קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

קהלת – פרק ב'

תרבות הצריכה

צילום: הדר אלפסי

פרק ב' ובו מספר קהלת על חיפושיו אחר משמעות בחיים:

הניסיון הראשון הוא לחיות חיי הוללות, ליהנות מתענוגות הגוף:

אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה־נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב. תַּרְתִּי בְלִבִּי, לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת-בְּשָׂרִי;

אולם, וְהִנֵּה גַם־הוּא הָבֶל. לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה־זֹּה עֹשָׂה׃

הצחוק והשמחה של הוללות חסרת פשר אינם ממלאים את הריקנות שחש האדם ואינם מצליחים לספק את הצורך שלו במציאות משמעות לקיומו.

הניסיון השני הוא להרבות נכסים חומריים:

הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים׃ הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם׃ כָּנַסְתִּי לִי גַּם־כֶּסֶף וְזָהָב וּעָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת.

אולם, וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

גם הנכסים שאדם צובר אינם בעלי משמעות. גם הם הֶבֶל, שנידף ולא משאיר שום זכר אחריו, וּרְעוּת רוּחַ, ניסיון חסר תוחלת לרדוף אחרי משהו בלתי מושג.

הניסיון השלישי הוא להתעמק בחכמה:

פָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן-הַסִּכְלוּת–כִּיתְרוֹן הָאוֹר, מִן-הַחֹשֶׁךְ. הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ;

קהלת משבח כעת את החכמה. הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ – הוא הולך באור, רואה את המציאות נכוחה ומפוכח מאשליה. וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ; הטיפשות והבורות משולים להליכה בחושך. אמנם, להליכה זו יש יתרונות, כי אינך רואה את המהמורות והמכשולים העומדים לפניך ואתה יכול להתהלך שאנן וטוב לבב, אולם בכל רגע אתה עלול לפול לתוכם.

אלא שגם מהניסיון הזה קהלת מתאכזב:

וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם-אֲנִי יִקְרֵנִי, וְלָמָּה חָכַמְתִּי אָז יֹתֵר; וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי, שֶׁגַּם-זֶה הָבֶל.

בסופו של דבר, אומר קהלת, חייהם של החכמים ושל הכסילים מסתיימים באותה צורה. לחכמה אין באמת יתרון על הכסילות – גם היא לא יכולה למצוא פתרון לאקראיות והשרירותיות שבחוויה האנושית ולעובדה שסופם קבוע וידוע מראש.

וכאן כבר שוקע קהלת בייאוש:

וְשָׂנֵאתִי, אֶת-הַחַיִּים–כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כִּי-הַכֹּל הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ.

קהלת מתאר בפרק זה את שלושת הדרכים הנפוצות ביותר בהן מנסה לאדם לפצות את חוסר התכלית שבחוויה האנושית: ליהנות מהחיים, לצבור נכסים, מעמד ויוקרה, ולרכוש ידע וחכמה.

עפ"י קהלת, כולם נועדו לכישלון. אם אדם סבור שדרכים אלו יובילו אותו לתחושה של סיפוק ומשמעות בחייו, הוא צפוי להתאכזב ולשקוע בייאוש.

אנחנו רואים זאת היטב גם בדורנו:

תרבות הצריכה איננה מספקת את צרכיו הרגשיים של האדם, היא רק מעניקה לו אשליה רגעית של סיפוק שמתחלפת במהרה בתחושת ריקנות (מה שכמובן מוביל אותנו מיד חזרה לקניון ומשרת היטב את כלכלת השוק הקפיטליסטית).

גם הרדיפה אחרי כסף ומעמד – קריירה (או קריירע) – אינם מספקים את האדם. הוא תמיד ירצה עוד כסף ומשרה מתמגלת ויוקרתית יותר (ולכן יעבוד קשה יותר והרבה יותר, שגם זה כמובן משרת את הכלכלה הקפיטליסטית).

וגם החכמה – ההתעמקות והתפלפלות בשאלות פילוסופיות – אינה מספקת מזור לאדם. החכם אמנם הולך באור, אבל זה רק גורם לו לראות בצורה בהירה יותר את הבלבול וחוסר הפשר שמאפיינים את המציאות. בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב.

אז האם אם כך המסקנה היא, כפי שלכאורה מגיע אליה קהלת, שיש לשקוע בייאוש?

זהו שלא. לכל אחד משלושת הדרכים שהציע קהלת כן יש תוחלת. איך וכיצד? כל זאת ועוד בפרק הבא..

מועדים לשמחה.