המצב המנטלי של ליברפול
מאז ליל שני אני מנסה לחשוב מה הייתי עושה מבחינה פסיכולוגית במצב שבו ליברפול נמצאת כעת. כי ברור, שמעבר לשינויים הנדרשים ברמה המקצועית בעקבות ההופעות המאכזבות נגד לסטר ו-ווסט האם, יש לתת את הדעת גם על הפן המנטלי.
ליברפול נמצאת במלכוד. היא למעשה אנדרדוג שיש עליו לחץ של פייבוריט. כתוצאה מכך היא נפגעת, הן מהעובדה שמבחינה מקצועית נטו היא נמצאת במרוץ מול קבוצה טובה ממנה, והן מהעובדה, שלמרות זאת, הלחץ עליה גדול יותר.
הסיבה לכך היא שהמשמעות של הפסד במרוץ הזה עבור ליברפול גדולה יותר מאשר עבור מנצ'סטר סיטי. בעוד סיטי זכתה בשלוש אליפויות בשבע העונות האחרונות, וברור שגם אם לא תזכה העונה תהיה מועמדת בכירה לעשות זאת בכל אחת מהעונות הקרובות. עבור ליברפול, התחושה היא שמדובר בהזדמנות חד פעמית לעשות זאת אחרי 29 שנים של אכזבות.
איך מתמודדים עם זה? דרך אחת להפחית את הלחץ היא להכניס לפרופורציות את המשמעות של מרוץ האליפות העונה. את העובדה שליברפול לא זכתה באליפות 29 שנים לא ניתן לשנות, אבל את התחושה שאם לא תזכה העונה זה כבר לא יקרה אף פעם, בהחלט כן.
אין ספק שאם ליברפול לא תזכה השנה באליפות לאור ההזדמנות שיצרה לעצמה, זו תהיה אכזבה גדולה. אבל התחושה שקיימת אצל האוהדים, לפיה זה יהיה סוף העולם ומהעבר השני של העונה הזו ממתין לנו חור שחור אחד גדול במידה ולא נזכה, היא מצב רגשי טבעי של אוהדי כדורגל, אבל אסור שהיא תחלחל לתוך המועדון.
מה שצריך לשדר בתוך המועדון, גם באמצעות המסרים שיוצאים החוצה, היא שהעונה הזו היא עוד שלב בתהליך בו הקבוצה עוברת מאז הגיע יורגן קלופ לפני כמעט שלוש שנים וחצי. יותר מזה אפילו, זה חלק מתהליך ארוך שהמועדון עובר מאז נרכש ע"י Fenway Sports Group בסוף 2010. תהליך שהוא חיובי מאוד ומייצר גרף קבוע של התקדמות, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה ניהולית – רק לאחרונה פורסם שליברפול רשמה קפיצה של יותר מ-95 מיליון יורו בהכנסות השנתיות וצפויה להיות הקבוצה הראשונה שמסיימת עם רווח שנתי של 100 מיליון יורו.
מבחינה מקצועית – בעונה הראשונה של יורגן קלופ בליברפול (אליה הצטרף רק במהלכה) השיגה ליברפול 60 נקודות וסיימה במקום השמיני, בעונה השנייה השיגה 76 נק' וסיימה במקום הרביעי, בעונה השלישית סיימה באותו מקום עם מספר נק' כמעט זהה (75) והגיעה לגמר ליגת האלופות, והעונה היא כבר נמצאת חזק במאבק האליפות ובקצב של 94 נקודות לעונה. רק קבוצה אחת בתולדות הפרמייר-ליג השיגה יותר נקודות – סיטי בעונה שעברה עם 100 נק' – ואם היא תשחזר את ההישג הזה (כרגע היא בקצב של 89-90 נק'), יש להוריד בפניה את הכובע ולנסות בפעם הבאה. מכיוון שאם מגמת ההתקדמות הזו תימשך, אין סיבה שליברפול לא תתמודד שוב על האליפות בעונות הבאות.
דרך נוספת להתמודד עם הלחץ היא להודות בו. כן, זה קצת מוזר, כי הנטייה הרווחת היא להכחיש – "לא, מה פתאום, אנחנו לא בלחץ" – אבל נדמה שעבור ליברפול זה לא עובד. למרות ההכחשות כלפי חוץ, הלחץ ניכר, הן על המגרש והן מחוצה לו.
אני עוקב אחרי מסיבות העיתונאים של יורגן קלופ לפני ואחרי משחקים. ניתן לראות איך ככל שהעונה מתקדמת שפת הגוף שלו משדרת יותר לחץ ועומדת בסתירה לתוכן המילולי של הדברים שהוא אומר. הוא נעשה יותר קצר רוח לביקורת, מחייך פחות, הכתפיים שלו כפופות והגוף מכווץ, ונדמה שהנינוחות הטבעית המאפיינת אותו מתפוגגת.
כעת, זה טבעי לגמרי. המצב שבו הוא נמצא כראש המערכת המקצועית בליברפול אכן מלחיץ. אלא שלפעמים, הדרך הכי טובה להתמודד עם הפחד היא להודות שאתה מפחד ולהסתכל לו בעיניים. אם הייתי מייעץ לקלופ, הייתי אומר לו לא להתבייש להודות שהסיטואציה נוצרה מייצרת המון לחץ על הקבוצה. ושזה לא בהכרח משהו רע, זה עוד אתגר שהקבוצה מתמודדת אתו והיא תעשה כמיטב יכולתה כדי לעמוד בו.
להתנהלות של קלופ יש השפעה גדולה על השחקנים. ברור, במיוחד לאור האופי הדומיננטי שלו, שהשחקנים שואבים את הביטחון שלהם ממנו. כאשר הם רואים, שבניגוד למסרים המילוליים שהוא מעביר, הוא משדר בשפת הגוף שלו לחץ וחוסר בטחון, זה משפיע גם עליהם. ברגע שהוא יודה בתחושות הקיימות בו, הוא יוריד מעצמו לחץ ובאופן ישיר גם מהם.
והייתי מעודד אותו (אולי הוא עושה את זה) גם לדבר על זה באופן פתוח עם השחקנים. לאפשר להם לאוורר את מה שהם מרגישים ולהיות כנה איתם במה שהוא מרגיש. לשדר להם שזה בסדר גמור להיות בלחץ בסיטואציה שנוצרה. זה ישקף להם שמה שהם מרגישים הוא לגיטימי ואנושי לגמרי, ויהפוך את ה"שד" הזה שמסתובב בחדר ואף אחד לא מדבר עליו, לקצת פחות מאיים.