עושר שמור לבעליו לרעתו
יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ.
בסרט "אהבה על הדשא", הגרסה הבריטית המוצלחת לספר המופת של ניק הורנבי "קדחת הדשא", ישנה סצנה שאני מאוד אוהב:
הבחורה אתה מנהל רומן גיבור הסרט, המגלם את דמותו של ניק הורנבי – אוהד ארסנל שבע האכזבות, שואלת אותו מדוע אין לו שאיפות להתקדם בתפקידו המקצועי: "אתה לא רוצה יותר כסף?"
"למה אני צריך עוד כסף?!" הוא משיב, "יש לי מספיק לשכר דירה, אוכל ומנוי שנתי לארסנל".
אני מודה שאני מאלה שכסף לא מניע אותם בחיים. זה לא שאינני אוהב כסף, אני אנושי וזו תכונה אנושית. אבל במדרג השיקולים היכן להשקיע את כישרונותיי ומרצי, כסף לא נמצא במקום הראשון. הרבה לפניו נמצאים תחושת סיפוק ממה שאני עושה והיכולת להשפיע על אנשים. כסף עבורי הוא תנאי הכרחי, אבל ממש לא מספק. הוא איננו המטרה, אלא האמצעי.
מעולם לא הייתי מאלה ששאפו לעשות את "המיליון הראשון" עד גיל שלושים (ואכן לא עשיתי…). זו נראתה לי שאיפה מבוזבזת. השאיפות שלי היו ונשארו אחרות.
לטעמי היחס בין אושר לעושר הוא עקומת גאוס (פעמון): עד לנקודה מסוימת, ככל שלאדם יש יותר כסף הוא יכול לחיות חיים נוחים יותר ולהיות מסופק יותר מחייו, אבל מנקודה מסוימת, יותר כסף מוביל לפחות סיפוק, פחות אושר והרבה יותר טרדות.
אצל כל אדם נקודת הפיק הזו היא אחרת. רמת החיים שמאפשרת לנו לחיות ברווחה וסיפוק היא שונה מאחד לשני. לי אישית מספיקה רמת חיים שמאפשרת לי לשלם שכר דירה במקום שנעים וטוב לי לגור בו, רכב אמין שמשרת אותי ולא אני אותו, לאכול מדי פעם במסעדה טובה או ללכת להופעה של די.ג'יי או להקה שאני אוהב, ולנסוע פעם בשנה או שנתיים לראות כדורגל במקום בעולם שעדיין לא ביקרתי בו.
זה לא מעט, אבל גם לא הרבה אני חושב. אם היו לי שאיפות גדולות יותר – לקנות דירה משלי או להחליף כל שנתיים רכב חדש לדוגמא – הייתי צריך לעבוד הרבה יותר וזה היה בא על חשבון הזמן שאני מקדיש לדברים שנותנים לי משמעות וסיפוק בחיים. כמו כתיבת הבלוג הזה למשל.
בעמוד הפייסבוק שלי התפתח השבוע דיון מעניין בעקבות פוסט שרשמתי על הנוכחות הדלה של אוהדי מנצ'סטר סיטי במשחק ליגת האלופות נגד ליון. סיפרתי שם על משחק שהייתי בו באצטדיון הישן של סיטי במיין רואד, בתחילת העשור הקודם, שהיה מלא עד אפס מקום בליל אמצע שבוע חורפי בעונה שבה סיטי ירדה ליגה, ועל התשוקה שחוויתי שם מהאוהדים המקומיים. תשוקה שנדיר מאוד למצוא כיום באיתיחאד.
אחד המגיבים שאל אותי מה ההבדל בין המצב של סיטי לבין זה של ליברפול? הרי גם ליברפול היא מועדון שמוציא הרבה כסף על רכישת שחקנים.
חשבתי על זה לא מעט. נדמה לי שההבדל הוא שבליברפול הכסף הוא לא משהו שפותר הכול באופן אוטומטי. יורגן קלופ החזיר לא פעם צ'ק פתוח לבעלים כאשר חש שאין שחקן שמצדיק את הסכומים הנדרשים בשוק. ובאותה מידה גם ידע לשבור שיאי העברות על שחקנים שחשב שהם חיוניים לתהליך ולדרך שהוא מעביר את המועדון.
כשבית"ר זכתה באליפויות בתקופת גאידמק זה הרגיש לי תפל. לא באמת שמחתי בהן. אלו היו אליפויות שהושגו בזכות זה שלבית"ר היה בעלים עשיר יותר מאלו של שאר הקבוצות בליגה, ולא בזכות זה שבית"ר הייתה מועדון כדורגל להתגאות בו. כך מרגישות לי אליפויות של קבוצות כמו מנצ'סטר סיטי ופ.ס.ז', והאליפויות של צ'לסי בתקופה שבה, אם להשתמש במטפאורה המבריקה של ארסן ונגר, "העמידה טנק רוסי בחצר והתחילה לירות לעברנו שטרות של 50 ליש"ט".
אליפות של ליברפול, לעומת זאת, אם וכאשר ותושג, תהיה תוצר של דרך. של תהליך שיפור מתמיד והתקדמות אטית ומחושבת שהחלה מהיום בו רכשו ג'ון הנרי ושות' את המועדון לפני שמונה שנים, ומגיעה לשיאה תחת שרביטו המקצועית של יורגן קלופ בישום הפילוסופיה המקצועית והאנושית שלו. תהליך שבו הכסף עזר לפתור בעיות, אבל לא היה הפתרון עצמו.
זה אולי נשמע הבדל סמנטי, אבל בעיני זה ההבדל משמעותי מאוד. מספיק משמעותי בכדי לאפשר לי ליהנות מאליפות שתושג בדרך הזו בשיעור גדול עשרות מונים מהאופן בו הייתי נהנה מאליפות שהייתה מושגת בדרכן של מנצ'סטר סיטי, פ.ס.ז' ודומותיהן.
שבת שלום ומועדים לשמחה.
*
והנה שיר מעולה של אהוד בנאי על מישהו שרצה יותר כסף ממה שהיה צריך ואיך זה נגמר…