אם אין קמח אין תורה
צילום: הדר אלפסי
אתמול פורסם שעמותת אוהדי הפועל פ"ת – "הכחולה" – הייתה גורם היחיד שהגיש הצעה לרכישת המועדון מהמפרק ולפיכך צפויה להפוך למחזיקת זכויות הניהול של המועדון. העובדה שמועדון גדול וחשוב בכדורגל הישראלי עומד להפוך גם הוא למועדון המנוהל במתכונת של "קבוצת אוהדים" היא הזדמנות טובה לבדוק את ההתכנות של הפורמט הזה, לאור הניסיון הקיים עד כה.
קבוצת האוהדים הראשונה בישראל קמה ב-2007 ע"י אוהדי הפועל ירושלים, שנואשו מהאפשרות לחלץ את המועדון מידיו של יוסי סאסי. הקבוצה שהקימו, הפועל קטמון, עברה חבלי לידה לא קלים. הניסיון הראשון היה איחוד עם קבוצה קיימת ששיחקה אז בליגה א' – הפועל מבשרת ציון – אולם הניסיון לא צלח, ובקטמון עשו נכון והתחילו מחדש בליגה ג' עם קבוצה חדשה לגמרי שנרשמה בהתאחדות לכדורגל.
הפועל קטמון היא סיפור הצלחה מרשים. לא רק בפן המקצועי, אלא בעיקר בעובדה שהיא הצליחה ליצור סביבה קהילה מחויבת ומגובשת שלא רק תומכת בקבוצה, אלא גם פעילה ותורמת בקהילה בירושלים. סוד ההצלחה של הפועל קטמון הוא גם המפתח להבין מדוע קבוצות אוהדים אחרות התקשו לשחזר את ההצלחה הזו:
את קבוצות האוהדים הקיימות כיום בכדורגל הישראלי ניתן לחלק לשני סוגים: האחד, קבוצות שקמו על חורבות קבוצת ה"אם", שמעשית (ולעתים גם פורמלית) חדלה מלהתקיים כקבוצה תחרותית. השני, קבוצות שקמו כדי להוות אלטרנטיבה לקבוצת ה"אם", תוך שהקבוצה המקורית ממשיכה לרכז סביבה את מרבית העניין והאהדה ואף לקצור לעתים הצלחות מקצועיות.
בקטגוריה הראשונה ניתן לכלול את הפועל קטמון, מכבי קביליו יפו, עירוני והפועל אשדוד. בקטגוריה השנייה נמצאות בית"ר נורידה והפועל רובי שפירא. באופן טבעי, המשימה של הקבוצות בקטגוריה השנייה הייתה קשה יותר. לכן הן גם היו פגיעות יותר לקשיים שנתקלת בהם כל קבוצת אוהדים.
הקושי המרכזי הוא כמובן הקיום הכלכלי. אוהדים אינם מסוגלים להחזיק קבוצת כדורגל בישראל מבחינה כלכלית (אני מניח שזה נכון גם ברוב המוחלט של המדינות). תקרת הזכוכית של קבוצת המוחזקות באופן בלעדי ע"י האוהדים היא ליגה א'. מכבי קביליו יפו היא דוגמא טובה לקבוצה שמוחזקת רובה ככולה ע"י האוהדים, שעושים זאת בצורה יפה מאוד, אולם מבחינה מקצועית היא איננה מסוגלת (ולמיטב הבנתי גם לא מתיימרת) להתקדם מעבר לליגה השלישית.
בית"ר נורדיה והפועל רובי שפירא נקלעו לסיטואציה דומה – הן הגיעו לתקרת הזכוכית של ליגה א' ואז פגשו את הדילמה של הצורך להיתמך כלכלית ע"י אנשים פרטיים מצד אחד, מול הרצון לשמור על המודל של בעלות אוהדים מצד שני. בשני המקרים, המציאות הוכיחה שלבעלות אוהדים אין התכנות כלכלית. בנורדיה, למשל, ניסו העונה להסתדר ללא תמיכה חיצונית משמעותית של גורם פרטי, אולם המועדון מתקשה לשרוד מבחינה כלכלית ובימים אלו מנסים שם למצוא מודל מוסכם שבאופן מעשי, אולי אף פורמלי, יעביר את השליטה במועדון לידי גורמים פרטיים.
גם בקבוצות שהוקמו באשדוד כדי להשיב לתחייה את עירוני והפועל, שנעלמו תחת השם מ.ס. אי שם בתחילת המילניום, נקלעו למצב דומה. עירוני אשדוד, למרות שגיבשה סביבה קהילה תומכת ומחויבת, לא מצליחה להתרומם מעבר לליגה ב' וחווה קשיי קיום כלכליים תמידיים. "אדומים" אשדוד, הקבוצה שהוקמה כקבוצה האוהדים של הפועל אשדוד, עברה לאחרונה באופן מעשי לידיים פרטיות למורת רוחם של חלק נרחב מאוהדיה, אולם הדבר מאפשר לה להתמודד כיום בצמרת ליגה א' דרום על הכרטיס לליגה הלאומית.
מכבי קביליו יפו, כאמור, מצליחה להתקיים כבר תשע שנים בליגה א' כמעט ללא תמיכה חיצונית משמעותית. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא העובדה שבמועדון עשו בשכל רב כאשר כבר מתחילת הדרך השקיעו במחלקת נוער רצינית ואיכותית. את הפירות של כך קצרו בדמות מספר שחקנים, תוצרי המחלקה, שנמכרו לקבוצות בליגות הבכירות והכניסו למועדון סכומי כסף משמעותיים במונחים של ליגות נמוכות.
יוצא הדופן כאמור, היא הפועל קטמון, שמצליחה גם לשמור על המודל של בעלות אוהדים וגם להצליח מקצועית. ישנן מספר סיבות לכך לטעמי: האחת, כאמור, העבודה שקבוצת ה"אם" חדלה למעשה להיות תחרותית והרוב המוחלט של האוהדים עבר לקבוצת החדשה. השנייה קשורה לכך שבקטמון הצליחו ליצור מנגנון אפקטיבי של איזונים ובלמים, בין הצורך בתמיכה כלכלית של אנשים פרטיים, לבין שמירת הזכויות של האוהדים בניהול המועדון. גם בקטמון ישנה תמיכה משמעותית של אנשי עסקים פרטיים, שאחראים לחלק גדול מתקציב המועדון, אולם מידת ההשפעה אותה הם רוכשים בניהול המועדון מסודרת באופן פורמלי ותקנוני, באופן שמונע חיכוכים בינם לבין חברי העמותה המחזיקה בזכויות הניהול. השלישית, הפועל קטמון יצרה סביבה קהילה הומוגנית ומגובשת שמזדהה ומחויבת לערכים של המועדון. בבית"ר נורדיה למשל, העניין הזה היה לרועץ. המחלוקות לגבי היעוד של המועדון וחוסר ההצלחה לגבש לו זהות מובחנת מהווים קרקע פורייה לעימותים תכופים בין חברי העמותה לבין עצמם, שמקשים מאוד על ניהולה השותף.
השורה התחתונה אם כך היא שבעלות אוהדים הוא מודל שיש לו התכנות כלכלית, אם בכלל, רק בליגות הנמוכות. יחד עם זאת, יש יתרון אחד שלא יסולא בפז לקבוצות שזכויות הניהול שלהן נמצאות בבעלות האוהדים – לאוהדים יש אפשרות לבחור מי ינהל את הקבוצה, גם אם מדובר באנשים פרטיים. במידה והם לא מרוצים מאופן הניהול, או מעניינים הקשורים בזהות והערכים של המועדון, הם אינם צריכים להפגין מתחת לבית של הבעלים או החנויות של אשתו, יש להם מנגנונים דמוקרטיים מעוגנים בחוק באמצעותם הם יכולים לבחור אנשים אחרים שייקחו אחריות כלכלית על המועדון.