קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

מה שנשים צריכות

שוות, לא דומות

הפעם האחרונה הזכורה לי שבה נערה בת 15 הציתה את הדמיון בהופעה שלה בטורניר הנשים בווימבלדון הייתה בשנות ה-90'. גם אז היה מדובר בנערה אמריקאית, ג'ניפר קפריאטי, שבגיל דומה לזה של קורי גוף הגיעה לחצי גמר הטורניר ב-1991 לאחר שהדיחה ברבע הגמר את מרטינה נברטילובה האגדית.

אלא שמעט אחר כך שקעה קפריאטי בדיכאון עמוק, הסתבכה בפרשיות של גניבה מחנויות ומעצר בעקבות שימוש בסמים, ופרשה מהסבב. היא אמנם חזרה לסיבוב שני ומוצלח (כולל שתי זכיות בגראנד סלאם) בתחילת שנות האלפיים, אבל לאחר שפרשה סופית חייה האישיים המשיכו להידרדר, ובשנת 2010 דווח שהיא אושפזה בבית חולים בפלורידה לאחר שנטלה מנת יתר של תרופות.

לכאורה אין סיבה הכרחית שיהיה דמיון בין המקרים. אלא שההיסטוריה של טניס הנשים במילניום הנוכחי מראה שקורי גוף נמצאת ב"קבוצת סיכון". שייתכן, ולמרבה הצער, מה שהיא חווה כעת בווימבלדון זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לקריירה שלה.

הבאתי כאן בעבר נתונים המעידים על השחיקה המהירה של כוכבות בסבב הנשים. קראתי רק לאחרונה אצל אמיר ענבר ב"הארץ" על שני מקרים נוספים מהעת האחרונה של שחקניות שפרצו מהר מדי ומוקדם מדי, הרבה לפני שהייתה להן הבשלות הרגשית להכיל את כל המשמעויות הכרוכות בכך, ושלמו על כך מחיר כבד בבריאות הנפשית שלהן.

אשלי בארטי האוסטרלית הספיקה עד גיל 17 לזכות בשלושה תארי גראנד-סלאם בזוגות. אבל עוד לפני שהגיעה לגיל 18, החלה לסבול מדיכאון ונזקקה לטיפול תרופתי. "זה היה יותר מדי, מהר מדי", סיפרה, "איבדתי את ההנאה והתשוקה, הרגשתי בודדה". היא פרשה מטניס ועברה לשחק קריקט. שם, הסבירה, יכולה הייתה לראשונה בחייה לשתות בירה אחרי משחק ונהנתה מהרוח הקבוצתית: "אין על המגרש רגע בודד. אם את מתקשה, יש עוד עשר נשים שיכולות לעזור לך להתגבר".

רק אחרי שנה וחצי בארטי חזרה לשחק לטניס, ולאט לאט התקדמה מהמקום ה-272 בעולם, בו דורגה כאשר חזרה לסבב ב-2016, עד למקום הראשון בעולם, בו היא מדורגת כיום לאחר הזכייה ברולאן גארוס בחודש שעבר. "ללא פסק הזמן הזה אני לא חושבת שהייתי משחק כעת", אמרה לאחר הזכייה בפאריז, "18 החודשים הללו היו הכרחיים, הייתי צריכה את הזמן הזה כדי למצוא את עצמי כאדם". בקריירה השנייה שלה בטניס דואגת בארטי לשמור לא רק על הגוף, אלא גם על הנפש. היא מקפידה על מרווח בין טורנירים שמאפשר לה לקפוץ הביתה למספר ימים, לראות את משפחתה וארבעת כלביה.

סיפור נוסף הוא זה של נעמי אוסקה, שמתרחש ממש כעת חיה. כוכבה של אוסקה דרך במהירות בקיץ האחרון. תוך מספר חודשים היא השלימה שתי זכיות רצופות בגראנד סלאם, בארה"ב ואוסטרליה, וכבשה את המקום הראשון בסבב העולמי. אלא שכאן התחילה גם הנפילה: מאז הזכייה באוסטרליה בתחילת השנה, העפילה רק פעם אחת בשמונה טורנירים לחצי הגמר והודחה בסיבוב השלישי ברולאן גארוס.

במסיבת עיתונאים לאחר ההדחה בפאריז פתחה אוסקה את הלב: "ההפסד הזה הוא כנראה הדבר הכי טוב שקרה לי. הרגשתי עייפה מאוד וסבלתי מכאבי ראש. כנראה בגלל הלחץ. הרגשתי שיש עלי עול. בעבר הרגשתי כאן חופשיה ונהניתי, הפעם הייתי די מתוחה רוב הזמן".

עוד לפני הכישלון בפאריז נפרדה אוסקה מהמאמן שהוביל אותה להישגים יוצאי הדופן – סאשה בג'ין. "אם אני לא מתעוררת מדי יום מאושרת להתאמן ולהיות סביב האנשים שאני איתם", הסבירה, "לא אקריב זאת בעבור ההצלחה. לא אענה את עצמי. אני לא רוצה לחשוב שבשביל להצליח אני צריכה להקריב את האושר שלי". מאז הפרידה מבג'ין היא אולי לא זכתה באף טורניר, אך נצפתה בהופעות רוק והתמכרה לקניות באינטרנט. משהו שלפחות נותן לה את התחושה שהיא חייה חיים נורמליים של נערה בגילה.

הדיון סביב נשים בספורט, ובטניס בפרט, עוסק בהשוואה לגברים בפרמטרים של חשיפה ותגמול. אולם, יתכן מאוד שבכך הוא מזיק ולא מועיל לנשים. נשים וגברים הם שווים, אבל בהחלט לא דומים. יש להם צרכים שונים, פיזית ונפשית. מבחינה נפשית, נשים, וזה עניין אבולוציוני, זקוקות לסביבה הרמונית כדי לחוש בטחון שמאפשר להן ליצור ולהתפתח. הן זקוקות לקשר ולתמיכה רגשית. כמובן שזו הכללה, ויש נשים שיכולות להיות "זאבות בודדות" לא פחות מגברים, אבל זה איננו הפרוטוטייפ.

הסיבה שלא אומרים זאת נעוצה ככל הנראה בתקינות פוליטית. אבל זה עקום לחלוטין. מי שסבור שרגשות והזדקקות לקשרים בינאישיים הן ביטוי לחולשה, למעשה אימץ את המוסכמה הגברית לפיה חוזק מתבטא רק בכוח פיזי. ולא היא. יש המון עוצמה וכוח ברגש וביכולת ליצור ולקיים אינטימיות עם אנשים אחרים. למעשה, אלו בדיוק הפרמטרים שמנבאים בריאות נפשית ויכולת הישרדות מנטלית גם במצבים הקשים ביותר.

מה שנשים צריכות זה שהסבב יותאם לצרכים שלהן. למשל, להגביל את גיל הכניסה לסבב הבוגרות ל-18, להפחית את מספר הטורנירים, לאפשר הגנת דירוג לטניסאית שלוקחת הפסקה מהסבב כדי ללדת או "סתם" להוריד לחץ ולהיות קצת עם עצמה.

הדברים הללו יקטינו את השחיקה של הטניסאיות ויחזירו לסבב הנשים את האטרקטיביות שהייתה לו בעבר. זה לא בריא לסבב שבכל כמה חודשים צצה לה משום מקום "נערת פלא" חדשה. כמו בסבב הגברים, שם יש את פדרר, נדאל ודג'וקוביץ', שמוכרים היטב גם למי שלא עוקב אחרי טניס בין גראנד סלאמים, גם סבב הנשים זקוק לפנים מוכרות שניתן לעקוב אחרי הסיפור שלהן לאורך זמן. כך יכולות להתפתח גם יריבויות שנבנות לאורך השנים ויוצרות סיפור שמרתק את הקהל.

אני עוד זוכר את הימים של כריס אוורט ומרטינה נברטילובה, שטפי גראף ומוניקה סלש, בהן גמר הנשים בווימבלדון היה אטרקציה לא פחות גדולה, אם לא יותר, מגמר הגברים. השנה, סביר להניח, רק עכברי טניס אמתיים יכירו את השמות של השחקניות שיגיעו לשלבים הגבוהים בטורניר.