קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

קבוצה אוכלת מאמניה

אם תוותר על עודד קטש עכשיו תנציח הפועל ירושלים את דימוייה כקבוצה אוכלת מאמניה ורק תגדיל עוד יותר את הלחץ על כתפיו של המאמן הבא שתמנה במקומו.

הדבר הגרוע ביותר שהפועל ירושלים יכולה לעשות עכשיו זה לפטר את עודד קטש.

נכון, אני מודה שאני לא אובייקטיבי בנושא. אני אוהב את האיש. את השקט שלו, האצילות, העובדה שמעולם לא לקח את עצמו ברצינות יתרה מדי ומעבר לכל- את האינטליגנציה הרגשית הרבה שבה התברך (הרגע אמש בשריקת הסיום בו לחץ את ידו של ליאור ליובין ולחש באוזנו "אתה יודע שאני אוהב אותך" היה תזכורת קטנה לכך – ספורטאי ענק נמדד דווקא ברגעים האלה, של תבוסה צורבת).

מצד שני האהבה הזו לא מעוורת אותי וגם אני מודה שמבחינה מקצועית עודד נכשל העונה בגדול.

אבל האם עודד לא מאמן מספיק טוב?

התשובה לדעתי היא חד וחלק- לא.

לא ייתכן שמאמן שרק לפני שנה זכה באליפות ולשבחים מקיר לקיר שכח תוך מספר חודשים את מלאכתו.

עודד קטש הוא לא הבעיה של הפועל ירושלים – כל שדרת המאמנים הבכירה בארץ עברה במלחה וכולם סיימו את דרכם עם תווית של כישלון. זה אומר דרשני. הפועל ירושלים בכדורסל מזכירה את מכבי תל-אביב בכדורגל- מועדון שאי אפשר להצליח בו.

אולי זו הסיטואציה המובנית של המועדון שבה למעשה יש לך רק מה להפסיד- אם תביא מקום שני אף אחד לא יעמוד וימחא לך כפיים כי זה המינימום המובן מאיליו הנדרש (למרות שזה קרה בפעם האחרונה ב- 2007) ומקום ראשון, בטח בעונה בה מכבי נראית כמו שהיא נראית, הוא מעבר להישג יד.

ואולי זה הלחץ. כשאני מסתכל על הנפשות הפועלות בירושלים – דני קליין בראשם – אני לא מתרשם שיש לחץ כזה. אבל אני לא נמצא באימונים ובפגישות ההנהלה וייתכן שלאנשים שם יש דרך מאוד ברורה לשדר לך שהם לא מרוצים ממך גם בלי לומר זאת מפורשות.

כשאתה בוחר בדרך מסויימת אתה צריך לקחת בחשבון שיהיו גם כישלונות, שייתכן שלא הכול ידפוק מהרגש הראשון. אבל המשמעות של לבחור בדרך זה שאתה לומד תוך כדי תנועה וממשיך בה עד הסוף מתוך אמונה שהיא תוביל אותך למקום אליו אתה חפץ להגיע.

אם בהפועל ירושלים לא האמינו בעודד קטש הם לא היו צריכים למנות אותו מלכתחילה. אם האמינו בו, ולדעתי האמינו בו, הם צריכים לקחת בחשבון שעונה כמו זהו הנוכחית יכלה להתרחש. לפעמים דברים משתבשים בדרך באופן אותו אינך יכול לצפות מראש.

עודד קטש בחור סופר אינטליגנטי, יש לו ביקורת עצמית גבוה ביותר, אני משוכנע שהוא מבין היכן טעה וידע לתקן את זה להבא.

אם תוותר עליו עכשיו תנציח הפועל ירושלים את דימוייה כקבוצה אוכלת מאמניה ורק תגדיל עוד יותר את הלחץ על כתפיו של המאמן הבא שתמנה במקומו (מי זה יהיה? הרשימה הולכת ונגמרת…) שיגיע מראש בידיעה שגם מאמן כמו עודד קטש, שהגיע לירושלים עם הקרדיט הכי רב שאפשר וקיבל חוזה לשלוש עונות, לא שרד יותר מעונה.

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

קלאסיקו (4). נוק-אאוט בנקודות

ראשית לנתונים היבשים:

סדרת הקלאסיקו הסתיימה במאזן הבא: ניצחון אחד לריאל, אחד לברצלונה ושני תיקו. מאזן שערים: 4:3 לזכות ברצלונה.

לכאורה, סדרה צמודה שלא מעידה על פערים משמעותיים בין הקבוצות.

לכאורה. כי ברצלונה ניצחה את הסדרה בנוק-אאוט, השליטה שלה לרגע לא הוטלה בספק. ריאל היא זו שניסתה כל הזמן להתאים את עצמה לברצלונה ובשום שלב לא להיפך. ברצלונה פשוט המשיכה להיות מי שהיא, לכל היותר העלתה הילוך או שניים כשהתבקש.

אם ניקח למשל את המשחק אמש- התוצאה אולי מעידה על משחק שווה כוחות, אבל היא מרמה. זה היה דומה יותר לניצחון בהפרש של שניים או שלושה שערים לטובת ברצלונה. יש יותר מיסוד סביר להניח שאם ברצלונה היתה צריכה באמת עוד שניים שלושה שערים כדי להעפיל היא היתה משיגה אותם ללא מאמץ מיוחד.

אז מה למדנו?

לא משהו שלא ידענו לפני כן. כוחה של ברצלונה הוא בהיותה קבוצה, לא אוסף של שחקנים. השלם במקרה הזה גדול בהרבה מסכום חלקיו (למרות שגם הוא כשלעצמו סכום לא מבוטל בעליל). אם נעמיד את הסגלים של ברצלונה וריאל אחד מול אחד ספק אם נקבל יתרון לסגל של ברצלונה, אולי אפילו להיפך. ובכל זאת, כאמור, ברצלונה ניצחה בנוק-אאוט.

בשאלה, מה עדיף? לבנות קבוצה או להרכיב אחת, קיבלנו הוכחה ניצחת ליתרון של השיטה הראשונה. ריאל יכולה להמשיך להנחית בברנבאו בקול תרועה רמה את כל ההרכב של נבחרת שאר העולם, ועדיין, כי להוות אלטרנטיבה אמיתית לברצלונה הנוכחית היא תצטרך לבנות פרוייקט שגם אם תתחיל אותו היום יניב פירות רק בעוד ארבע או חמש שנים.

לכן גם אני מעריך שמנצ'סטר יונייטד תציב לברצלונה אתגר הרבה יותר משמעותי בגמר. אמנם ליונייטד סגל פחות מוכשר בהרבה מזה של ריאל, אבל את הקבוצה שלו פרגוסון בונה ומשכלל כבר למעלה מעשרים שנה וזה נתון שאפילו ברצלונה לא יכולה להציג.

חבר טוב, שלא חשוד באהדה יתרה ליונייטד, אמר לי לא מזמן שלדעתו גם אם פרגוסון היה מרכיב אותו ואותי בהרכב של יונייטד היינו הופכים לשחקנים ברמה עולמית. הסכמתי איתו.

קראתי אמש בעיתון ראיון מרתק עם שחקנה האגדי של ריאל מדריד בכדורסל בשנות השמונים- ד"ר חואן אנטוניו קורבלאן. הוא נתן הבחנה מדויקת מאוד לטעמי, לפיה הגלובליזציה פגמה בכדורסל בכך שגרמה לזה שקבוצות מיוגוסלביה לשעבר, רוסיה, ספרד וישראל הפכו להיות דומות מאוד, בניגוד לעבר בו כל קבוצה היתה עדות מרתקת למסורת ולאופי של המדינה אותה היא מייצגת.

זה תקף גם בכדורגל: ההבדל כיום בסגנון ובשיטה בין ריאל, מילאן וצ'לסי הוא מינורי, אם בכלל. לכן המשחקים בניהם יוכרעו כמעט באופן בלעדי עפ"י פרמטר השחקנים- למי יש ביום נתון שחקנים בכושר טוב יותר.

לברצלונה, כמו ליונייטד, יש נשק שובר שיוויון. יש להם את הערך המוסף שיש לקבוצה, כיחידה עם זהות ואיכויות מובחנות המנותקות מהשאלה מי הם החלקים המרכיבים אותה.

ואפרופו זה, למרות מה שאולי נדמה, לדעתי הסדרה הנוכחית עדיין לא סיפקה את התשובה לשאלות: מי גדול יותר- מסי או רונאלדו? ו- האם נכון לעשות השוואה בין מסי למראדונה?

כשרונאלדו שיחק ב'קבוצה' – אצל פרגוסון ביונייטד – הוא היה לפרקים גדול לא פחות ממסי של ברצלונה;

מראדונה עשה בנבחרת ארגנטינה של 86', ובנאפולי של סוף אותו עשור, משהו שמסי עדיין לא עשה (היתה לו הזדמנות גדולה במונדיאל האחרון אבל הוא החמיץ אותה)- הראה את גדולתו גם במסגרת קבוצתית בינונית (ארגנטינה) או לכל היותר טובה (נאפולי) והפך אותם לבד לשלם הגדול מסכום חלקיו.

רוצה לומר: שימו את מסי בריאל וזה נראה הרבה פחות מרשים מבחינתו (בדומה, כאמור, לאופן שבו זה נראה במדי הנבחרת בקיץ בדרום-אפריקה).

אבל זה יפה. כי בעידן הגלובלי שמקדש את האינדיבידואליזם וההומוגניות (השניים סותרים רק לכאורה) הכדורגל מלמד אותנו שהדרך הכי טובה למיצוי הפוטנציאל האישי היא דווקא במסגרת של קולקטיב עם אתוס, זהות ורעיון מובחן.

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

החיים תותים (יום בווימבלדון)

"אני רואה את מגרשי הדשא היפהפיים האלה פרוסים לפני ואז זה נוחת עלי בפעם הראשונה: ווימבלדון, אני בפאקינג ווימבלדון!"

ווימבלדון, 29 ביוני 2009, 9:30 בבוקר

כבר ברכבת, כשאני מזהה מרחוק את המתחם המפורסם ב- SW19 יש לי פרפרים בבטן. אני נזכר איך בתור ילד הייתי מבלה כל קיץ שעות מול הערוץ הירדני ובוהה בבקר, אדברג, גראף, נברטילובה ושות' מתרוצצים על מגרשי הדשא המבהיקים. ווימבלדון ומרקו, על זה גדלתי, ועכשיו אני הולך למצוא סופסוף את אמא.

בכניסה למתחם אני פונה לסדרנית ומבקש לדעת היכן מצטרפים לתור של אלו בלי הכרטיסים. היא מסמנת לי עם היד, "ישר! ישר!", ומוסיפה, "חמש דקות הליכה מכאן". בדרך לנקודה אני מתחיל להבין את גודל הברוך, מסתבר שכל הדרך הזאת היא התור עצמו! זאת ועוד, אני בכלל גם לא מצליח למצוא את הקצה שלו.

לבסוף אני מגיע לפארק גדול שהוא למעשה שטח כינוס של כל המצטרפים החדשים לתור. שם אני מקבל את המספר המאוד לא מעודד – 10520. הסדרנית ממליצה לי באדיבות למצוא איזה פינת צל ולהרגיש בנוח ומוסיפה: "אני מניחה שאתם שהגעתם עכשיו תיכנסו בסביבות חמש".

האינסטינקט הראשוני שלי זה לעשות יו-טרן חזרה לסאות'המפטון ואולי להציל עוד משהו מהיום הזה. בסוף אני מחליט להישאר – אם כבר הגעתי עד כאן  וכו'.

10:00

הפארק נראה כמו גן סאקר ביום העצמאות רק בלי המנגלים ואני מנסה להבין איפה לעזאזל התור כאן בכלל?

"כאן אדוני",
"זה לא נראה כמו תור",
"אדוני אתה בתור!"

אני מנסה להתחכם:
"מי אחרון?"
"אתה אדוני".

בסוף אני קולט את הרעיון – מסתבר שאתה פשוט יושב ומחכה כאן בשדה עד שאחד הסדרנים קורא לקבוצה שלך ומוליך אותה לתור. העובדה שכולם כאן ממוספרים גם מונעת ממני את האפשרות לקצר הליכים.

אני מוצא לעצמי איזה פיסת דשא, מדמיין עצמי בגן-סאקר באמת, ומנסה להרגיש כמו בבית. בזווית העין אני קולט איזה בחורה צעירה עם מטפחת כיסוי-ראש שנראית כמו אחת מאותן אלו שהבחורות הנשואות אצלנו בארץ שמות. זה משעשע אותי שהאנגלייה רואה בפריט הארכאי הזה אמירה אופנתית, גם אם זה אולי עוזר קצת עם החום. מה שכן, בינתיים אני קולט את הבחור שלצידה מעיין בספרון קטן עם אותיות שנראות לי מוכרות מאיפשהו. בטאקט של פיל אני שואל אותם" – תגידו, אתם יהודים במקרה?"

ואכן אני לומד שמדובר בזוג צעירים יהודים מארה"ב שהתחתן לא מזמן (ומכאן כיסוי הראש) ועכשיו הוא מתרמל באירופה בסוג של ירח-דבש. החבר'ה שולטים בארץ ומסתבר שהבחורצי'ק אפילו למד שנה בישיבה בבית-שמש.

מעולם בהיסטוריה של ווימבלדון, ואני חותם על זה, לא התארחו ב- SW19 שניים, באותו היום, ששמעו בכלל על עיירת הפאר שבין צרעה לאשתאול, שלא לומר אפילו בילו שם תקופה מחייהם!

"מי אחרון?" (התור לווימבלדון)

12:00

התור מתקדם מהר משצפינו ומצב-הרוח עולה בהתאם. מפה לשם אני גם מתיידד עם זוג צעירות גרמניות. בניגוד לגברים הגרמנים, הנשים הגרמניות מאוד חביבות- פתוחות וחמות. הבנות, אגב, ממש לא נראות גרמניות וכשאני מספר להן שאני מישראל אחת מהן צוחקת ומספרת שבדיוק בשבוע שעבר שאלו אותה בכניסה לאיזה מועדון בלונדון אם היא ישראלית – צחוקים בתור לווימבלדון- ביינישי"ם מבית-שמש וגרמניות שנראות בכלל כמו ישראליות.

בלהט השיחה והקומונה הקטנה שייצרנו לעצמנו אנחנו לא שמים לב שלא זזנו מהמקום כבר איזה חצי-שעה. כשאנחנו מנסים לברר מה קורה מבשרים לנו בחגיגיות שהמתחם מלא ומעכשיו הכניסה היא על בסיס אחד יוצא-אחד נכנס "וזה יכול לקחת חצי שעה או ארבע שעות וחצי". מה שהכי מתסכל זה שאנחנו ממש קרובים למתחם ואפילו יכולים לשמוע את מחיאות הכפיים והקריאות מהמגרש המרכזי- מה שגורם לי להרגיש קצת כמו משה רבינו על הר נבו – הביני"ש מבית-שמש מבסוט על הדימוי.

14:30

שעה ומשהו אנחנו תקועים באותה נקודה כשפתאום אני מזהה תכונה בקצה התור. אני ניגש מייד לרחרח ואם אני מבין נכון אז הסדרנים מציעים למכירה מס' כרטיסים למגרש מס' 1.

עכשיו, כאן חשוב לציין, כשאתה בא לווימבלדון אתה חולם רק להיכנס לאחד המגרשים הצדדים, המגרש המרכזי ומס' 1 הם מגרשים שנמכרים חודשים ולפעמים גם שנים מראש וכרטיסים אליהם בשוק השחור מוצעים במחיר התחלתי של 700 פאונד. אלא שלעתים נדירות צופים שיוצאים מוקדם מחזירים את הכרטיסים והם נמכרים לאנשים בתור, סיכוי של אחד ל… והסיכוי הזה נפל לפתחי!

בעוד שאר הממתינים בתור מתלבטים האם לשלם את המחיר היקר יחסית (50 פאונד, בניגוד ל- 20 שעולה הכרטיס למגרשים הצדדיים) אני לא מתלבט בכלל וקופץ על המציאה, כמו שאומר זה עם המגפון שבא ביום שישי עם הטנדר של האבטיחים לשכונה – "אל תגיד ראינו, חבל שלא קנינו!" ובאמת, להיות באחד המגרשים המרכזיים בווימבלדון זו הזדמנות של פעם בחיים. רק חבל שגם הסדרן חושב כך ומחזיר אותי אחורה למקום שלי בתור.

בעיניים כלות אני רואה איך מעט הכרטיסים האלה ששווים זהב נחטפים, אני מבין שאין סיכוי שעד שאגיע לקצה התור יישאר משהו. ואז לפתע אני שומע מישהו צועק מקדימה – "יש פה מישהו לבד?"
'לבד?!'
'לבד' זה השם השני שלי!
אני קופץ מייד, דוחף ומתייצב מקדימה. שם אני פוגש את ג'ואי – מסתבר שמוכרים את הכרטיסים רק בזוגות וג'ואי מחפשת נואשות שידוך. ג'ואי נראית צנועה וחסודה כלבבי ואני מייד נענה להצעה.

חמש שעות אחרי שראיתיו לראשונה אני נכנס בשערי המתחם המפורסם כל-כך ב-SW19  ומייד ממהר לבדוק בלוח הגדול בכניסה מה קורה עם המשחק של דודי סלע שלנו. להפתעתי ושמחתי אני מגלה שלא הפסדתי כלום והמשחק בדיוק אמור להתחיל במגרש מס' 3. אני נפרד לעת עתה מג'ואי, שלא מבינה בכלל איך אני מוותר על מושב מסומן במגרש מס' 1 לטובת משחק באחד המגרשים הצדדיים. לך תשבור ת'ראש עכשיו איך אומרים באנגלית "עניי עירך קודמים".

"באיזה מגרש דודי?" (לוח שיבוץ המגרשים בכניסה למתחם)

15:00

בכניסה למגרש מס' 3 תור כאורך הגלות (אלא מה) – מדובר באחד המגרשים הישנים של ווימבלדון, מס' המקומות מוגבל וכולם רוצים לראות את התגלית הגדולה מישראל (או אולי את המדורג רביעי בעולם? קשה להאמין). בשלב הזה אני מחליט שעמדתי בתורים מספיק להיום ונוקט בטקטיקה המוכרת שלי במצבים האלה: לא נדחף אלא עומד מהצד בקצה התור, כאילו אדיש, נותן לאנשים להתרגל לנוכחות שלי ואז כשהתור מתקדם משתלב איתו בנון-שאלנט. כמו תמיד זה עובד ואני נכנס עם הסרב הראשון למגרש.

המגרש הזה בווימבלדון הוא כנראה מגרש הספורט היחיד בממלכה שעדיין יש בו יציעי עמידה וכך אני מוצא עצמי במרפסת של המגרש, נדחס עם עוד כמה מאות טובות כמוני. צפוף, חם ומחניק כאן ואחרי יום שלם על הרגליים בשמש אני כבר די מותש.

אלא שאז זה נגלה אלי… מהמרפסת אני רואה את המתחם בפעם הראשונה מבפנים – את מגרשי הדשא היפהפיים האלה, כמו השדות המרהיבים של הממלכה, פרוסים לפני. ואז זה נוחת עלי בפעם הראשונה:
ווימבלדון! אני בפאקינג ווימבלדון!!

חזרה במגרש בדיוק כשדיוקוביץ' מבצע שגיאה כפולה ואני באופן אינסטינקטיבי מוחא כפיים בהתלהבות. לפתע אני שומע לחישה עדינה מאחורי: "אתה לא אמור למחוא כפיים במצב כזה", באמת? מי אמר?!

לקראת סוף המערכה השנייה דודי מרים ידיים. הסרבי שובר אחרי קריאה שנוייה במחלוקת של השופט- מה שמוציא עליו את דודי. ברגע הזה ברור לי שזה אבוד. דיוקוביץ', לא במשחק גדול, עושה מה שבכל ספורט המתמודד בעל היתרון האיכותי צריך לעשות: נשאר רגוע, עושה נכון את הדברים הפשוטים ונותן למשחק לבוא אליו. חובת ההוכחה היא על השני ועבור דודי זו כנראה עדיין משוכה גבוה מדי.

בסיום 3:0 לדיוקוביץ', אבל כמו שאומרים אצלנו בכדורגל – התוצאה לא משקפת. הנענו את הכדור, יצרנו מצבים וספגנו שערים לא מחוייבי המציאות. ובכלל, מהיציע בווימבלדון התרגשתי מאוד לראות את הבחור המקסים הזה מקרית שמונה מרכז כ"כ הרבה תשומת לב בבמה הכי מרכזית של עולם הספורט בימים אלו. משחק בלי פחד, טניס יפה, חצוף לעתים אפילו, ונותן את כל מה שיש לו. וזה, צריך לזכור, מילד שגדל בקרית שמונה – מקום שמן הסתם אם אתה גדל בו יש לך דאגות קצת יותר תכופות מהטופ-ספין בפור-האנד שלך.

הפסד לא מחויב המציאות (דודי סלע בפעולה)

17:00

אחרי דודי זה הזמן לנצל ההזמנות החד פעמית שנקרתה בדרכי ולהיכנס סופסוף למגרש מס' 1. אלא שעל המזל שלי מתחיל לרדת גשם. אני מייד ממהר לאחד המגרשים הצדדיים לראות את הטקס שגדלתי עליו כילד וציער אותי פעמים רבות כ"כ- כיסוי המגרש בברזנט הירוק. הילדים מתקתקים עבודה נפלא- מאומנים ומתורגלים כמו סיירת. רק הברזנט לא עושה עלי רושם מקרוב, נראה לי אפילו לסוכה לא הייתי לוקח אותו.

את ההפסקה אני מנצל לאחת המסורות המפורסמות של ווימבלדון – תותים עם קצפת. איך אומרים? בווימבלדון תהיה אנגלי. הגשם נפסק ואני נכנס למגרש מס' 1 שם אני פוגש את ג'ואי, זוגתי למושב ולהמשך הערב, ומספר לה על מעללי דודי שלנו. סופסוף גם יש לנו הזדמנות להכיר בנחת וגו'אי מספרת לי שהיא מגיעה כל שנה לווימבלדון מאז שכילדה ההורים שלה לקחו אותה לכאן בפעם הראשונה והיא התאהבה באווירה. נחמד, אני חושב לעצמי, אותי כילד היו לוקחים למימונה.

על המגרש משחקים איבו קרלוביץ' הקרואטי ופרננדו ורדסקו הספרדי. המאבק הזה נראה קצת כמו דויד וגוליית. קרלוביץ' הקרואטי הוא חתיכת רולה, כל סרב שלו טיל בליסטי, מזכיר מאוד קרואטי אחר – גוראן איבניסביץ'. מצד שני ורדסקו הספרדי נמוך אבל אופטימי. הקרואטי מחזיר אותי לווימבדלון של פעם, הגש ורוץ לרשת, כדורגל אנגלי. הספרדי לעומת זאת משחק כדורגל ספרדי, הנעת כדור, תחכום ויצירתיות. הספרדית שיושבת בשורה מתחתיי מתלהבת וצועקת לפני כל נקודה: "ואמו ננדו ואמו", פלוס שתי מחיאות כפיים מתוזמנות. כך קבוע כל המשחק.

בשובר השוויון של המערכה הרביעית היא קצת נרדמה, פספסה איזה נקודה או שתיים וננדו שלה הפסיד, את המערכה ואת המשחק.

הטקס עליו גדלתי (גשם בווימבלדון)

18:30

אני יוצא לעשות סיבוב בחוץ לפני המשחק הבא. לאכזבתי אני לא מוצא יותר את המשחק של אנדי רם ומקס מירני על הלוח הגדול של סדר המשחקים ומניח שהוא נדחה למחר או משהו. במקום זה אני חותך למגרש מס' 18 שם האחיות וויליאמס במשחק הזוגות שלהן. המגרש מפוצץ, כולל כל הגבעות שמסביב. אני מנסה בכל זאת איכשהו לתפוס איזה זווית לראות משהו, אבל איך שאני מתמקם המשחק בדיוק נגמר כשהוויליאמסיות שוחטות את היריבות שלהן עם בייגלה 6:0, 6:0.

בדרך חזרה למושב המדוגם שלי במגרש מס' 1, אני עובר ב'גבעה' המפורסמת של ווימבלדון שהיתה ידועה כ – Henman Hill בימים שהאנגלי היה התקווה הגדולה של הבריטים ב- SW19 והיום נקראת Murry Mountain  ע"ש הסקוטי שהוא התקווה הנוכחית. ותקווה זו מילה עדינה. עיניה של כל הממלכה ממש נשואות בתחינה לבחור הזה, שבינתיים, ראוי לציין, עומד בזה די בכבוד.

הגבעה מפוצצת, אין פיסת דשא לעמוד עליה, שלא לדבר על לשבת. למרות שהאנגלים די אמביוולנטיים לגבי מארי הסקוטי, "זה לא הנמן" כמו שאמר לי פה מישהו, הם עדיין דוחפים אותו בכל נקודה והאווירה יותר טובה אפילו מאשר במגרש. מארי, לעומת זאת, פותח חלש ונקלע לפיגור מוקדם. אני מריח ערב ארוך וחוזר למגרש מס' 1, לכאן אני עוד יחזור.

אין מקום להכניס סיכה (האחיות וויליאמס מרכזות תשומת לב)

19:30

במגרש מס' 1 אנדי רודיק מול תומאס ברדיץ' הצ'כי ואני מצטרף לעניינים כשהאמריקאי כבר בדרך לסגור את המערכה הראשונה. תוך כדי אני מתוודע לברחשים של ווימבדלון: מעופפים קטנים שנדבקים אליך כשהדבר המדהים הוא הצבע שלהם- ירוק בוהק כמו הדשא, מה שמקנה להם אצלי את הכינוי 'ווימבלדונים'.

מי שהווימבלדונים לא ממש מפריעים לו הוא אנדי רודיק שלוקח גם את המערכה השנייה. אני פחות נהנה מהמשחק ויותר מכל מה שמסביב, כמו למשל טקס החלפת הכדורים המהוקצע של הילדים כל שבעה משחקונים. אני חייב להודות שטניס הוא משחק שקשה לי מאוד להנות ממנו אם אני לא מעורב רגשית. הוא מצריך יותר מדי ריכוז, הרבה יותר מדי בשביל מישהו עם קשיי קשב וריכוז כמו שלי. מה שגורם לי לערוך ניסוי קטן ולבדוק כמה זמן נטו משחק יש בדיוק. לקחתי משחקון מדגמי ושמתי סטופר: אותו משחקן נמשך שתי דקות וחצי בדיוק, מתוכן 37 שניות הכדור היה במשחק חי. בערך 20% מהמזמן אתה רואה טניס, בשאר אתה רואה את השחקנים מנגבים את הפנים, מקפיצים את הכדור וכו'.

רודיק לוקח גם את השלישית בקלות ומטפס לרבע הגמר למפגש קלאסי מול לייטון יואיט. רודיק הנוכחי נראה הרבה יותר שלו ושלם עם עצמו מהבחור הצעיר והזועם שהיה בתחילת דרכו. הוא נינוח, מחלק חתימות בנדיבות ומנופף לקהל. מרגש לראות שגם עבור שחקנים שזכו בגראנד-סלאמים ניצחון קליל בשמינית הגמר הוא עדיין מרגש. באמת. במהלך המשחק באמת חשבתי אם החבר'ה האלה באמת עדיין אוהבים טניס הוא שהם עושים את זה מכני. יש אנשים, כמו רודיק ופדרר למשל, שלפי דעתי עדיין נהנים.

מגרש מס' 1, רודיק נגד ברדיץ'

20:30

זה הזמן להיפרד ממגרש מס' 1 ולרוץ לגבעה לראות מה קורה עם המשחק של אנדי מארי. רק שבדרך אני שומע קריאה מוכרת מאחד המגרשים הצדדים: "יאללה בית"ר!" אני מטה אוזן בקשב להיות בטוח ששמעתי מה ששמעתי. אכן לא טעיתי. אני מציץ פנימה ורואה, הופה! את אנדי רם שלנו! מסתבר שהמארגנים העבירו את המשחק למגרש אחר ולא טרחו לעדכן אף אחד. בכל מקרה אני מבסוט על ההזדמנות לראות בווימבלדון את אנדי שלנו מהיציע המזרחי ומשתחל פנימה. בקצה השורה אני רואה, אחד, אברם גרנט. נראה די עצוב ובודד. אף אחד כאן לא מזהה את המנג'ר שהוביל את צ'לסי מרחק פנדל אחד מוצלח מזכייה בליגת האלופות.

על המגרש תענג לראות את אנדי – משתולל, קופץ, מדרבן את הפרטנר שלו. רואים שהבחור בכלל חלם להיות שחקן כדורגל, בכל הזמנות הוא מקפיץ את הכדור. אנדי ומאקס בפיגור 2:1 במערכות אבל בעזרת התגבור מהיציע המזרחי הם לוקחים את המערכה הרביעית בשובר שוויון.

אנדי בטירוף וגם הקומץ ביציע, אך בקושי אני מתאפק שלא לצעוק "אנדי רם תבוא לפה!" אבל מעדיף לשמור את זה לסוף. שורה מתחתי פונה אלי מישהי באנגלית, לי היא נראית ישראלית לגמרי ואני עונה לי בעברית. היא לא מבינה מה אני רוצה ממנה. אני מתנצל ומסביר לה שחשבתי שהיא ישראלית.
"לא ישראלית אבל יהודייה"
"גם טוב" אני משיב, ונענה לבקשתה לתרגם לה את הקריאות שלנו.

במצב של 2:2 במערכה החמישית מגיע איזה מישהו בחליפה שנראה חשוב ומדסקס משהו עם השחקנים והשופט. "להמשיך" אנחנו צועקים מהיציע, "אנדי, תגיד לו שימשיך!" זה בחליפה לא מתרשם והמשחק מופסק בגלל החושך. אני פונה לישראלית/אנגלית שיושבת מתחתיי:
"רואים מצויין, למה הפסיקו?"
"אתה אולי רואה מכאן אבל על המגרש השחקנים לא רואים מספיק טוב"
"במטקות אין דה ים" אני מעדכן אותה,
"ווי פליי אנטיל איט איז פול דארק – אנד דה בול איז הרבה יותר סמולר".

חלם להיות כדורגלן. אנדי רם

21:30

סמולר או לא הדבר הכי גדול שקורה עכשיו בווימבלדון, וגם האחרון להיום בעצם, הוא אנדי מארי. וכאן אני עד לחתיכת היסטוריה, במאה ומשהו השנים שהטורניר הזה נערך מעולם לא התקיים משחק בחושך. הכל תודות לגג החדש במגרש המרכזי שנסגר שנסגר לראשונה מוקדם יותר היום בגלל מעט הגשם שירד והופך למעשה את המגרש המרכזי לאולם סגור.

כמה שהאנגלים חיכו לרגע הזה. הם לא האמינו שזה קורה להם, מאה ומשהו שנים מסתלבטים עליהם שאי אפשר לשחק בחוץ בלונדון גם בקיץ ועד שמרימים חתיכת הפקה במיליונים, לונדון נהיית יבשה כמו הנגב וחמה כמו אילת. אז קצת כמו ילד שקנו לו מעיל חדש ורוצה לצאת איתו החוצה אחרי שראה את הענן הראשון, גם אם ארבעים מעלות בחוץ, כך גם האנגלים החליטו שהכמה טיפות שירדו כאן בצהריים הן סיבה מספיק טובה לפתוח את הגג לראשונה.

מארי התאושש יפה מההפסד במערכה הראשונה ולקח את השניים הבאות. המומנטום אצלו ונראה שזה הולך להיגמר. אלא שאז שוב דרמה, ווברינקה השוויצרי שובר במצב של 5:5, לוקח גם את המשחקון הבא ומשווה ל- 2:2 במערכות. השעה כבר אחרי עשר ואני שואל מישהו לידי מה קורה אם אנחנו נשארים כאן עד הבוקר – יוציאו אותנו או שנוכל לראות גם את המשחקים של מחר?

בינתיים אני נעשה רעב, למזלי המזנונים עדיין פתוחים למגינת ליבם של העובדים המותשים שמתנהלים בעייפות ואיטיות מרגיזה ובטח מקללים עכשיו את הגג החדש. בדרך אני רואה את ווימבלדון בחושך כשברקע המראה המרהיב אלומת האור הבוקעת מהמגרש המרכזי.

בחזרה לגבעה כולם כבר מותשים – מהחום, מהיום הארוך ומהמשחק המותח של אנדי מארי. כשהוא עולה לשלוש אפס זה נראה גמור, אבל השוויצרי הזה לא פראייר, הוא חוזר לשלוש לשלוש ואני באמת מתחיל להצטער שלא הבאת שק"ש. בסוף איכשהו זה נגמר – מארי שובר שוב והפעם מצליח לשמור- 6:3. השאגה שעולה מהגבעה אדירה, אבל מייד אח"כ כולם ממהרים להתפזר. כבר כמעט 11:00 בלילה, אוטוטו הרכבות נפסקות ואנשים, כמוני למשל, עוד צריכים להגיע רחוק.

בדרך החוצה אני עוד מבקש ממשהי לצלם אותי על רקע הגג המואר, שתהיה לי הוכחה שהייתי חלק מההיסטוריה. מסתבר, אבל, שנפלתי על איזה אוסטרלית שתויה שמתעקשת שאלמד אותה איך אומרים "אחת, שתיים ושלוש" בעברית לפני הצילום. אני מוותר על התענוג. אני כבר קצת עייף מדי לעשות חברים חדשים, או חברות. אפילו לא אוסטרליות ובטח לא שתויות.

"אולי נישאר לישון פה?" (ערב יורד על "גבעת מארי")

1:30 לפנות בוקר

אני סופסוף חזרה בסאות'המפטון. עייף, מותש ומרושש אבל עם חיוך דבילי שאני לא מצליח למחוק מהפנים.

הגשמתי חלום ילדות.

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

יום ירושלים. זר לא יבין זאת

לא קל להישאר "נורמאלי" בירושלים אבל מי שכן מצליח לעשות זאת זוכה, לעניות דעתי, בחוויה נדיה של חיים מלאי משמעות.

יום ירושלים הנחגג היום קיבל במרוצת שנים אפיון של יום חג הנחגג בעיקר על-ידי אוכלוסיות המזוהות עם הימין כמו חובשי הכיפות הסרוגות. אינני מתווכח על כך שזוהי המציאות, אם כי בתור ירושלמי, ללא קשר לדעותיי הפוליטיות המורכבות, זה מצער אותי. בדיוק כמו שמצער אותי שיום הזיכרון לרצח רה"מ יצחק רבין ז"ל נתפס בציבור כיום זיכרון של "השמאל" ולא כמו שהוא אמור להיות- יום זיכרון ממלכתי.

העובדה שיום ירושלים נתפס כ-"חג של הימין" קשורה לדעתי לא רק לכך שמדובר באופן רשמי כיום חג לציון איחודה של ירושלים- מה שמוציא לכאורה ממעגל החוגגים את אלה שרואים בירושלים עיר מחולקת דה-פקטו, או שהיו מעוניינים לראות אותה מחולקת במסגרת הסכם מדיני עתידי כזה או אחר- אלא גם לעובדה שירושלים, כסמל, ממחישה אולי יותר מכל את המחלוקת בין שתי התפיסות המרכזיות, האתוסים, הרווחים כיום בציבוריות הישראלית:

בצד האחד נמצאים האלה שלדידם ישראל הינה לא יותר מאשר פיסת שטח גיאוגרפית שהתמזל/איתרע מזלו של מאן דהוא להיוולד בה, וכל רצונו הוא לקיים בה חיי נוחות ורווחה. ובהתאם לכך גם תפקידה של המדינה הוא אחד- לספק את המסגרות הפורמאליות שמאפשרות זאת.

הקשר של אלו האוחזים בתפיסה הזו לארץ-ישראל לא נובע מתחושת שייכות היסטורית, לאומית או דתית, אלא רק מתוקף העובדה שהם נולדו ו/או גדלו במקום הזה. עבורם, אם ישראל אינה מספקת להם את האלטרנטיבה הטובה ביותר לסגנון החיים אותו הם מבקשים לחיות היא למעשה לא ממלאת את תפקידה ולכן, בהינתן האפשרות הפרקטית, אין להם בעיה להמיר אותה בישות מדינית אחרת – אם על-ידי עזיבה פיזית והגירה למקום אחר ואם על-ידי הפיכת הישות המדינית הקיימת כיום בתחום המוכר כארץ-ישראל לישות המנותקת מאותם שורשים שלכאורה מונעים ממנה להיות אותה האכסניה מסבירת פנים בה הם חפצים לשהות.

מן הצד השני ניצבים אלו שלשיטתם ארץ-ישראל היא לא "סתם מקום", אלא שונה ומיוחדת מכל מקום אחר בו יכלו לחיות בעולם. זאת, לא רק מתוקף העובדה שזה המקום הפיזי אותו הם מגדירים כבית, אלא מכיוון שזהו המקום שהם חשים כלפיו שהוא "ביתם" ברמה הרגשית.

התחושה הזו מקורה במשמעות ההיסטורית, הדתית והלאומית שיש לארץ-ישראל עבורם כיהודים. לכן, מבחינתם, ללא המשמעות הזו וללא שתישא הישות המדינית הקיימת כיום בארץ-ישראל- היא מדינת ישראל- אופי יהודי שורשי המחובר לאותה מסורת, אין לאותה ישות משמעות עבורם. לכן הם נאבקים בכל כוחם על הצביון והאופי של מדינת ישראל.

היכן נכנסת ירושלים לתמונה? ובכן, נדמה שירושלים היא בדיוק הנקודה בה שתי התפיסות האלה מתנגשות בעוצמה הגדולה ביותר. כי ירושלים היא אכן הרבה יותר מסתם מקום- כל פיסת אדמה וכל אבן בעיר הזו נושאים בחובם היסטוריה ארוכת שנים, פעמים רבות עקובה מדם, ומשמעות טעונה. משמעות, שעבור האוחזים באתוס הראשון, רק מכבידה ומונעת, הלכה למעשה, את היותה של ישראל מדינה "נורמאלית" – משום שירושלים מונעת הסדר מדיני, מערערת את יחסינו עם העולם ומחרחרת עלינו מלחמה. לדידם אין שום הבדל בין אבני הכותל לאבני בנין עזריאלי והשיקול היחיד האם לוותר על האחיזה באבנים אלו או אלו הוא שיקול תועלתני קר.

לעומת זאת, עבור האוחזים באתוס השני ירושלים היא המייצגת הטובה ביותר של מדינת ישראל אותה היו רוצים לראות. מדינה שבה לכל משעול, שביל ואבן-דרך יש משמעות ורקע. עבורם, אין ישראל בלי ירושלים כמו שאין גוף ללא נשמה. ירושלים היא הלב ולכן הזיקה שלהם ללב הזה, לירושלים, היא העמוקה והקנאית ביותר.

אלא שכמו תמיד יש גם כאלה שנמצאים באמצע – כאלה שאוהבים את ירושלים ומחוברים אליה בכל נפשם, אך מצד שני גם מעוניינים לחיות בעיר וארץ חופשיים, חיי רווחה ויצירה.

האם הדברים סותרים? לא בהכרח. הקיצוניים משני הצדדים רוצים שנחשוב כך, הם רוצים להציג את הדברים כמשחק סכום-אפס- צד אחד מגיע על חשבון הצד השני. אבל, בניגוד לתדמית שלה, ירושלים היא דווקא הוכחה טובה לכך שאפשר לשלב רוח עם חומר, משמעות עם חיי-מעש.

הירושלמים האמיתיים שאני מכיר אינם דווקא דתיים אדוקים או לאומנים קיצוניים, הם אנשים חמים, פשוטים וטובים. אנשים שורשיים שיודעים קשר למקום מהו, וקשר בין אדם לחברו מהו. אנשים שקמים בבוקר לעבודה חוזרים בערב למשפחה ובין לבין נהנים לשמוע שיעור טוב על יהדות, לשבת עם חברים על כוס בירה בפאב, או על מרק קובה בשוק.

הפשטות הזו, הצניעות והעובדה שהם לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, במובן הכי יפה ונכון של העניין, מאפשרת להם להישאר שפויים בעיר הזו שמפילה חללים רבים בגוף ובנפש. עבורם ההיסטוריה הארוכה והמורשת המפוארת של העיר אינם משהו מגביל או מכביד, אלא משהו להתגאות בו ולשאוב ממנו משמעות לחיי היומיום.

עבורי יום ירושלים הוא חג לא רק כירושלמי אלא גם כמישהו ש-"מקום" מהווה עבורו לא רק פיסת אדמה אלא עולם שלם של זיכרונות, חלומות, תקוות וגעגועים. לא קל להישאר "נורמאלי" בירושלים אבל מי שכן מצליח לעשות זאת זוכה, לעניות דעתי, בחוויה נדיה של חיים מלאי משמעות. בתור כזה שמחפש משמעות בכל דבר שהוא עושה, מאז ומעולם חשתי בר מזל על כך שזכיתי להיוולד ולגדול בעיר הזו. בכל מקום שהייתי בעולם תמיד התגעגעתי אליה ושום מקום לא העניק לי את ההרגשה שהיא מעניקה לי.

אני מניח שזר לא יבין זאת (וגם לא בוסמן), אבל למי שכן, ירושלמי או שלא, אני מאחל מכל הלב- חג שמח!

*

ושאנן סטריט, אחד הירושלמים הכי 'ירושלמיים' שאני מכיר, כבר כתב את כל זה הרבה יותר יפה:

אם היה לי שקל על כל פעם שמישהו מהשפלה
שמע שאני ירושלמי וחשב שאני משוגע
הייתי עשיר כמו ראפרים מעבר לים
לובש ערמה של זהב יהלומים בחינם

זה יוצא מאתנו מגיע אליכם
וחוזר חלילה הלוך ושוב
השראה אני מקבל מהרחוב מזוהר ארגוב
לא מגידי גוב או מתי כספי
מביא אותה דוגרי ישיר לפעמים אפילו דרסטי
תמיד אלסטי תמיד פנטסטי

קשור לפאבים לחמרות לשוק וכן
גם לבקבוק אינעאל אבוק יש חלק
לא אגיד עליו חמצן אבל אפשר לקרוא לו דלק
בלי לשקר ב"ק" או ב"כ" רק תביא לי שלוק מהר
כי הופעה היום, עדיף בירושלים אך בכל מקום
נשרוף את הבמה נוציא מהשגרה
עד שתהיה מבסוט עד שתהיי מרוצה

אומנות ירושלמית שירה וציור
ריקוד פיסול ודי.ג'יים סופרים מספרי סיפור
אומנות ירושלמית עוברת כל גבול
ויש מה זה יבול, יותר דומה למבול, למונסון

תל אביבים לכו לדוקטור אין שום חיסון
נגד קולות האמת שפורצים מהבירה
מציקים לכם, לופתים אתכם, תופסימ'כם ת'שידרה
ופתאום אופס, לא נוח במעיים
יו"ד רי"ש ו"ו שי"ן למ"ד יו"ד מ"ם – ירושלים

יבוס, יפה נוף, אלייה קפיטולינה, אל קודס, ג'רוזלם
איך שלא קוראים לה היא נותנת את הטון
מכתיבה את הקצב, טוב רע שמחה עצב
תוותרו עליה, מוותרים על עצמכם
עדיף להעלות אותה אל ראש שמחתכם

כן,כן, מה שאתם שומעים לראש שמחתכם
דתיים חילונים מוסלמים יהודים נוצרים וכל השאר
אני לא מפחד להגיד את האמת
את כל האמת ורק את האמת
שיעזור לי רק זה שבשמים יושב

יש קבוצה בירושלים שאותה אני אוהב
איתה אלך באש במים אתן לה את הלב
עוד מזמן מהגן מהימים של אורי מלמיליאן
הייתי הולך ברגל עד ימק"א ועוד
בשביל לראות את הקבוצה שלי עם כבוד
עם נחישות עם הקרבה, יו! איזה תרגיל
יאללה יא בית"ר עם כדורגל מברזיל
עם כל הכבוד לאריק איינשטיין, וכבוד אני רוכש לו
הקבוצה שלי ב.מ.וו והקבוצה שלו דה-שוו

ג'רוזלם,  Here I am
ג'רוזלם, Je t'aime

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

אנחנו אוהבים כדורגל

ברצלונה הנוכחית היא התעלות שקוראת לעתים נדירות בהיסטוריה של תחום כלשהו- כמו הפילוסופיה ביוון הקדומה, כמו האומנות בתקופת הרנסאנס.

המוזאיק שהציגו שני מחנות האוהדים עם עליית הקבוצות למגרש סיפר מראש את הסיפור של המשחק הזה:

בצד המזרחי אוהדי יונייטד יצרו את הכיתוב: "Spirit of 68".

הם באים בשם הרוח, המסורת, של המועדון.

בצד המערבי אוהדי ברצלונה יצרו את הכיתוב: "We Love Football".

הם באים בשם הכדורגל.

בעשר הדקות הראשונות התברר כי ענן האפר הוולקני שהתפזר מהר הגעש באיסלנד אכן עיכב בסופו של דבר את הגעתה של ברצלונה ללונדון.

ואז התחילה הטחינה.

בקטלוניה נאסרו לאחרונה מלחמות השוורים. אבל קבוצת הכדורגל של ברצלונה מציגה גרסה עדכנית, מעודנת ולא פחות קטלנית של הענף – היא מענה את היריב באיטיות והנאה גלויה, ממתינה לרגע שבו תנעץ בו את החרב באלגנטיות אצילית.

במהלך סדרת הקלאסיקוס ביקרתי כאן בחריפות את ריאל מדריד על הגישה התבוסתנית, לדידי, שנקטה. אני מודה שאחרי אמש אני מרגיש צורך לחזור בי מעט – זה לא משנה באיזו גישה תנקוט, ברצלונה תגרום לך להיראות כמו הפועל יהוד.

יונייטד לא באה להחנות את האוטובוס ברחבה של ואן דר-סאר ועדיין נראתה מעוררת רחמים. עשרים ואחת וכל השחקנים שלה באמצע.

את השאלה האם ברצלונה היא הקבוצה הטובה בהיסטוריה נשאיר לילדים ולנכדים שלנו בעז"ה. אבל אני, לפחות, לא ראיתי בעשרים וחמש שנה שאני עוקב אחרי המשחק משהו שאפילו מתקרב לזה (ויסלחו לי חברי אוהדי ליברפול – ראיתי בשנים שגרתי באנגליה משחקים של הקבוצה הגדולה משנות השישים והשבעים ובאמת שאין מה להשוות).

ברצלונה הנוכחית היא התעלות שקוראת לעתים נדירות בהיסטוריה של תחום כלשהו. נקודת מסוימת מאוד בזמן שבה הכול מתחבר לכדי שלמות – כמו הפילוסופיה ביוון הקדומה, כמו האומנות בתקופת הרנסאנס.

הגדולה של ברצלונה הנוכחית היא העובדה שתשאיר אחריה מורשת מפוארת שרבים יבקשו לחקות גם הרבה לאחר שתרד מהבמה.

ועל כך אנחנו, אוהדי הכדורגל, חבים לה תודה גדולה.

ברצלונה טובה לכדורגל. מועדונים בכל העולם רוצים להיות כמו ברצלונה – ולהיות כמו ברצלונה זה לשחק כדורגל מהנה ויצירתי, לגדל שחקנים בבית, וללכת בדרך מובחנת – בדיוק הערכים שהקפיטליזם איים לחמוס מהמשחק ובתוך כך להרוס אותו.

ויש כאן גם מסר אנושי. בשאלה הנצחית מה עדיף- לחיות מכוער או למות יפה? ברצלונה מראה שהתשובה היא בכלל האופציה השלישית- לחיות יפה.

מעבר לכדורגל המושלם של ברצלונה יש רגע אחד מהגמר הזה שייחקק בזיכרון – פויול מפנה את הבמה ומעניק לאריק אבידל את הזכות להניף את הגביע.

שגיא כהן אמר בשידור דבר מדוייק – אם יש עכשיו מישהו שעומד להיכנס מחר לניתוח קשה ורואה את אריק אבידל מניף עכשיו את גביע אירופה, אחרי שרק לפני מספר חודשים שכב בביה"ח עם גידול סרטני בכבד, הוא וודאי מקבל עכשיו השראה.

ואכן, אם באיזשהו מקום בעולם ישב מישהו וקיבל מהתמונה הזו כוחות לקום היום בבוקר ולהילחם על החיים, ועל היופי שבחיים, אז כל הגמר הזה, כל הליגת אלופות, כל הכדורגל הזה- היו שווים.

כי הכדורגל הוא לא רק משחק, הוא בבואה של החיים.

ובגלל זה אנחנו אוהבים אותו. בגלל זה אנחנו אוהבים כדורגל.