות הפעולה דומים – ניסיון סחיטה בריוני של המועדון וגורמים בתוכו בכדי שיתיישרו לפני השיגיונות שלהם.
הסבב הנוכחי בעימות בין הנהלת הפועל ירושלים לארגון "הבריגדה" פרץ בעקבות החלטת ביה"ד המשמעתי של איגוד הכדורסל, לפיה הקריאות "שמעון מזרחי תתאבד" ו"גיא פניני מת" יחשבו לעבירות משמעתיות ויגררו עונש מבית הדין. ההנהלה ביקשה מהאוהדים לחדול בשל כך מהקריאות הללו, אולם במשחק הבית האחרון נגד מכבי ת"א הם לא נענו לכך והמשיכו באותן קריאות – מה שהוביל לעימותים מילוליים ואף פיזיים בין גורמים בהנהלה לאוהדים מ"הבריגדה" באותו משחק.
בתגובה, החרימו האוהדים מארגון ה"בריגדה" את שני המשחקים הבאים של הפועל ירושלים בליגה, ואיימו גם לא להגיע ולעודד במשחק החשוב אמש נגד טרניפה ברבע גמר המפעל האירופי. בימים שלפני המשחק נערכו שיחות "פיוס" בין ההנהלה ל"ארגון הבריגדה", בתיווך של גורמים מתונים בקרב הקהל, ונדמה היה שהלהבות הונמכו. ארגון ה"בריגדה" הודיע שיגיע למשחק ויחזור לעודד את הקבוצה.
אולם, אמש, כחצי שעה לפני תחילת המשחק, ובניגוד לבקשה מפורשת של ההנהלה, נתלה שלט נגד המנכ"ל גיא הראל המוצב באופן קבוע בשנה וחצי האחרונות ביציע "הבריגדה". משלא כובדה בקשת ההנהלה להסיר את השלט נשלחו מאבטחים להסירו, ובתגובה יצאו אוהדי ה"בריגדה" מהאולם עוד לפני שריקת הפתיחה.
כעת, אני מבקש לעשות הבחנה בין העניין הנקודתי סביב האירועים בשבועות האחרונים, לבין העניין העקרוני.
מבחינה נקודתית, אני דווקא חושב שיש ל"בריגדה" קייס מסוים. הקריאות נגד שמעון מזרחי וגיא פניני, הגם שאינם מופת של ספורטיביות "ואהבה", הן קריאות שיש לתהות על מקומם במסגרת חופש הביטוי. אינני טהרן, בעומדי מאחורי הסלים במלחה כנער קראתי קריאות דומות. אינני גאה בזה כיום, אבל אני מקבל את העובדה שמגרשי ספורט אינם אולמות קונצרטים והם צריכים, לפחות במידה מסוימת, להוות שסתום לחץ לוויסות אגרסיות.
גם השלט נגד גיא הראל, למרות שהוא מיותר ומתסיס בעיני, נכנס לדעתי לתוך הקטגוריה של חופש הביטוי. אני מבין את תחושות כפיות הטובה בהנהלת הפועל ירושלים, שבאמת עושה מעל ומעבר בכדי לחבר את האוהדים למועדון ולהיות חלק מהקהילה, כאשר הם רואים ניסיון מתמשך לפגוע באופן אישי בדמות בכירה במועדון. אבל כל עוד לא מדובר בהסתה או באיומים, צריך לדעת להכיל את זה.
אלא שברמה העקרונית, אני סבור שמרגע שקיבלה הנהלת הפועל ירושלים החלטה שהקריאות והשלטים הללו אינם לגיטימיים במשחקי הקבוצה, עליה לעמוד בכל תוקף על הקווים האדומים אותם הציבה.
נכון, חסרונם של אוהדי ה"בריגדה" הורגש היטב במשחקים האחרונים, וגם אמש. ואולי אפילו פוגע מקצועית בקבוצה. אבל על הפרק עומד משהו חשוב הרבה יותר מאשר ההצלחה המקצועית העונה. על הפרק עומדת השאלה הם יכולים אוהדים מארגון מסוים, או כל גורם שהוא, להציב עצמו מעל המועדון.
ב"בריגדה" רוצים להעביר מסר לפיו בלעדיהם אין הפועל. זה בדיוק מה ש"לה פמיליה" ניסו לעשות בתקופה בה איציק קורנפיין ניסה לשווא להצר את צעדיהם. ה"סלוגן" שלהם אז היה "מי אתם בלעדינו?!". וזה עבד, "לה פמיליה" ניצחו משום שהרוב הנורמטיבי של אוהדי בית"ר היה רופס וחלש. בהפועל המצב עדיין לא הגיע לשם. אבל אם ההנהלה תיסוג כעת, זה עלול להיגמר באותה צורה.
ה"בריגדה" אולי אינם גזענים כמו "לה פמיליה", אולם יש אצלם מוטיבים אנרכיסטיים דומים. גם את "לה פמיליה" אף אחד לא לקח ברצינות בהתחלה, ועד שהבינו את הנזק הטמון בהם כבר היה מאוחר מדי.
הפועל ירושלים הייתה לפני ה"בריגדה" ותהיה אחריהם. גם אם יהיה קצת פחות כיף להגיע לארנה בהמשך העונה, אוהדי הפועל ירושלים חייבים להתייצב מאחורי ההנהלה ולתת לה גב במאבק החשוב הזה על עתיד המועדון. הפועל לפני הכול.