רוחות של שינוי

הדבר הבאמת חשוב בהחתמה של עלי מוחמד בבית"ר

כשמשה חוגג הגיע לבית"ר ירושלים הייתי סקפטי. הדימוי המצועצע ששידר והעיסוק המוגבר בתדמית ושיווק גרם לי לחשוד שמדובר יהיה באמיר כבירי של בית"ר.

בשנתו הראשונה כבעלים נעשו במועדון לא מעט טעויות מקצועיות, עליהן עמדתי כאן בעבר. יחד עם זאת, כמו שאומרת אופירה – מה ששלו שלו. בתחום המשמעותי ביותר – המאבק בבריונות והגזענות – חוגג, לפחות עד כה, מתנהל בתבונה וקוצר הצלחות חשובות.

הסיפור בהחתמתו של עלי מוחמד הוא לא מוצאו או שמו, ומביך אותי אפילו להתעסק בזה, אלא התגובה של הרוב הנורמטיבי של אוהדי בית"ר. והתגובה הזו, לפחות מהאופן שבו זה משתקף ברשתות החברתיות, מרמזת שמתרחש כאן שינוי משמעותי.

אוהדי בית"ר, שהתגובה שלהם בעבר להשתלטות של לה פמיליה על המועדון, נעה בין היאלמות לבין הסכמה שבשתיקה, ואפילו תמיכה בחצי פה, מביעים כעת שאט נפש מאותה חבורה. אני מוצא את עצמי קורא מילים שכאילו נלקחו מתוך טקסטים שכתבתי כבר לפני עשור ומשפשף את עיניי בתימהון. דברים חשובים על כך שגזענות איננה דרכה של בית"ר ושמוצאו של שחקן איננו עניין להתייחס אליו, אלא רק יכולתו המקצועית לתרום לבית"ר.

לראשונה מאז שנות ה-60' של המאה הקודמת, בית"ר ירושלים תסיים את העשור הנוכחי ללא תואר. בשנות ה-70' זכתה בית"ר פעמיים בגביע המדינה, בשנות ה-80' זכתה באליפות אחת ושלושה גביעים, בשנות ה-90' בשלוש אליפויות, ובשנות האלפיים בשתי אליפויות ושני גביעים. ואילו בעשור הנוכחי, שאוטוטו מסתיים, אפילו לא גביע טוטו אחד לרפואה.

יש קשר הדוק בין הדעיכה המקצועית של בית"ר וירידת קרנה כמועדון צמרת בכדורגל הישראלי, לבין הפיכתו של ארגון לה פמיליה לגורם הדומיננטי ביציעים. לארגון הזה יש אחריות ישירה לכאוס הניהולי שהשתרר במועדון בעשור האחרון. מפגני האלימות והגזענות ואווירת הבריונות שהשליטו ביציעים, הרחיקו ממנה ספונסרים ומשקיעים. אף אדם נורמטיבי לא רצה לקשר את שם המותג שלו עם בית"ר כאשר אלו הערכים שהיא מייצגת. וההבנה הזו סוף מחלחלת בקרב אוהדי בית"ר.

משה חוגג לקח על עצמו משימה שאני סברתי שאיננה אפשרית, והיא לשקם את התדמית של המועדון. אני סברתי, ועדיין סבור, שהדרך לכך עוברת במאבק חסר פשרות בארגון לה פמיליה. אבל חוגג נוהג אחרת. הוא מנהל דיאלוג מול האנשים הללו, אבל עושה זאת תוך הצבת גבולות ברורה. האיום שלו, שמגובה במעשים, לתבוע את אלו שיפגעו במועדון, עושה את העבודה. ועם תוצאות אני האחרון שיתווכח.

לה פמיליה לא שינו את עורם. אבל מעולם לא ציפיתי שזה יקרה. הבעיה שלי הייתה תמיד אותו "רוב שפוי" כפי שנהוג לכנות אותו. הרפיסות והחידלון שלהם היא זו שגרמה לחבריי ולי לסבור, אחרי האירועים שתרחשו בעקבות הגעת השחקנים הצ'צ'נים, ששינוי מבפנים כבר איננו אפשרי ולהקים את בית"ר נורדיה.

אבל השינוי הזה, לפחות לעת עתה כאמור, מתחיל אולי לקרות.

והוא קורה כי חוגג יצר מצב שבו לאוהדי בית"ר יש כעת מה להפסיד. אחרי שנים ארוכות של בעלי בית מופרכים, חוגג, לפחות על פניו, נראה כמו בעל בית שסוף סוף מביא את בית"ר למאה ה-21 – בהתנהלות, במעטפת המקצועית והניהולית ובשאיפות ההישגיות. ואוהדי בית"ר, בצדק רב, לא מוכנים לאבד את כל זה, אחרי שנים ארוכות בהן פנטזו על כך, בשם "עקרונות" של חבורת בריונים.

התהליך הארוך שעברתי כאוהד בית"ר בעשור האחרון, הן ביציעי טדי והן בתפקידי בנורדיה, גרם לי להבין שמעטים מאוד האנשים שיעשו מעשה המנוגד לאינטרס או לדחף הטבעי שלהם בשם איזשהו ערך. אני לא אומר את זה ממקום של עליונות מוסרית. גם אני אדם כזה. כולנו כאלה. זו תכונה אנושית.

ולכן, כדי לקדם את הערכים הנכונים, חשוב לייצר מציאות שבה התנהלות ערכית תשרת גם את האינטרסים של אותם אנשים. לשם כך יש צורך בתבונה רבה, נחישות ואורך רוח.

בינתיים משה חוגג מפתיע, לפחות אותי, ומגלה לא מעט מכך. כבית"רי וכאזרח במדינה הזו אני רק יכול לאחל לו הצלחה מכל הלב. אני יותר מאשמח לאכול את הכובע.

פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.