גשם באלפסי

אלונה ברקת, פוליטיקאית

קצת מוזר לומר את זה, אבל למרות שאלונה ברקת הייתה בעלים של קבוצה מאוד מתוקשרת בכדורגל הישראלי במשך 12 שנים, אנחנו לא ממש יודעים עליה הרבה. היא לא הרבתה להתראיין לתקשורת, וגם כשעשתה זאת זכתה ליחס מאוד מלטף, בלשון המעטה. נדמה היה שעל כולם מהלך הקסם של אישה נאה ועדינה שמצליחה בעולם כוחני של גברים. היו לה לא מעט כישלונות במהלך הדרך, אך מעולם זה לא דבק בה. כבעלים אישה של מועדון כדורגל בישראל, כולם, החל מאוהדי קבוצתה וכלה בתקשורת, היו עסוקים בעיקר בלומר לה תודה על זה שהיא מוכנה להתפלש בבוץ הזה.

אינני בא להמעיט בהישגיה של אלונה ברקת בהפועל באר-שבע. היא אכן לקחה מועדון שהיה רקוב כמעט בכל מובן והפכה אותו למועדון מצליח וגאה. היא בהחלט יצרה מודל חיובי של הצלחה במקום שלא היו בו הרבה כאלה, וזה תמיד יעמוד לזכותה.

אבל בטור החובה ניתן למנות את העובדה שאלונה לא הצליחה ליצור בבאר-שבע בסיס מקצועי יציב שעליו יוכל להישען המועדון גם ללא הכסף שהביאה. העובדה שאחרי 12 שנה, אין בקבוצה הבוגרת אף שחקן משמעותי שגדל במועדון, בהחלט עומדת לחובתה. כשמתסכלים על מה שקורה במכבי ת"א, אפשר לראות את ההבדל – גם בעונות של חוסר מקצועי יחסי, זה לא התקרב לקריסה המקצועית שאנחנו רואים בבאר-שבע השנה. גם בעונות האלה, מכבי הייתה עדיין קבוצת צמרת תחרותית שלמרות שלא זכתה באליפות, בהחלט היוותה יריב ראוי לבאר-שבע לאורך חלקים ארוכים של העונה. וחשוב מזה, לאורך התקופה הזו בנו במכבי מחלקת נוער ותשתית מקצועית שתשרת אותם שנים ארוכות – משהו שלא קיים בבאר-שבע.

כעת אלונה נכנסת לשדה חדש ושונה לחלוטין מכל מה שהכירה. בפוליטיקה, לאחר שתחלוף ההתלהבות הראשונית, אף אחד לא יטה לה חסד בגלל שהיא אישה בעולם של גברים. אם כבעלים של הפועל באר-שבע היה הייתה רגילה לקבל בעיקר הערכה ואהבה, בפוליטיקה זהו מצריך נדיר, גם מהקרובים אליך ביותר. היא שמה את עצמה במקום שבו תהיה חשופה לפגיעה ישירה, ופעמים רבות אכזרית, בכל החולשות שלה. באופן הפוך לגמרי מהחוויה שלה בהפועל באר-שבע, ככל שתצליח יותר כך תצבור יותר שונאים. בייחוד לאור העובדה שהצטרפה למפלגת ימין, היא תגלה מהר מאוד את הצד הציני והארסי של התקשורת, שבתפקידה כבעלים של הפועל באר-שבע בעיקר אתרגה ולא אתגרה אותה.

סוגיה נוספת שגורמת לי לתהות לגבי התכנות הקריירה הפוליטית של אלונה ברקת, היא העובדה שגם מבחינה ארגונית תמצא עצמה במקום לא מוכר. כאשת עסקים וכבעלים של הפועל באר-שבע הסמכות שלה הייתה מוגדרת. היא הייתה בעלת המאה ולכן גם בעלת הדעה. גם אם, וזה יאמר לזכותה, נתנה מקום וביטוי לאנשים שעובדים אתה – היה ברור שהמילה האחרונה היא שלה.

בפוליטיקה המצב שונה. ראשית, היא מגיעה למפלגה שבה יש שני מנהיגים דומיננטיים, שעל פניו לפחות, נראה שרואים בה בעיקר קישוט יפה לקמפיין הבחירות. כיצד יגיבו, למשל, אם תשבור משמעת קואליציונית בסוגיות של דת ומדינה? או שלא תתיישר עם הקו המיליטנטי של השניים נגד מערכת המשפט?

כחברת כנסת מן המניין אלונה ברקת תצטרך להתרגל למצב שבו הדעה שלה שווה בדיוק לזה של אחרים. יהיה עליה להילחם בשיניים על כל דבר שתרצה לקדם. איכשהו, אני עדיין מתקשה לדמיין אותה יושבת בוועדת הכלכלה או החינוך ומנהלת קרב סכינים מילולי מול דודי אמסלם ומיקי זוהר.

יתכן ואנחנו לא באמת לא מכירים את אלונה ברקת. יכול להיות שיש בה תכונות שעדיין לא ראינו מכיוון שעדיין לא עמדה בסיטואציה בה הייתה צריכה להבליט אותם. ולכן, על אף התחושה הראשונית שלי שהקריירה הפוליטית שלה תהיה קצרה וכואבת, אני לא סותם את הגולל בשלב זה על האפשרות שתפתיע.

המצב המנטלי של ליברפול

מאז ליל שני אני מנסה לחשוב מה הייתי עושה מבחינה פסיכולוגית במצב שבו ליברפול נמצאת כעת. כי ברור, שמעבר לשינויים הנדרשים ברמה המקצועית בעקבות ההופעות המאכזבות נגד לסטר ו-ווסט האם, יש לתת את הדעת גם על הפן המנטלי.

ליברפול נמצאת במלכוד. היא למעשה אנדרדוג שיש עליו לחץ של פייבוריט. כתוצאה מכך היא נפגעת, הן מהעובדה שמבחינה מקצועית נטו היא נמצאת במרוץ מול קבוצה טובה ממנה, והן מהעובדה, שלמרות זאת, הלחץ עליה גדול יותר.

הסיבה לכך היא שהמשמעות של הפסד במרוץ הזה עבור ליברפול גדולה יותר מאשר עבור מנצ'סטר סיטי. בעוד סיטי זכתה בשלוש אליפויות בשבע העונות האחרונות, וברור שגם אם לא תזכה העונה תהיה מועמדת בכירה לעשות זאת בכל אחת מהעונות הקרובות. עבור ליברפול, התחושה היא שמדובר בהזדמנות חד פעמית לעשות זאת אחרי 29 שנים של אכזבות.

איך מתמודדים עם זה? דרך אחת להפחית את הלחץ היא להכניס לפרופורציות את המשמעות של מרוץ האליפות העונה. את העובדה שליברפול לא זכתה באליפות 29 שנים לא ניתן לשנות, אבל את התחושה שאם לא תזכה העונה זה כבר לא יקרה אף פעם, בהחלט כן.

אין ספק שאם ליברפול לא תזכה השנה באליפות לאור ההזדמנות שיצרה לעצמה, זו תהיה אכזבה גדולה. אבל התחושה שקיימת אצל האוהדים, לפיה זה יהיה סוף העולם ומהעבר השני של העונה הזו ממתין לנו חור שחור אחד גדול במידה ולא נזכה, היא מצב רגשי טבעי של אוהדי כדורגל, אבל אסור שהיא תחלחל לתוך המועדון.

מה שצריך לשדר בתוך המועדון, גם באמצעות המסרים שיוצאים החוצה, היא שהעונה הזו היא עוד שלב בתהליך בו הקבוצה עוברת מאז הגיע יורגן קלופ לפני כמעט שלוש שנים וחצי. יותר מזה אפילו, זה חלק מתהליך ארוך שהמועדון עובר מאז נרכש ע"י Fenway Sports Group בסוף 2010. תהליך שהוא חיובי מאוד ומייצר גרף קבוע של התקדמות, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה ניהולית – רק לאחרונה פורסם שליברפול רשמה קפיצה של יותר מ-95 מיליון יורו בהכנסות השנתיות וצפויה להיות הקבוצה הראשונה שמסיימת עם רווח שנתי של 100 מיליון יורו.

מבחינה מקצועית – בעונה הראשונה של יורגן קלופ בליברפול (אליה הצטרף רק במהלכה) השיגה ליברפול 60 נקודות וסיימה במקום השמיני, בעונה השנייה השיגה 76 נק' וסיימה במקום הרביעי, בעונה השלישית סיימה באותו מקום עם מספר נק' כמעט זהה (75) והגיעה לגמר ליגת האלופות, והעונה היא כבר נמצאת חזק במאבק האליפות ובקצב של 94 נקודות לעונה. רק קבוצה אחת בתולדות הפרמייר-ליג השיגה יותר נקודות – סיטי בעונה שעברה עם 100 נק' – ואם היא תשחזר את ההישג הזה (כרגע היא בקצב של 89-90 נק'), יש להוריד בפניה את הכובע ולנסות בפעם הבאה. מכיוון שאם מגמת ההתקדמות הזו תימשך, אין סיבה שליברפול לא תתמודד שוב על האליפות בעונות הבאות.

דרך נוספת להתמודד עם הלחץ היא להודות בו. כן, זה קצת מוזר, כי הנטייה הרווחת היא להכחיש – "לא, מה פתאום, אנחנו לא בלחץ" – אבל נדמה שעבור ליברפול זה לא עובד. למרות ההכחשות כלפי חוץ, הלחץ ניכר, הן על המגרש והן מחוצה לו.

אני עוקב אחרי מסיבות העיתונאים של יורגן קלופ לפני ואחרי משחקים. ניתן לראות איך ככל שהעונה מתקדמת שפת הגוף שלו משדרת יותר לחץ ועומדת בסתירה לתוכן המילולי של הדברים שהוא אומר. הוא נעשה יותר קצר רוח לביקורת, מחייך פחות, הכתפיים שלו כפופות והגוף מכווץ, ונדמה שהנינוחות הטבעית המאפיינת אותו מתפוגגת.

כעת, זה טבעי לגמרי. המצב שבו הוא נמצא כראש המערכת המקצועית בליברפול אכן מלחיץ. אלא שלפעמים, הדרך הכי טובה להתמודד עם הפחד היא להודות שאתה מפחד ולהסתכל לו בעיניים. אם הייתי מייעץ לקלופ, הייתי אומר לו לא להתבייש להודות שהסיטואציה נוצרה מייצרת המון לחץ על הקבוצה. ושזה לא בהכרח משהו רע, זה עוד אתגר שהקבוצה מתמודדת אתו והיא תעשה כמיטב יכולתה כדי לעמוד בו.

להתנהלות של קלופ יש השפעה גדולה על השחקנים. ברור, במיוחד לאור האופי הדומיננטי שלו, שהשחקנים שואבים את הביטחון שלהם ממנו. כאשר הם רואים, שבניגוד למסרים המילוליים שהוא מעביר, הוא משדר בשפת הגוף שלו לחץ וחוסר בטחון, זה משפיע גם עליהם. ברגע שהוא יודה בתחושות הקיימות בו, הוא יוריד מעצמו לחץ ובאופן ישיר גם מהם.

והייתי מעודד אותו (אולי הוא עושה את זה) גם לדבר על זה באופן פתוח עם השחקנים. לאפשר להם לאוורר את מה שהם מרגישים ולהיות כנה איתם במה שהוא מרגיש. לשדר להם שזה בסדר גמור להיות בלחץ בסיטואציה שנוצרה. זה ישקף להם שמה שהם מרגישים הוא לגיטימי ואנושי לגמרי, ויהפוך את ה"שד" הזה שמסתובב בחדר ואף אחד לא מדבר עליו, לקצת פחות מאיים.

אם אין קמח אין תורה

צילום: הדר אלפסי

אתמול פורסם שעמותת אוהדי הפועל פ"ת – "הכחולה" – הייתה גורם היחיד שהגיש הצעה לרכישת המועדון מהמפרק ולפיכך צפויה להפוך למחזיקת זכויות הניהול של המועדון. העובדה שמועדון גדול וחשוב בכדורגל הישראלי עומד להפוך גם הוא למועדון המנוהל במתכונת של "קבוצת אוהדים" היא הזדמנות טובה לבדוק את ההתכנות של הפורמט הזה, לאור הניסיון הקיים עד כה.

קבוצת האוהדים הראשונה בישראל קמה ב-2007 ע"י אוהדי הפועל ירושלים, שנואשו מהאפשרות לחלץ את המועדון מידיו של יוסי סאסי. הקבוצה שהקימו, הפועל קטמון, עברה חבלי לידה לא קלים. הניסיון הראשון היה איחוד עם קבוצה קיימת ששיחקה אז בליגה א' – הפועל מבשרת ציון – אולם הניסיון לא צלח, ובקטמון עשו נכון והתחילו מחדש בליגה ג' עם קבוצה חדשה לגמרי שנרשמה בהתאחדות לכדורגל.

הפועל קטמון היא סיפור הצלחה מרשים. לא רק בפן המקצועי, אלא בעיקר בעובדה שהיא הצליחה ליצור סביבה קהילה מחויבת ומגובשת שלא רק תומכת בקבוצה, אלא גם פעילה ותורמת בקהילה בירושלים. סוד ההצלחה של הפועל קטמון הוא גם המפתח להבין מדוע קבוצות אוהדים אחרות התקשו לשחזר את ההצלחה הזו:

את קבוצות האוהדים הקיימות כיום בכדורגל הישראלי ניתן לחלק לשני סוגים: האחד, קבוצות שקמו על חורבות קבוצת ה"אם", שמעשית (ולעתים גם פורמלית) חדלה מלהתקיים כקבוצה תחרותית. השני, קבוצות שקמו כדי להוות אלטרנטיבה לקבוצת ה"אם", תוך שהקבוצה המקורית ממשיכה לרכז סביבה את מרבית העניין והאהדה ואף לקצור לעתים הצלחות מקצועיות.

בקטגוריה הראשונה ניתן לכלול את הפועל קטמון, מכבי קביליו יפו, עירוני והפועל אשדוד. בקטגוריה השנייה נמצאות בית"ר נורידה והפועל רובי שפירא. באופן טבעי, המשימה של הקבוצות בקטגוריה השנייה הייתה קשה יותר. לכן הן גם היו פגיעות יותר לקשיים שנתקלת בהם כל קבוצת אוהדים.

הקושי המרכזי הוא כמובן הקיום הכלכלי. אוהדים אינם מסוגלים להחזיק קבוצת כדורגל בישראל מבחינה כלכלית (אני מניח שזה נכון גם ברוב המוחלט של המדינות). תקרת הזכוכית של קבוצת המוחזקות באופן בלעדי ע"י האוהדים היא ליגה א'. מכבי קביליו יפו היא דוגמא טובה לקבוצה שמוחזקת רובה ככולה ע"י האוהדים, שעושים זאת בצורה יפה מאוד, אולם מבחינה מקצועית היא איננה מסוגלת (ולמיטב הבנתי גם לא מתיימרת) להתקדם מעבר לליגה השלישית.

בית"ר נורדיה והפועל רובי שפירא נקלעו לסיטואציה דומה – הן הגיעו לתקרת הזכוכית של ליגה א' ואז פגשו את הדילמה של הצורך להיתמך כלכלית ע"י אנשים פרטיים מצד אחד, מול הרצון לשמור על המודל של בעלות אוהדים מצד שני. בשני המקרים, המציאות הוכיחה שלבעלות אוהדים אין התכנות כלכלית. בנורדיה, למשל, ניסו העונה להסתדר ללא תמיכה חיצונית משמעותית של גורם פרטי, אולם המועדון מתקשה לשרוד מבחינה כלכלית ובימים אלו מנסים שם למצוא מודל מוסכם שבאופן מעשי, אולי אף פורמלי, יעביר את השליטה במועדון לידי גורמים פרטיים.

גם בקבוצות שהוקמו באשדוד כדי להשיב לתחייה את עירוני והפועל, שנעלמו תחת השם מ.ס. אי שם בתחילת המילניום, נקלעו למצב דומה. עירוני אשדוד, למרות שגיבשה סביבה קהילה תומכת ומחויבת, לא מצליחה להתרומם מעבר לליגה ב' וחווה קשיי קיום כלכליים תמידיים. "אדומים" אשדוד, הקבוצה שהוקמה כקבוצה האוהדים של הפועל אשדוד, עברה לאחרונה באופן מעשי לידיים פרטיות למורת רוחם של חלק נרחב מאוהדיה, אולם הדבר מאפשר לה להתמודד כיום בצמרת ליגה א' דרום על הכרטיס לליגה הלאומית.

מכבי קביליו יפו, כאמור, מצליחה להתקיים כבר תשע שנים בליגה א' כמעט ללא תמיכה חיצונית משמעותית. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא העובדה שבמועדון עשו בשכל רב כאשר כבר מתחילת הדרך השקיעו במחלקת נוער רצינית ואיכותית. את הפירות של כך קצרו בדמות מספר שחקנים, תוצרי המחלקה, שנמכרו לקבוצות בליגות הבכירות והכניסו למועדון סכומי כסף משמעותיים במונחים של ליגות נמוכות.

יוצא הדופן כאמור, היא הפועל קטמון, שמצליחה גם לשמור על המודל של בעלות אוהדים וגם להצליח מקצועית. ישנן מספר סיבות לכך לטעמי: האחת, כאמור, העבודה שקבוצת ה"אם" חדלה למעשה להיות תחרותית והרוב המוחלט של האוהדים עבר לקבוצת החדשה. השנייה קשורה לכך שבקטמון הצליחו ליצור מנגנון אפקטיבי של איזונים ובלמים, בין הצורך בתמיכה כלכלית של אנשים פרטיים, לבין שמירת הזכויות של האוהדים בניהול המועדון. גם בקטמון ישנה תמיכה משמעותית של אנשי עסקים פרטיים, שאחראים לחלק גדול מתקציב המועדון, אולם מידת ההשפעה אותה הם רוכשים בניהול המועדון מסודרת באופן פורמלי ותקנוני, באופן שמונע חיכוכים בינם לבין חברי העמותה המחזיקה בזכויות הניהול. השלישית, הפועל קטמון יצרה סביבה קהילה הומוגנית ומגובשת שמזדהה ומחויבת לערכים של המועדון. בבית"ר נורדיה למשל, העניין הזה היה לרועץ. המחלוקות לגבי היעוד של המועדון וחוסר ההצלחה לגבש לו זהות מובחנת מהווים קרקע פורייה לעימותים תכופים בין חברי העמותה לבין עצמם, שמקשים מאוד על ניהולה השותף.

השורה התחתונה אם כך היא שבעלות אוהדים הוא מודל שיש לו התכנות כלכלית, אם בכלל, רק בליגות הנמוכות. יחד עם זאת, יש יתרון אחד שלא יסולא בפז לקבוצות שזכויות הניהול שלהן נמצאות בבעלות האוהדים – לאוהדים יש אפשרות לבחור מי ינהל את הקבוצה, גם אם מדובר באנשים פרטיים. במידה והם לא מרוצים מאופן הניהול, או מעניינים הקשורים בזהות והערכים של המועדון, הם אינם צריכים להפגין מתחת לבית של הבעלים או החנויות של אשתו, יש להם מנגנונים דמוקרטיים מעוגנים בחוק באמצעותם הם יכולים לבחור אנשים אחרים שייקחו אחריות כלכלית על המועדון.

הגיעה לפרק(ה)

בדיון שעורר הפוסט הקודם, המגיב Kirma Der Faux (מודה שאני סקרן לדעת את משמעות הכינוי) האיר את עיני עם נתונים שמערערים את התזה שלי לגבי סגנון המשחק של ליברפול. בעודי טוען שוב ושוב, שהמנבאים המשמעותיים ביותר של ניצחונות של ליברפול בעידן קלופ הם החזקת כדור נמוכה והתקפות מהירות, הוא הביא נתונים לפיהם העונה ליברפול מחזיקה יותר בכדור, ביחוד במשחקים אותם היא מנצחת.

וזה החזיר אותי ללוח. ואכן, כפי שממחישים היטב הנתונים מהמשחק אתמול, ליברפול אכן מנצחת, ומנצחת בקלות, גם כאשר כשהיא מחזיקה בכדור חלק גדול מהזמן. אמש היו לליברפול 64% החזקת כדור, והיא יצרה מהם 36 בעיטות לשער (לעומת 6 של יונייטד) ו-11 בעיטות למסגרת (לעומת 2 של יונייטד).

בראיון לאחר המשחק מול בורנמות' אמר יורגן קלופ דברים מעניינים. הוא שיבח, כהרגלו, את משחק הלחץ והמעברים ה"counter pressing game"-, אבל התייחס גם למשחק המסודר, ה"control "game – "אנחנו מתחילים להתרגל גם לזה", אמר.

בתחילת העונה שעברה כתבתי פוסט שבו טענתי שליברפול של קלופ היא "וואן טריק פוני": קבוצה שטובה בעיקר בשיטת משחק אחת – לחץ ומעברים מהירים. כבר באוגוסט ניבאתי ש"ליברפול הולכת לקראת עונה טובה מאוד בליגת האלופות אבל הרבה פחות בפרמייר ליג". ואכן, כך בדיוק היה – ליברפול הגיעה לגמר ליגת האלופות אבל התקשתה בליגה, והצליחה להבטיח את המקום הרביעי רק במחזור הסיום.

הסיבה לכך הייתה שליברפול הצליחה היטב יחסית מול קבוצות איכותיות יותר שבאו לתקוף מולה – כפי שהיה במרבית המשחקים באירופה ובמשחקים נגד קבוצות הצמרת בליגה – אבל איבדה הרבה נקודות מול קבוצות איכותיות פחות, שהתגוננו מולה במספרים ואלצו אותה למשחק מסודר של הנעת כדור.

מה שמרשים בליברפול של קלופ זה שניתן לראות היטב תהליך סדור של בנייה – בכל שלב קלופ נותן מענה לחולשה אחרת שקיימת במערך. תחילה הוא בנה חולייה התקפית דינמית ואינטנסיבית, שמאפשרת ליישם בצורה כמעט מושלמת את משחק הלחץ והמעברים. בהמשך, באמצעות הרכישות של וירג'יל ואן דייק ואליסון (אליהם אגיע בהמשך), הוא יצב את ההגנה, ואז הוסיף אלמנט חיוני נוסף לתהליך ההתפתחות של הקבוצה – קשרים המסוגלים לייצר מהלכים התקפיים במשחק עומד.

נבי קייטה ופביניו הם בשורה גדולה. הם מאפשרים לליברפול אופציות התקפיות בקישור – שעד כה היה מבוסס בעיקר על קשרים הגנתיים שממעטים ליצור מצבים או לאיים על השער במשחק מסודר. הם אלו שאפשרו לקלופ להפוך את ליברפול מקבוצה של "וואן טריק פוני", לקבוצה שגורמת גם לאוטובוס של מוריניו להיראות כמו טיולית. הבישול המרהיב של פביניו לסאדיו מאנה בשער הראשון היווה המחשה נפלאה לכך.

האפשרות של קלופ להעדיף קשרים בעלי אוריינטציה התקפית על קשרים שעיקר אומנותם גרזנותם, נובעת גם מייצוב (שלא לומר ביצור) ההגנה באמצעותם של ואן דייק ואליסון. עם עוגן הגנתי שכזה, ליברפול יכולה הייתה להרשות לעצמה לשבת על השער של יונייטד במשך דקות ארוכות, כאשר היא תוקפת עם 6-7 שחקנים (השלישייה ההתקפית, קייטה ופביניו, ואחד המגנים לפחות), עד אשר נפרץ הסכר.

גם העובדה שעל הספסל יושב שובר שוויון בדמותו של שאקירי הנפלא – ה"גניבה" הגדולה של הקיץ לטעמי – מאפשרת לקלופ להוסיף מסה נוספת בהתקפה בשלבים מאוחרים יחסית, כשהאוטובוס שחונה ממול כבר עייף ויגע ולא ירא אלוהים.

טענה נוספת שעלתה בדיון הקודם, היא שאיומים למסגרת אינם מדד מדויק ליכולת התקפית, משום שנספרים בהם גם דרדל'ה משלושים מטר שהתגלגל לידיים של השוער. זה נכון – איומים למסגרת נמצאים במתאם גבוהה עם כמות השערים שקבוצה מבקיעה, אבל הם אכן מדד "גס".

לשם כך נברתי בנתוני ה-Xg של ליברפול העונה. מדד-Xg מבוסס על אלגוריתם שמחשב "שערים צפויים" (expected goals): כמה קבוצה הייתה קרובה להבקיע מניסיון כיבוש. זאת עפ"י: מיקום הבועט, זווית מהשער, קירבת שחקני הגנה לבועט, רגל חזקה של הבועט, סוג ההתקפה שמובילה לבעיטה ואיכות המסירה אליו.

ליברפול כבשה העונה עד כה בליגה 37 שערים, כאשר לפי מדד ה-Xg הייתה אמורה לכבוש 34.6 – הבדל שאיננו מובהק סטטיסטית. מה שמלמד על כך שכמות השערים הגבוהה יחסית של ליברפול העונה מעידה אכן על משחק התקפי אפקטיבי, שמייצר כמות גבוהה של מצבי הבקעה איכותיים.

הנתון המעניין נוגע לכמות הספיגות: ליברפול ספגה העונה עד כה 7 שערים, אולם לפי מדד ה-Xg הייתה אמורה לספוג 13.6. זהו כבר הבדל מובהק סטטיסטית – ליברפול לא רק שסופגת כמות שערים נמוכה באופן חסר תקדים, היא גם סופגת בערך חצי מהשערים שהייתה אמורה לספוג בהתאם לאיכות המצבים שהקבוצות היריבות מגיעות מולה.

אז יהיו כאלה (מוריניו) שיאמרו "מזל". אבל נדמה לי שהנתון הזה ממחיש היטב את התרומה של אליסון בקר. למרות השער שהיה אחראי לו אתמול, אליסון הוא מה שהיה חסר לליברפול בשלבים הקודמים של התהליך – שוער שמביא נקודות. יחד עם ואן דייק, שבנוסף לאיכויות העילאיות שלו עצמו, גם גורם לכל בלם שמשחק לידו – אם זה גומז, מאטיפ או אפילו לוברן המושמץ – להיראות הרבה יותר טוב, הם מרכיבים בליברפול את אחת מחוליות ההגנה הטובות בעולם, אם לא ה…

התקפה ידענו שיש. הגנה ושוער יש ויש. וגם קישור – הורס ומייצר – ישנו כעת.

הפאזל הושלם. הביאו את היום.

למרות החמיצות, ליברפול בעונה היסטורית

ליברפול צברה עד כה העונה 36 נקודות מתוך 42 אפשריות – קצב של 98 נקודות בעונה. רק לשם השוואה, מספר הנקודות הרב ביותר שצברה ליברפול בעונת פרמייר-ליג הוא 86 (עונת 2008/9). בדומה, גם מס' הנקודות הממוצע של אלופה בפרמייר-ליג הוא 86. רק פעם אחת בתולדות הפרמייר-ליג השיגה קבוצה מס' נקודות גבוה מהקצב הנוכחי בו נמצאת ליברפול – מנצ'סטר סיטי בעונה שעברה (100 נק').

אז אם כל כך טוב, למה יש כל כך הרבה פרצופים חמוצים מסביב? עד שנראה כי גם יורגן קלופ, האיש שנדמה כי תמיד מחייך ולוקח את החיים בקלות, מתחיל לאחרונה לאבד את סבלנותו לנוכח הביקורת ההולכת וגוברת על היכולת של הקבוצה.

את העונה שעברה סיימה ליברפול עם מאזן של 38 שערי חובה – ממוצע ספיגה של שער למשחק. רק פעם אחת מאז תחילת המילניום זכתה באליפות הפרמייר-ליג קבוצה שספגה בממוצע יותר משער אחד למשחק (מנצ'סטר יונייטד ב-2012/13). קלופ, בצדק, הבין שעם כמות ספיגות כזו לליברפול אין סיכוי אמתי להתחרות על התואר. כדי להקטין את כמות השערים שליברפול סופגת, הוא ביצע מספר שינויים טקטיים. בראשם, שינוי באלמנט המפורסם ביותר בשיטת המשחק שלו: הלחץ הגבוה.

הלחץ הגבוה יעיל מאוד מבחינה התקפית. הוא מאפשר להשיג כדור בשליש האחרון של היריבה, כאשר ההגנה שלה לא מסודרת, ולהגיע למצב הבקעה טוב תוך שניות בודדות. שיטת המשחק והשחקנים שהביא קלופ לליברפול בנויה על העיקרון הזה.

אלא שמבחינה הגנתית הוא בעייתי. במידה והלחץ נכשל, בדיוק כמו בכדורסל, הקבוצה נשארת דלילה וחשופה מאחור. שערים רבים שליברפול ספגה בעונה שעברה הגיעו כתוצאה מכך. כדי לפתור את זה, קלופ החליט להוריד את הלחץ שההתקפה והקישור מבצעים מגמה אחת אחורה. אלא שלמהלך הזה יש השלכות גם מבחינה התקפית: פחות חטיפות בשליש האחרון של היריבה ופחות מצבי הבקעה קלים שנוצרים כתוצאה מכך.

בנוסף לכך, הקבוצות, באופן טבעי, למדו את ליברפול. הן לא מנסות לתקוף אותה וממתינות לה בשליש האחרון של המגרש, מתוך ידיעה שכוחה של ליברפול טמון בשטחים שמתפנים כאשר היריבה יוצאת קדימה ותוקפת.

התוצאה של ההתפתחויות הטקטיות הללו היא שליברפול נאלצת הרבה יותר לשחק התקפות איטיות ומסודרות – משהו שהיא לא טובה בו. כתבתי כאן פעמים רבות בעבר, שהמנבא הטוב ביותר של ניצחונות עבור ליברפול של קלופ הוא אחוזי החזקת כדור נמוכים מהיריבה.

אם ניקח לדוגמא את שני המשחקים האחרונים של ליברפול, נגד פ.ס.ז' ואברטון, שם היא אכן הייתה אנמית מאוד מבחינה התקפית (נגד פ.ס.ז' איום אחד למסגרת, נגד אברטון שלושה), בשני המקרים ליברפול החזיקה בכדור יותר מהיריבה (56% מול פ.ס.ז', 58% מול אברטון).

אחוזי החזקת כדור גבוהים משמעותם שההתקפות של ליברפול היו ארוכות. וכאן, שוב, הסטטיסטיקה מראה שככל שהמהלך ההתקפי של ליברפול מתארך, הסיכוי שהוא יוביל למצב הבקעה צונח. מרבית השערים שליברפול של קלופ מבקיעה הם תוצר של מהלכי התקפה שאורכים פחות מעשר שניות.

מהלכים מהירים שכאלה מתאפשרים כתוצאה מלחץ הגבוה וחטיפות כדור בעומק חלק המגרש של היריבה – משהו שליברפול כמעט ולא הצליחה לעשות נגד פ.ס.ז' ואברטון (נגד אברטון חטפה ליברפול 6 כדורים סה"כ, אף לא אחד בחצי המגרש של היריבה; נגד פ.ס.ז' 8 חטיפות, 2 בחצי של היריבה).

השורה התחתונה היא שקלופ בחר באופן מושכל להקריב חלק מהיעילות ההתקפית לטובת יציבות הגנתית. זוהי בחירה נכונה אם המטרה של ליברפול היא לתת לעצמה צ'אנס אמתי לזכות באליפות, ולא רק להיות קבוצה שכיף לראות ואולי יכולה על התלהבות לעשות ריצה יפה באירופה.

עד כה הבחירה של קלופ מוכיחה את עצמה. קצב צבירת הנקודות של ליברפול בליגה הוא היסטורי. כמובן, שהעובדה שקצב צבירת הנקודות של מנצ'סטר סיטי גם הוא, לא רק היסטורי אלא ממש היסטרי, מעמעמת במעט את ההישג הזה.

אלא שנקודת ההשוואה של ליברפול לא יכולה להיות סיטי בעלת המשאבים הבלתי מוגבלים. הנהנית בנוסף, כפי שלמדנו לאחרונה מחשיפת המסמכים בפרשת "פוטבול ליקס", מהעלמת עין של הגורמים הרגולטוריים בענף להתנהלות הבלתי חוקית שלה.

אחרי 14 מחזורים ליברפול נמצאת עם 5 נקודות יותר מצ'לסי, 6 יותר מטוטנהאם וארסנל, ו-14(!) יותר ממנצ'סטר יונייטד.

.In Klopp we trust