קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

קייקו על הטיסה הבאה (בחזרה לגמר האלופות 2007)

יום שלישי, עשרים וארבע שעות לפני הגמר. כרטיסים עדיין אין אך דבר אחד מצליח לרומם את רוחם של נאסוס וחבריו. קייקו, יו"ר חוג האוהדים היפני בכבודה ובעצמה(!) אמורה להגיע בכל רגע.

הפנים ברחוב איקוניאו 19 בנאה-סמירני, הפרבר הדרומי של אתונה, היו נפולות עת הגעתי לשם אחרי מקבץ בלתי אפשרי של טיסות המשך בלילה שבין ראשון לשני. פחות מ-72 שעות עד לגמר הגדול והקצבת הכרטיסים לחוג האוהדים היווני של ליברפול עומדת על המספר העגול- אפס.

את המרמור הגדול מפנים נאסוס, יו"ר החוג, ואחיו לוקאס כלפי וויליאם מוריסון- מזכיר המועדון, וכמובן, הגברת הנכבדה ג'ואן בירן (האחראית על חוגי האוהדים הבינלאומיים). נסוס ולוקאס מדליקים סיגריה בסיגריה ומשתפים אותי בתסכול. "אפילו לא תשובה לאי-מיילים" הם מלינים באוזניי. "אתה מתקשר בבוקר, ג'ואן עדיין לא הגיעה למשרד. אתה מתקשר אחרי שעה, היא כבר יצאה להפסקת צהריים, כשאתה  חוזר אחר כך היא כבר עזבה…";

"אם לא הייתי פוגש אותה במו עיני" אומר לי נאסוס, "בכלל לא הייתי מאמין שיש מישהי כזו שנקראת ג'ואן בירן" – "כנ"ל כאן" אני מוסיף, ואילו לוקאס מעדכן שהוא דווקא לא זכה לכבוד – "וזה, אחי" מודיע לו נאסוס בחגיגיות "הדבר הטוב ביותר שאי פעם קרה לך".

אולם לוקאס ונאסוס הם לא טיפוסים מהסוג שמרים ידיים בקלות- כמה טלפונים (השעה כבר שלוש לפנות בוקר) ושביב של חיוך נסוך על פניו של לוקאס. "יש משהו" אני מגשש, "מצאנו את הברז" הוא משיב, "אבל עדיין לא זורמים מים" – היוונים האלה מסתבר, חזקים לא רק בהיסטוריה ופילוסופיה אלא גם בפואטיקה.

למחרת נאסוס עסוק, הפלאפון עובד ללא הפסקה. על הקו אלק מילר עוזר המאמן. מסתבר שמילר אימן לקדנציה קצרה את פניוניוס, הקבוצה המקומית של רובע נאה-סמירני, לפני שקיבל ג'וב בליברפול. בכל מקרה, מאז הוא בן בית אצל משפחת סיריוטופוס. עכשיו צריך לקפוץ בזריזות לשדה להביא משם את אשתו ושני בניו ספיישל למלון בלוטראקי הסמוכה.

בערב אנחנו הולכים לפגוש את אלק במלון, בעוד נאסוס ולוקאס מריצים איתו דחקאות אני מזהה את רפא ביציאה מהמעלית ובזווית העין השנייה את ג'ון אולדריג' וסטיב מקמהון מריצים דרינקים חופשי בלובי. האווירה סביב הקבוצה, כך אני מתרשם, אופטימית ורגועה, אבל אצל האחים סריוטופוס קצת פחות. נאסוס קולט את מוריסון בזווית העין ומשחרר קללה ביוונית. מילר מנסה להרגיע אותו באדישות אנגלית אופיינית, "אל תכעס, אתה יודע שהוא צריך להסתכל על התמונה כוללת ויש לו הרבה שיקולים לקחת בחשבון". נאסוס, מתוך כבוד למילר, נרגע ומסמן לי להתקפל. מחר יום ארוך- בבוקר טיול באקרופוליס עם חברי החוג המלטזי ובערב קבלת פנים רשמית לראשי החוג המלאזי.

יום שלישי, עשרים וארבע שעות לפני המשחק. כרטיסים עדיין אין אך דבר אחד מצליח לרומם את רוחם של נאסוס וחבריו. קייקו, יו"ר חוג האוהדים היפני בכבודה ובעצמה(!) אמורה להגיע בכל רגע ולהשתכן גם היא בביתו של נאסוס. אף אחד לא ראה את קייקו זו מעולם, גם לא נאסוס, אך הדימיון עובד שעות נוספות וכולם דרוכים.

בינתיים אנחנו מתכנסים בשעה 16:00 במשרדי החוג המקומי ונאסוס עורך לי סיור היכרות. אני מרגיש כמו במוזיאון באנפילד. תמונות, מזכרות ומסמכים נדירים מקיפים אותי מכל פינה. המשרד הזה הוא המקום שבו נאסוס והחברים נפגשים לראות את המשחקים. יש להם כאן מכשיר טלוויזיה שמחובר ללווין ובר קטן עליו מופקד ג'ורג'- בחור עגלגל וחינני.

ג'ורג' פותח לי פחית קרלסברג ומגלגל איתי שיחה על פיני גרשון ואולימפיאקוס- האהבה השנייה שלו אחרי ליברפול. "המאמן שלכם עשה לנו בקבוצה סאלאדה", הוא מסביר לי כשאני מתעניין מדוע בפיראוס לא כל כך מרוצים מגרשון. אני מרגיע אותו ומנסה להסביר לו שאני בכלל אוהד הפועל ירושלים ופייני גרשון הוא לא ממש כוסית האוזו שלו. בכל מקרה, אני מוסיף, על היכולות המקצועיות שלו באמת שאין לחלוק. ג'ור'ג נאנח ומסכם, "סאלאדה"…

בשעה טובה מגיעים חברי החוג המלאזי אחרי נסיעה של 16 שעות (לא כולל חניית ביניים בבנגקוק). נאסוס מקבל אותם בסבר פנים כזה כמו שרק הוא יודע ומרעיף עליהם כל טוב המזכרות; "זה איציק מחוג האוהדים הישראלי" הוא מציג אותי בפני סאנג'יוואן יו"ר החוג המלאזי. סאניג'יוואן זה, בחור חביב ביותר, הוא בכיר בהתאחדות הכדורגל האסייתית (המקבילה של אופ"א). מייד שהוא שומע שאני מישראל הוא מתחיל לקונן באוזני על הצרות שגורמים להם שם בהתאחדות האסייתית השכנים שלנו. "אנחנו שוקלים להיפרד מהם ולהקים התאחדות נפרדת של דרום מזרח אסיה יחד עם האוסטרלים". כשאני שומע על האוסטרלים אני מייד נזכר להתעניין בשלומו של פרנק ארוק בעוד הוא מפרט באוזניי כיצד המדינות הערביות מנצלות את הכסף הגדול שמדינות עשירות כמו יפן וקוריאה משקיעות בכדורגל האסייתי ובתמורה מציעות הרבה ברדק מזרח-תיכוני אופייני.

סאנג'יוואן רוכש לעצמו חברים במהירות. מפה לשם הוא מתיידד עם פאנוס, שמתוקף מידותיו רחביו ההיקף זכה לכינוי ביג P, שמגלגל איתו שיחה ענפה על תעשיית המין המפותחת בדרום מזרח אסיה. ביג P הוא קליבר רציני בענייני המין היפה ושירותיו הנדיבים והוא מעדכן את סאנג'יוון בהתפתחויות האחרונות בתחום במזרח אירופה. אסטוניה, מסתבר, היא כרגע השם החם על המפה והשניים מחליפים טלפונים ומסכמים על נסיעה קרובה לארץ הצפונית בכדי לבחון את התפתחות השוק מקרוב. נאסוס נאנח ומסכם שהשיחה הזו היא כנראה הפדיחה הגדולה ביותר בתולדות החוג.

מבוכה או לא, בעשר סוגרים את המשרד ונעים לכייווון הבוזוקייה המקומית. ממילא אף אחד מאיתנו לא יישן הלילה בגלל המתח. כשאנחנו חוזרים לבית של נאסוס בארבע לפנות בוקר אנחנו עדיין לא מצליחים להירדם ונאסוס שם בווידיאו את "לילה אחד במאי" – הסרט על אותו לילה בלתי נשכח באיסטנבול לפני שנתיים – כדי להיכנס לאווירה לקראת מחר. שנייה לפני שאנחנו בכל זאת מתפזרים כדי לתפוס איזה שעת שינה או שניים אני נזכר לשאול את נאסוס: "תגיד שמעת משהו מקייקו"? "קייקו"?! הוא עונה, "אל דאגה היא בטח על הטיסה הבאה".

כשאני מתעורר למחרת בית סריוטופוס כבר על גלגלים ופועל כמו חמ"ל. נאסוס ולוקאס החליפו את החולצות האדומות בחליפות מעונבות. כשאני תוהה לפשר העניין נאסוס מסביר לי שאין זמן להסביר ושהיום אני צמוד לפאנוס ואקיס עד שהוא יחזור לאסוף אותי בצהריים – "אם יש בעייה תתקשר אלי ומה קורה עם החברים שלך- מתי הם מגיעים"?

אני, כמו חייל ממשומשמע, נצמד לפאנוס ואקיס שמייד מבקשים ממני לשלוף עט נייר ומצלמה ולסור בעקבותם. כשאני תוהה לפשר הבהילות הם מסמנים לי על בחור מבוגר ומקריח מוקף מצלמות "פיל ניל", לוחש לי בהתרגשות פאנוס, "הבקיע את השער בגמר הגביע של 65' בוומבלי" מוסיף מייד אקיס. פיל ניל האגדי ממהר אבל אני מספיק להחתים אותו על פנקס קטן שאני שולף. מהארץ, אגב, מגיעות בינתיים חדשות מטרידות, מישהו מריץ בכיכר שמועה בעברית שהטיסות מהארץ בוטלו ואני, שהכרטיס שלי נמצא בידיו האמונות של דותן, חבר מחוג האוהדים בארץ, מתחיל להזיע. טלפון קצר ודותן מבשר לי שהוא כבר בדיוטי-פרי, אני שומע בקולו שהכל רגוע ולפי התכנית ולא מעדכן אותו בדבריו האחרונים של רס"ן שמועתי שעשה גם הוא את כל הדרך לאתונה כדי לא ליצור בהלת שווא.

איך שאני מנתק עם דותן נאסוס על הקו "תגיע מהר לבית הקפה עם השמשיות הירוקות" – חייל ממושמע כבר אמרנו? שלוש דקות ואני שם. "תכיר" מציג לפני נסוס אישה נאה, לעניות דעתי באזור גיל הארבעים, "קארן גיל, הנכדה של ביל שנקלי האגדי"! בחיל ורעדה אני לוחץ את ידה. היא מחייכת בחמימות, מתעניינת לשלומי ומבקשת שאספר לה קצת על קורות הליברפולים הציוניים. אני מספר לה על החוג שלנו, על האהבה הגדולה שלנו למועדון וההערצה לסבא לשלה. השיחה עם קארן מרתקת, אך נקטעת פעמים רבות ע"י עיתונאים שמבקשים ממנה מילה פה ומילה שום. קארן זורחת ונראית ככלה ביום חופתה. היא משקיפה על הים האדום שמציף את הכיכר ואומרת לי, "חייבים לנצח היום, בשבילם!"

כשקארן צריכה כבר לזוז ניגש אלי כתב הרדיו של הבי.בי.סי. ומבקש ממני לומר כמה מילים בשידור. אני, נרגש כולי, מספר שהגעתי מישראל ובעקבותיי נציגות מכובדת של חוג האוהדים הישראלי. השדר מתעניין וקצת מופתע לשמוע ששמעם של הסקאוזרים הגיע עד המזרח התיכון. בתגובה ציונית הולמת אני מפליג באוזני המאזינים בשבחיו של חוג האוהדים הליברפולי בארץ הקודש.

כשאנחנו חוזרים הביתה לאכול משהו לפני המשחק אני סוף סוף מבין לפשר הבהילות והחגיגיות שאפפה את בית משפחת סריוטופוס בבוקר. נאסוס ולוקאס היו אורחי הכבוד בקבלת הפנים שערך יו"ר ההתאחדות היווני לראשי אופ"א. אני מתחיל לקבל מושג עם איזה סוג של קליברים אני מתרועע.

אחרי הארוחה ומנוחה קצרה הגיע הזמן לשנס מותניים ולנוע לכיוון האצטדיון האולימפי. אני יוצא ככוח חלוץ ונאסוס מעדכן אותי שהוא יצטרף מאוחר יותר. אני מקדים כדי להספיק לפגוש את רן ודותן שמגיעים עם הכרטיס שלי מהארץ. אולם הטיסה מהארץ מתעכבת שעה ועוד שעה, ותחנת הרכבת הסמוכה לאיצטדיון שהייתה מוצפת בים אדום מתחילה אט אט להתרוקן. לבסוף אני שומע מדותן, אנחנו בדרך הוא מעדכן, ואני ממתין. כשדותן סוף סוף מגיע אני מצליח לראות אותו רק מרחוק, הוא נמצא בקצה השני של התחנה ואני צריך לעשות עיקוף לא נורמלי כדי להגיע אליו. בדרך אני פוגש את נאסוס שמצטרף אותי למסע. אחרי ייסורים ותלאות אני סוף סוף פוגש את דותן ורן. סוף טוב הכל טוב ואנחנו שמים פעמנו לשערי הכניסה.

האמת? הברדק בכניסות גורם לי להתגעגע לטדי. ואולי בעצם זה כמו טדי- המוני אוהדים מיוזעים נלחצים אל הגדרות שנדחקים לאחור ע"י הגרסה המקומית של היס"מ. בשעה טובה ומוצלחת, לא יותר מארבעים דקות לשריקת הפתיחה, אני נכנס בשעריו של האצטדיון האולימפי באתונה ונזכר למעשה על מה היתה כל המהומה הזו.

גם בפנים אני מרגיש כמו בבית, סלבי לוי היקר, יו"ר חוג האוהדים של ליברפול בפתח-תקווה רבתי, עומד כמה שורות מתחתי ומפצח גרעינים ויחד עם דותן ורן אנחנו דופקים תמונה קבוצתית ממש כמו במפגש של החוג בפאב תל-אביבי. אין, אבל אין סיכוי, שבתוך האצטדיון הזה יש עכשיו רק שבעים אלף צופים, היציע של ליברפול מאוכלס הרבה מעבר לתפוסה שלו, אנשים עומדים במעברים, במדרגות ונתלים מהפלורוסנטים.

זהו, אחרי טקס פתיחה לא ברור (מדוע לעזאזל ניגנו את ההמנון של צ'לסי?) ההמנון של ליגת האלופות שתמיד עושה לי צמרמורת מנוגן וההצגה יוצאת לדרך. בארבעים וחמש הדקות הראשונות הכל הולך טוב, אנחנו אפילו שולטים במגרש והתחושה היא שזה יבוא. אלא שאז מגיעה בעיטה חופשית לא מחויבת המציאות ויש לי הרגשה רעה לגביה. הכדור פוגע באינזגי, מי אם לא הוא, ועובר את ריינה. אחת אפס למילאן. אני מתיישב עם הפנים בין הידיים. תתעודד מפציר בי אוהד מיךלאנזי שיושב לידי, "במחצית באיסטנבול זה היה שלוש, לא אחד".

אבל לא כל יום איסטנבול. במחצית השנייה אינזגי מוסיף את השני, ולמרות שקאוט עוד מספיק לצמק אני מבין שזה לא היום שלנו. כשהשופט שורק אני קולט את סלבי ממרר בבכי ויורד לנחם אותו, משימה בלתי אפשרית בנסיבות הנוכחיות. דותן ורן באים להגיד שלום ולחלוחית גם בעיניהם. אני מנסה לקבל את ההפסד באצילות. הסקאוזרים ביציע שרים בקולי קולות את ההמנון שלנו, שמדהים איך הוא מתאים לכל תוצאה, מצב רוח ומזג אוויר. השחקנים ובראשם סטיבי מרימים את הראש ובאים להודות לקהל. אני מתמלא גאווה, גם להפסיד צריך לדעת!

כשאני חוזר לרחוב איקוניאו נאסוס מחכה לי- "לא הפעם" הוא אומר, ואני מהנהן בעצב: "לא הפעם".

אנחנו צועדים בשקט עד שלפתע אני נזכר לשאול: "וקייקו, מה עם קייקו?"

"קייקו?!" הוא תמה, "קייקו על הטיסה הבאה".

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

עוד יום בהיסטוריה של האוורד ווב

הווארד ווב הרג את המשחק, אבל ליברפול צריכה להפסיק לחיות את העבר ולהתחיל סוף סוף לבנות את העתיד.

איך אומרים המאמנים?! אני לא אוהב לדבר על שופטים, אבל…

לא, ברצינות. טעויות שופטים זה חלק מהמשחק. מה גם שיש להם נטייה להתאזן לאורך זמן. לפעמים אפילו זמן קצר – את הפנדל ההזוי שנתן לברבאטוב איזן ווב שכבלע את המשרוקית אחרי עבריה ברורה ברחבה על אוואנס במחצית השנייה.

אבל ההרחקה של ג'רארד לא נופלת לקטגוריה של טעויות שיפוט. תאהבו את זה יותר או פחות, כדורגל הוא משחק שבו לשופטים יש שיקול דעת נרחב יותר מבכמעט כל משחק אחר. החלטות מהסוג של האדום לג'רארד הן החלטות של שיקול דעת.

אחרי גמר המונדיאל, בעקבותיו זכה לביקורות רבות, דווקא חשתי שנעשה חוסר צדק עם ווב. דעתי הייתה שהוא הפעיל את שיקול דעתו בצורה נבונה מאוד כשלא שלף כרטיסים צהובים ואדומים בסיטונות, כמו שיכל לעשות מבלי שאיש היה בא אליו בטענות, על-מנת להימנע ככל האפשר ממצב שבו המשחק מוכרע על-ידי החלטה שלו.

והיום הוא הרחיק את ג'רארד על תאקל בכדור 50/50 שספק אם היה שווה אפילו צהוב.

וחבל, כי עד הדקה הזו היה משחק שקול, אפילו עם יתרון קל לליברפול. אח"כ זה כבר לא היה כוחות.

***

אולי בגלל שלא גדלתי עליו, המינוי של קני דלגליש לא עורר אצלי רגשות יוצאי דופן מעבר לתחושת ההקלה המובנת עם עזיבתו של רוי הודג'סון. אני מניח שאם וכאשר סטיבן ג'רארד יתמנה למנג'ר ליברפול זה ירגיש עבורי אחרת לגמרי.

קני דלגליש זה העבר, עבר מפואר מאוד, אבל אותו עבר שליברפול צריכה להפסיק סוף כל סוף לחיות עליו.

יש יסוד סביר להניח שגם מבחינת הבעלים מדובר במינוי זמני. אני מבין שיש דיבורים להביא בקיץ את מרטין אונ'יל או אואן קוייל.

מה שליברפול צריכה עכשיו זה את המנג'ר האלמוני ובעל החזון שהיה ביל שאנקלי ב- 1959 או המנג'ר המבטיח וחסר הניסיון שהיה אלכס פרגוסון ב- 1986, שיגיע ויבנה אותה מחדש מאפס.

ושיביא איתו גם שופל.

יש הרבה עבודה באנפילד עם כל הזבל שהצטבר שם בעשור ומשהו שנות חורבן של המוקיון הצרפתי והמלצר הספרדי.

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

זה לא בייגלה

במהלך שידור משחק גמר גביע הליגה בין הפועל י-ם למכבי ת"א ביום חמישי האחרון, בשלב שבו השלימה הפועל מהפך נהדר ועלתה ליתרון אחרי שכבר הייתה בפיגור של עשרים נקודות, אמר עפר שלח על עודד קטש שיש לו "בייגלה מעל הראש" והוסיף משהו בסגנון של 'כל מה שהוא נוגע בו הופך לזהב'.

כמובן שאני מצטרף למחמאות לעודד, אחת הדמויות האהובות עלי בספורט ובכלל, אבל אני חולק על האבחנה של שלח (עיתונאי ופרשן אינטליגנטי באופן יוצא דופן שלוקה לא פעם, אבל, באבחנות עבשות משהו כשהדבר מגיע לניתוחים בעלי גוון פסיכולוגי ו/או חברתי).

לומר שלעודד יש "בייגלה מעל הראש" זה להתכוון לומר שמדובר באדם שזכה למגע האלים ולכן יצליח באופן אוטומטי בכל מה שיעשה. מדובר בייחוס של ממד מיסטי כלשהו להצלחה שלו ומתוך כך גימוד כל אותן איכויות שהאיש רכש בלא מעט יזע והמון דמעות.

כשחקן עודד בהחלט התברך בכישרון שהוא מתת אל, אם כי, כמו שאינספור דוגמאות של ספורטאים מוכשרים בתחומם לא פחות שלא הגיעו לשום מקום מוכיחות, זה כשלעצמו וודאי שאיננו מספיק ללא עבודה קשה. ואין ספק שעודד השחקן היה לא רק בעל כישרון יוצא דופן אלא גם בעל נכונות לעבוד וללמוד תמידית כדי ללטש את הכישרון הזה ולהוציא אותו מן הכוח אל הפועל.

אלא שעודד המאמן, ובייחוד עודד האדם, בניגוד לעודד השחקן, לא זכה לשום הנחות מהאלים. ההיפך הגמור הוא הנכון. כדי להבין עם מה האיש היה צריך להתמודד מבחינה נפשית (וגם פיזית וודאי, הפציעה והניתוחים הרבים היו כרוכים מן הסתם בלא מעט כאב) אני אשאל את הדימוי הנפלא שבו השתמשה אושרת קוטלר בכתבה (הנהדרת) שערכה אתו ושודרה אמש בערוץ 10: "זה כמו לקחת פסנתרן ולשבור לו את האצבעות".

כולנו מסוגלים להבין את המשמעות של החוויה של פיטורים ממקום עבודה, חלקנו אף חווינו (או סביר שנחווה בזמן כלשהו במהלך חיינו) אותה בעצמנו. כדי להבין את הקושי בפניו ניצב עודד כשהתברר לו סופית שלא יוכל יותר לשחק כדורסל לא מספיק לדמות את החוויה שלו לפיטורים ממקום עבודה זה או אחר, שלאחריו עדיין קיימת בסבירות גבוה האפשרות להשתמש באותם כישורים במקום אחר ולחזור להתפרנס בכבוד, צריך להמשיל זאת למצב שבו אדם מאבד כליל את כושר העבודה שלו, אין לו יותר את היכולת המעשית לעסוק בתחום היחידי שהוכשר אליו מילדותו וכעת עליו להתחיל לגמרי מאפס ולהמציא עצמו מחדש.

את מרבית בני האדם זה היה שובר, ספק אם היו חוזרים לעצמם ברמה האישית וספק גדול עוד יותר אם ברמה המקצועית. אבל לא עודד. התקומה שלו מהשבר האישי הגדול שחווה וההצלחה האדירה שהוא חווה בקריירה החדשה שבנה לעצמו בעשר אצבעות היא לא פחות מאשר מעוררת השראה. כתבתי פעם בהקשר של עודד שבעקבות הפציעה שלו והפרישה מכדורסל שבאה בעקבותיה אולי איבדנו את עודד הכדורסלן אבל הרווחנו את עודד האדם. ועודד אדם הוא דמות שכל אחד מאיתנו, במיוחד בעיתות משבר, ראוי וצריך לקבל ממנה השראה.

הפילוסוף הדני סורן קירקגור כתב ש- "בעבדות הנפש אין זוכים באור מן ההפקר או מסדרה של תעתועי גורל". והתכוון לכך שעבודת הנפש היא אולי העבודה הקשה מכולם וצורכת מאמצים אדירים, השקעה אינסופית, והתמדה סיזיפית.

כדי לצאת מהמשבר הגדול אות חווה עודד ולפתח קריירה שנייה מוצלחת לא פחות מזו שנקטעה באיבה, וחשוב מזה- אישיות מעוררת השראה עבור רבים, הוא היה צריך, ואין צורך להכיר אותו אישית בשביל להסיק את זה- זוהי לוגיקה פשוטה, להשקיע מאמצים מנטאליים יוצאי דופן: לא ליפול לרחמים עצמיים, למצוא את מה שהוא יכול ללמוד ולקחת גם מסיטואציה שנראית אכזרית ושרירותית, לחפור עמוק בעצמו ולגלות את הפוטנציאל הטמון בו- הפעם כאדם.

שום בייגלה.

*

גשם באלפסי הבלוג של איציק אלפסי

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

משתמטים

התמונה הכי חזקה מהמשחק המביש בשבת מול היציעים הריקים בטדי היתה זו של אורי מלמיליאן, מסתובב לספסל אחרי השער השני, בהבעה של מי שלא מאמין שככה עושים לו. השחקנים האלה הם בושה, לא רק למועדון, לא רק למקצוע, בראש ובראשונה לעצמם.

מי שמתנהל בכזו אדישות, תוך שהוא יודע שאת המחיר על ההופעה הביזיונית שלו ישלם המאמן, הוא שפל. מי שנותן לאורי מלמיליאן, עזבו מה שהוא עשה עבור בית"ר, האיש שהוא, להתבזות בצורה שכזו, הוא נבזה.

יכול להיות שאורי מלמיליאן הוא לא מאמן מספיק טוב, אבל איך אפשר בכלל להעריך בצורה נורמאלית את יכולות האימון שלו כששחקנים בכלל לא באים לשחק? גם אם יבוא מוריניו ויעמיד אותם על המגרש במערך טקטי גאוני זה לא יוביל לכלום, אם הם לא יעשו את הפעולה הכי בסיסית ששחקן צריך לעשות על מגרש כדורגל- לרוץ.

אם יש טעות אחת מרכזית שאורי עושה בינתיים בבית"ר, זה שהוא מתמהמה עם מה שמזמן היה צריך לעשות – להעיף את כל ההרכב ליציע ולעלות לשחק עם הילדים. על הנחמדות שלו, האמון הבסיסי והכבוד שהוא רוכש לשחקנים שלו – שבתמורה יורקים לו בפרצוף – הוא משלם ביוקר.

הסיטואציה הנוכחית בבית"ר מזכירה לי סיטואציה מעונת 1988/89. אז אימן את בית"ר דרור קשטן. גם אז פתחה בית"ר את העונה בצורה גרועה (אם כי פתיחת העונה הנוכחית שוברת את כל השיאים), גם אז היה לה סגל שאולי לא התאים לאליפות, אבל בטח לא היה צריך להתבזות ולבזות את המועדון בצורה בה עשה.

אחרי עוד סדרה של הופעות מבכיות, שכללה הפסד להפועל טבריה ותבוסה 4:0 למכבי ת"א, לקשטן נמאס. לקראת המשחק הבא נגד בית"ר ת"א (שהייתה אז במקום הראשון ודרסה את הליגה בניצוחו של אלי בן-אמו) הוא העיף ליציע את כל ההרכב ועלה עם חבורה של ילדים שאף אחד לא הכיר בכלל (כן שותפו: אמיר כהן, אילן גור ויעקב פלד, שגם כבש שער בלתי נשכח באותו משחק).

זה השתלם, בית"ר ניצחה את המשחק, וחשוב מזה – השחקנים הפנימו את המסר, בשבועות הבאים חזרו לעצמם ובסיומה של אותה עונה הובילו את הקבוצה לזכייה בגביע (באותו גמר בלתי נשכח מול עופר מזרחי ומכבי חיפה).

אני מודה שטעיתי. כתבתי כאן רבות בשבח שחקני הבית. טענתי שאלה ילחמו עבור הסמל והמועדון. אבל הייתי נאיבי. הדור הנוכחי הוא מפונק, ערכים לא מספיקים בשביל לגרום לו להזיז ת'תחת.

דווקא שחקני רכש שהיו כאן בשנים האחרונות (יואב זיו, גל אלברמן – שאני שומע שאפילו כיום מתקשרים לשאול מה קורה) נראו הרבה יותר אכפתיים.

אז אני עדיין בעד שחקני בית, אבל רק בגלל הזהות. אין מה לצפות מהם שיגלו יותר אכפתיות משחקני רכש. אז שיישחק מי שיש לו כבוד עצמי וכבוד למקצוע. מי שיש לו טיפת יושר פנימי וכמו שהוא מצפה לקבל את המשכורת שלו בזמן ובמלואה כל חודש, כך יעלה כל שבוע על המגרש וייתן מאה אחוז מהיכולת שלו.

בימים שאורי מלמיליאן שיחק הדברים האלה היו ברורים מאליהם. כמו זה שנותנים כבוד למבוגר ממך ומשפילים את המבט כשאבא מדבר. אבל הדור הולך ופוחת, ומה שלא עובר דרך הראש צריך שיעבור דרך הרגליים. או בגרסה הרלוונטית – דרך הכיס.

אם אורי ילך עכשיו, זה יהיה פרס לכל אותם משתמטים ומסר מאוד בעייתי מבחינה ערכית לעשרות אלפי אוהדיה הצעירים של בית"ר ברחבי הארץ לגבי מידת האחריות של אדם למעשיו.

 *

לבלוג "גשם באלפסי"

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

תיסלם סלים ועמית

התרגשתי לראות את הראיון המשותף של סלים טועמה ועמית בן-שושן. השניים צילמו פרומו משותף לקמפיין נגד גזענות ודיברו על התקרית ההיא בחגיגות זכיית הגביע של בית"ר לפני שנתיים.

ציינתי את זה גם אז, אבל זו הזדמנות לומר את זה שוב – ההתנהלות של סלים טועמה בכל הסיפור ראויה להערכה יוצאת דופן. ישנה רק מילה אחת להגדיר אותה – אצילות.

אני מניח שללא מעט מחרחרי מדון משני הצדדים היה מתאים שסלים ייכנס לפוזה של הנפגע ויעורר מהומת אלוהים. אם היה עושה כן, אי אפשר היה לבוא אליו בטענות. אבל סלים הוכיח שוב שצודק כל אחד יכול להיות, אבל חכם זה כבר סיפור אחר לגמרי.

מעז יצא מתוק. התמונה של סלים ועמית יושבים ומספרים על החברות ביניהם ומריצים דאחקות משותפות בביישנות הכובשת שלהם שווה יותר מאלף מילים של אלו המעוניינים להפוך אותנו ואת אחינו ערביי ישראל לאויבים, על מנת לשרת את האידיאולוגיות הקיצוניות שלהם – תהיה זו הצגת מדינת ישראל כמדינה גזענית וחשוכה או הפיכת היהודים לשונאי ערבים כדי להדגיש את זהותם.

אחת התובנות המרתקות אליהן הגעתי בתקופה בה חייתי בחו"ל הייתה שיש לי הרבה יותר מן המשותף עם ערבי-ישראלי מאשר יש לי עם יהודי שנולד וחי את כל חייו במדינה זרה שאיננה ישראל.

אחת מידידותי הטובות, חברת נפש ממש, היא ערבייה ישראלית מחיפה. שום דבר מהיחסים שהיו לי עם יהודי כזה או אחר בגולה לא גירד את עומק החברות בינינו. לא פעם שמעתי ממנה, מה שהפתיע אותי מאוד בתחילה, שהטענה הכי גדולה שלה כלפי החברה הישראלית היא לא הקיפוח, לכאורה, כי אם העובדה שהיא הייתה רוצה דווקא להרגיש יותר ישראלית.

שאלתי אותה פעם מה היא משיבה כששואלים אותה בחו"ל מהיכן היא מגיעה. "מישראל", השיבה ללא היסוס.

בסופו של יום חשוב שנזכור את זה – המשותף בינינו לבין ערביי ישראל, ודאי כשמדובר על הדור שלנו, רב עשרות מונים על המבדיל. החוויות המשותפות, החיים באותו מרחב והגורל המשותף (הטילים של נסראללה לא הפרידו בין הוואדי להדר) הופכים אותנו לקרובים וגם, כן, לאחים. למגינת ליבם של הגדעון לוים והברוך מרזלים למיניהם.

ותודה לסלים ועמית שהזכירו לנו את זה שוב.

*

גם רבין אהב כדורגל / איציק אלפסי

לבלוג "גשם באלפסי"