גשם באלפסי

הדבר הבאמת חשוב בהחתמה של עלי מוחמד בבית"ר

כשמשה חוגג הגיע לבית"ר ירושלים הייתי סקפטי. הדימוי המצועצע ששידר והעיסוק המוגבר בתדמית ושיווק גרם לי לחשוד שמדובר יהיה באמיר כבירי של בית"ר.

בשנתו הראשונה כבעלים נעשו במועדון לא מעט טעויות מקצועיות, עליהן עמדתי כאן בעבר. יחד עם זאת, כמו שאומרת אופירה – מה ששלו שלו. בתחום המשמעותי ביותר – המאבק בבריונות והגזענות – חוגג, לפחות עד כה, מתנהל בתבונה וקוצר הצלחות חשובות.

הסיפור בהחתמתו של עלי מוחמד הוא לא מוצאו או שמו, ומביך אותי אפילו להתעסק בזה, אלא התגובה של הרוב הנורמטיבי של אוהדי בית"ר. והתגובה הזו, לפחות מהאופן שבו זה משתקף ברשתות החברתיות, מרמזת שמתרחש כאן שינוי משמעותי.

אוהדי בית"ר, שהתגובה שלהם בעבר להשתלטות של לה פמיליה על המועדון, נעה בין היאלמות לבין הסכמה שבשתיקה, ואפילו תמיכה בחצי פה, מביעים כעת שאט נפש מאותה חבורה. אני מוצא את עצמי קורא מילים שכאילו נלקחו מתוך טקסטים שכתבתי כבר לפני עשור ומשפשף את עיניי בתימהון. דברים חשובים על כך שגזענות איננה דרכה של בית"ר ושמוצאו של שחקן איננו עניין להתייחס אליו, אלא רק יכולתו המקצועית לתרום לבית"ר.

לראשונה מאז שנות ה-60' של המאה הקודמת, בית"ר ירושלים תסיים את העשור הנוכחי ללא תואר. בשנות ה-70' זכתה בית"ר פעמיים בגביע המדינה, בשנות ה-80' זכתה באליפות אחת ושלושה גביעים, בשנות ה-90' בשלוש אליפויות, ובשנות האלפיים בשתי אליפויות ושני גביעים. ואילו בעשור הנוכחי, שאוטוטו מסתיים, אפילו לא גביע טוטו אחד לרפואה.

יש קשר הדוק בין הדעיכה המקצועית של בית"ר וירידת קרנה כמועדון צמרת בכדורגל הישראלי, לבין הפיכתו של ארגון לה פמיליה לגורם הדומיננטי ביציעים. לארגון הזה יש אחריות ישירה לכאוס הניהולי שהשתרר במועדון בעשור האחרון. מפגני האלימות והגזענות ואווירת הבריונות שהשליטו ביציעים, הרחיקו ממנה ספונסרים ומשקיעים. אף אדם נורמטיבי לא רצה לקשר את שם המותג שלו עם בית"ר כאשר אלו הערכים שהיא מייצגת. וההבנה הזו סוף מחלחלת בקרב אוהדי בית"ר.

משה חוגג לקח על עצמו משימה שאני סברתי שאיננה אפשרית, והיא לשקם את התדמית של המועדון. אני סברתי, ועדיין סבור, שהדרך לכך עוברת במאבק חסר פשרות בארגון לה פמיליה. אבל חוגג נוהג אחרת. הוא מנהל דיאלוג מול האנשים הללו, אבל עושה זאת תוך הצבת גבולות ברורה. האיום שלו, שמגובה במעשים, לתבוע את אלו שיפגעו במועדון, עושה את העבודה. ועם תוצאות אני האחרון שיתווכח.

לה פמיליה לא שינו את עורם. אבל מעולם לא ציפיתי שזה יקרה. הבעיה שלי הייתה תמיד אותו "רוב שפוי" כפי שנהוג לכנות אותו. הרפיסות והחידלון שלהם היא זו שגרמה לחבריי ולי לסבור, אחרי האירועים שתרחשו בעקבות הגעת השחקנים הצ'צ'נים, ששינוי מבפנים כבר איננו אפשרי ולהקים את בית"ר נורדיה.

אבל השינוי הזה, לפחות לעת עתה כאמור, מתחיל אולי לקרות.

והוא קורה כי חוגג יצר מצב שבו לאוהדי בית"ר יש כעת מה להפסיד. אחרי שנים ארוכות של בעלי בית מופרכים, חוגג, לפחות על פניו, נראה כמו בעל בית שסוף סוף מביא את בית"ר למאה ה-21 – בהתנהלות, במעטפת המקצועית והניהולית ובשאיפות ההישגיות. ואוהדי בית"ר, בצדק רב, לא מוכנים לאבד את כל זה, אחרי שנים ארוכות בהן פנטזו על כך, בשם "עקרונות" של חבורת בריונים.

התהליך הארוך שעברתי כאוהד בית"ר בעשור האחרון, הן ביציעי טדי והן בתפקידי בנורדיה, גרם לי להבין שמעטים מאוד האנשים שיעשו מעשה המנוגד לאינטרס או לדחף הטבעי שלהם בשם איזשהו ערך. אני לא אומר את זה ממקום של עליונות מוסרית. גם אני אדם כזה. כולנו כאלה. זו תכונה אנושית.

ולכן, כדי לקדם את הערכים הנכונים, חשוב לייצר מציאות שבה התנהלות ערכית תשרת גם את האינטרסים של אותם אנשים. לשם כך יש צורך בתבונה רבה, נחישות ואורך רוח.

בינתיים משה חוגג מפתיע, לפחות אותי, ומגלה לא מעט מכך. כבית"רי וכאזרח במדינה הזו אני רק יכול לאחל לו הצלחה מכל הלב. אני יותר מאשמח לאכול את הכובע.

העונה הזו של ליברפול היא שיעור חשוב לחיים

שוב אני נלחם 
מגנט מושך למטה 
זה בנקודות הקטנות 
במילות עידוד 
הפעם אנ'לא לבד 
איזה קרב, אלוהים אדירים, איזה קרב 
בין הבור למים 
לפחות יש פה קרב 
לפחות יש מים 
פעם היה רק בור 

(אביתר בנאי)

אני כותב את הדברים האלה עכשיו למרות שזה עדיין לא נגמר. הסיכוי נמוך, נכון, אבל זה כדורגל ודברים יכולים לקרות. כאחד שהיה באיסטנבול באותו לילה, אני יודע היטב שכל עוד זה לא נגמר, תמיד משהו עוד יכול לקרות. וחוץ מזה, שיש עדיין כמובן את ליגת האלופות, שלמרות שזה לא הגביע שרצינו להניף השנה, זה בהחלט "פרס הניחומים", אם אפשר לקרוא לאליפות אירופה כך, הכי "מנחם" שאפשר לבקש.

ועדיין, חשוב לי לכתוב את הדברים האלה דווקא כעת, לפני המשחקים מול ברצלונה ולפני שני המחזורים האחרונים בפרמייר ליג, משום שהעונה הזאת היא לא משהו שצריך למדוד בתוצאות. כי גם אם ליברפול תסיים אותה בלי תואר, זאת העונה הטובה ביותר של ליברפול שאני חוויתי בשלושים ומשהו השנים בהן אני אוהד את הקבוצה.

כשליברפול הייתי במיני משברון לפני כחודשיים, עם סדרה של תוצאות תיקו שגרמו לאיבוד ההובלה לסיטי, כתבתי כאן שהיא ניצבת בפני אתגר מנטלי גדול. ובכן, ליברפול, ויורגן קלופ בראש ובראשונה, עמדו בכך בצורה מעוררת השראה!

זה לא רק העובדה שליברפול יצאה מאז לסדרה של עשרה ניצחונות רצופים בפרמייר ליב ובליגת האלופות, זה בעיקר הדרך שבה קלופ הוביל את המועדון להתמודד עם הסיטואציה.

במהלך התקופה הזו, מהרגע שבו נטלה סיטי את המושכות במרוץ האליפות, קלופ חזר שוב ושוב על כך ש"אנחנו מתרכזים רק בעצמנו" ו"חושבים רק על המשחק הבא". אלו יכולות להישמע כמו קלישאות, אבל זו פשוט הייתה הדרך הנכונה ביותר, כפי שהוכיחו התוצאות, להתמודד עם הסיטואציה.

ליברפול לא יכולה הייתה להשפיע על תוצאות המשחקים של סיטי, אבל היא כן יכולה הייתה לעשות הכול, ועשתה, כדי לתת לעצמה את הסיכוי הטוב ביותר. כאשר אתה משווה את עצמך רק לקריטריונים חיצוניים, אתה עשוי בטעות לפרש הצלחה, גם הצלחה גדולה, ככישלון. אלא שבסופו של דבר, הקריטריון הכי חשוב לפיו אתה צריך למדוד את עצמך, הוא אתה עצמך.

אם אחרי שאיבדה את המקום הראשון לסיטי ליברפול הייתה קורסת, היה יכול להיגרם נזק גדול הרבה יותר מאובדן האליפות. מה שיכול היה להיפגע זו האמונה של ליברפול ביכולת שלה. אבל העובדה שליברפול לא וויתרה על אף משחק, וניצחה את כולם בסופו של דבר, לא רק ששימרה את האמונה שלה ביכולת שלה לזכות באליפות – העונה או בטווח הזמן הקרוב – אלא אף חיזקה אותה.

בפעמיים הקודמות בהן ליברפול הייתה קרובה לזכות באליפות – בעונות 2008/09 ו-2013/14 – חוסר ההצלחה לעשות זאת הוביל לסיומו של עידן. העונות שלאחר מכן היו עונות רעות של ליברפול, ובעקבותיהן סיימו רפא בניטז וברנדן רודרג'רס את תקופתם במועדון.

בפעם הזו הסיטואציה היא שונה בתכלית. גם אם ליברפול לא תזכה באליפות זאת לא תהיה תחושה של סוף עידן ולא של הזדמנות בלתי חוזרת שהוחמצה, אלא של הזדמנות אחת מני רבות שעוד ממתינות בעתיד הממשי.

העונה ההיסטורית הזו של ליברפול, כפי שמעידים המספרים (אחוזי ההצלחה הגבוהים ביותר בתולדות המועדון בליגה הראשונה, מספר נקודות הגבוה ביותר לקבוצה בפרמייר ליג חוץ מסיטי של העונה הזו והקודמת), היא לא איזה עונה שבה איכשהו הכול התחבר, אלא תוצר של תהליך השתפרות עקבי וסדור. תהליך שעוד רחוק מסיומו, ולכן האופטימיות הגדולה.

כאשר אתה מסתכל על ליברפול של העונה, אתה רואה איך כמעט כל שחקן השתפר. לא רק מהעונה שעברה, אלא תוך כדי העונה. אפילו מוחמד סלאח, שלכאורה נתן עונה פחות טובה ברמה אישית, נתן לדעתי עונה טובה יותר אם מסתכלים מההיבט הקבוצתי. טוב ונכון יותר לליברפול, שהוא יבקיע 20 שערים בעונה ומאנה 20, מאשר שהוא יבקיע 40.

העונה הזו של ליברפול היא שיעור חשוב לחיים. מה שהיא מלמדת אותנו, זה שכאשר אתה לא משיג את המטרה ששאפת אליה, הדבר שאתה צריך לשאול את עצמך זה לא "למה זה תמיד קורה לי?!" ולשקוע ברחמים עצמיים, אלא איך אני יכול לעשות את זה עוד יותר טוב בפעם הבאה.

כי הצלחה וכישלון הם דבר יחסי. אבל דרך נכונה היא דבר מוחלט. ואם אתה הולך בדרך הנכונה אל תשנה כלום. כן, בהחלט, תבצע שיפורים ותעשה התאמות – וזה נכון גם אם הצלחת להגיע למטרה וגם אם לא – אבל אל תסטה במילימטר מהדרך.

וכל עוד יורגן קלופ באנפילד, אני רגוע, סמוך ובטוח שליברפול בדרך הנכונה. ושליברפול תמשיך בדרך הנכונה. ושליברפול תגיע בדיוק לאן שהיא צריכה להגיע.

כשאוהדים מציבים עצמם מעל המועדון

דווקא באחת העונות הטובות והמהנות שלה, נקלעה הפועל ירושלים לסיטואציה פנימית לא פשוטה שמערערת את היציבות של המועדון. לפני קצת יותר משנה כתבתי כאן על העימות שנוצר בין ארגון "האולטראס" של הקבוצה, "בריגדה מלחה", לבין ההנהלה. כתבתי אז, שזהו מאבק עקרוני חשוב מאין כמוהו שישפיע על עתיד המועדון.

מדם לבי דיברתי. כאוהד בית"ר ירושלים חוויתי תהליך דומה שבו ארגון אוהדים שם עצמו מעל המועדון, עד אשר הוא גורם לכך שאוהדים רבים וטובים מצאו עצמם במצב שאינם יכולים להזדהות עוד עם הקבוצה אותה אהדו מילדות. ב"בריגדה" כעסו עלי אז מאוד שאני משווה בניהם לבין "לה פמיליה". ואולם, למרות שהם לא נוקטים באותה רמת אלימות של "לה פמיליה", עקרונות הפעולה דומים – ניסיון סחיטה בריוני של המועדון וגורמים בתוכו בכדי שיתיישרו לפני השיגיונות שלהם.

הסבב הנוכחי בעימות בין הנהלת הפועל ירושלים לארגון "הבריגדה" פרץ בעקבות החלטת ביה"ד המשמעתי של איגוד הכדורסל, לפיה הקריאות "שמעון מזרחי תתאבד" ו"גיא פניני מת" יחשבו לעבירות משמעתיות ויגררו עונש מבית הדין. ההנהלה ביקשה מהאוהדים לחדול בשל כך מהקריאות הללו, אולם במשחק הבית האחרון נגד מכבי ת"א הם לא נענו לכך והמשיכו באותן קריאות – מה שהוביל לעימותים מילוליים ואף פיזיים בין גורמים בהנהלה לאוהדים מ"הבריגדה" באותו משחק.

בתגובה, החרימו האוהדים מארגון ה"בריגדה" את שני המשחקים הבאים של הפועל ירושלים בליגה, ואיימו גם לא להגיע ולעודד במשחק החשוב אמש נגד טרניפה ברבע גמר המפעל האירופי. בימים שלפני המשחק נערכו שיחות "פיוס" בין ההנהלה ל"ארגון הבריגדה", בתיווך של גורמים מתונים בקרב הקהל, ונדמה היה שהלהבות הונמכו. ארגון ה"בריגדה" הודיע שיגיע למשחק ויחזור לעודד את הקבוצה.

אולם, אמש, כחצי שעה לפני תחילת המשחק, ובניגוד לבקשה מפורשת של ההנהלה, נתלה שלט נגד המנכ"ל גיא הראל המוצב באופן קבוע בשנה וחצי האחרונות ביציע "הבריגדה". משלא כובדה בקשת ההנהלה להסיר את השלט נשלחו מאבטחים להסירו, ובתגובה יצאו אוהדי ה"בריגדה" מהאולם עוד לפני שריקת הפתיחה.

כעת, אני מבקש לעשות הבחנה בין העניין הנקודתי סביב האירועים בשבועות האחרונים, לבין העניין העקרוני.

מבחינה נקודתית, אני דווקא חושב שיש ל"בריגדה" קייס מסוים. הקריאות נגד שמעון מזרחי וגיא פניני, הגם שאינם מופת של ספורטיביות "ואהבה", הן קריאות שיש לתהות על מקומם במסגרת חופש הביטוי. אינני טהרן, בעומדי מאחורי הסלים במלחה כנער קראתי קריאות דומות. אינני גאה בזה כיום, אבל אני מקבל את העובדה שמגרשי ספורט אינם אולמות קונצרטים והם צריכים, לפחות במידה מסוימת, להוות שסתום לחץ לוויסות אגרסיות.

גם השלט נגד גיא הראל, למרות שהוא מיותר ומתסיס בעיני, נכנס לדעתי לתוך הקטגוריה של חופש הביטוי. אני מבין את תחושות כפיות הטובה בהנהלת הפועל ירושלים, שבאמת עושה מעל ומעבר בכדי לחבר את האוהדים למועדון ולהיות חלק מהקהילה, כאשר הם רואים ניסיון מתמשך לפגוע באופן אישי בדמות בכירה במועדון. אבל כל עוד לא מדובר בהסתה או באיומים, צריך לדעת להכיל את זה.

אלא שברמה העקרונית, אני סבור שמרגע שקיבלה הנהלת הפועל ירושלים החלטה שהקריאות והשלטים הללו אינם לגיטימיים במשחקי הקבוצה, עליה לעמוד בכל תוקף על הקווים האדומים אותם הציבה.

נכון, חסרונם של אוהדי ה"בריגדה" הורגש היטב במשחקים האחרונים, וגם אמש. ואולי אפילו פוגע מקצועית בקבוצה. אבל על הפרק עומד משהו חשוב הרבה יותר מאשר ההצלחה המקצועית העונה. על הפרק עומדת השאלה הם יכולים אוהדים מארגון מסוים, או כל גורם שהוא, להציב עצמו מעל המועדון.

ב"בריגדה" רוצים להעביר מסר לפיו בלעדיהם אין הפועל. זה בדיוק מה ש"לה פמיליה" ניסו לעשות בתקופה בה איציק קורנפיין ניסה לשווא להצר את צעדיהם. ה"סלוגן" שלהם אז היה "מי אתם בלעדינו?!". וזה עבד, "לה פמיליה" ניצחו משום שהרוב הנורמטיבי של אוהדי בית"ר היה רופס וחלש. בהפועל המצב עדיין לא הגיע לשם. אבל אם ההנהלה תיסוג כעת, זה עלול להיגמר באותה צורה.

ה"בריגדה" אולי אינם גזענים כמו "לה פמיליה", אולם יש אצלם מוטיבים אנרכיסטיים דומים. גם את "לה פמיליה" אף אחד לא לקח ברצינות בהתחלה, ועד שהבינו את הנזק הטמון בהם כבר היה מאוחר מדי.

הפועל ירושלים הייתה לפני ה"בריגדה" ותהיה אחריהם. גם אם יהיה קצת פחות כיף להגיע לארנה בהמשך העונה, אוהדי הפועל ירושלים חייבים להתייצב מאחורי ההנהלה ולתת לה גב במאבק החשוב הזה על עתיד המועדון. הפועל לפני הכול.

אוכפים בטכנולוגיה של המאה -21' חוקים שנקבעו במאה ה-19'

טוב, נכנעתי. הרכבת הזו כבר נסעה. If you can beat them, join them וזה. אבל מה שקורה כרגע זו רק חצי עבודה. הכנסת השימוש בווידאו ככלי עזר לשופטים דורשת גם שינוי בחוקת המשחק.

את חוקי "כדורגל ההתאחדות", כך הם נקראים, קבעו באנגליה באמצע המאה ה-19'. הם מבוססים על "חוקת קיימברידג'" – 11 חוקים שקבעו הנרי דה ווינטון וצ'רלס ת'רינג, סטודנטים מאוניברסיטת קיימברידג', ב-1848. מאז הם כמעט ולא עברו שינוי. בשנות ה-90' הוכנסו שני תיקונים לחוקה – האיסור לשוער לתפוס ביד כדור שהחוזר אליו והחרגת מצב של קו אחד מחוק הנבדל – אבל לא הרבה מעבר לכך.

השימוש בווידאו יוצר מצב שבו כמעט ואין יותר תחום אפור בשיפוט – מצד אחד, זה הופך את הדברים לברורים יותר ומצמצם את תחושת חוסר ההגינות כתוצאה מטעויות שיפוט. מצד שני, זה גם מצמצם למינימום את שיקול הדעת של השופט ויוצר מצב שבו הוא צריך לקבל על-סמך הווידאו החלטות שהם, לטעמי, בניגוד לרוח חוקי המשחק.

סעיף מס' 11 בחוקת "כדורגל ההתאחדות" קובע כך: "שחקן יחשב בעמד נבדל אם הוא נמצא בחצי המגרש של היריב קרוב יותר לשער מהכדור ומהשחקן הלפני אחרון של היריב". מטרתו של החוק הזה היא למנוע מצב שבו כל שחקני ההגנה מתייצבים סמוך לקו השער שלהם והמשחק מנוהל בחלק מצומצם וצפוף של המגרש (בדומה לכדוריד). בזכות חוק הנבדל הכדורגל הוא כפי שאנו מכירים אותו – משחק דינמי שמנוהל על-פני כל שטח המגרש.

כעת, האם מצב שבו שרוך הנעל של שחקן ההתקפה נמצא קרוב יותר לקו השער מהלוגו בעקב הנעל של שחקן ההגנה הלפני אחרון מצדיקה פסילת שער? האם היא תואמת את רוח החוק?!

לטעמי לא. חוק הנבדל, כפי שאני מבין אותו, נקבע כדי למנוע מצב שבו שחקני ההתקפה "מתנחלים" ליד שער היריבה. ולפיכך, באופן הזה הוא צריך להיאכף – שריקה לנבדל צריכה להיות רק כאשר שחקן ההתקפה נמצא בבירור קרוב יותר לקו השער מאשר שחקן ההגנה הלפני האחרון. מה זה ב"בירור"? ובכן, על זה צריך לדון. לטעמי זה צריך להיות כאשר יש "אור יום" ("clear daylight") – רווח ברור ונראה לעין – בין שחקן ההתקפה ובין שחקן ההגנה.

אותו כנ"ל לגבי חוק הפנדל. אחת הטענות כלפי החוק הזה היא שאין שום פרופורציה בין העבירה לבין העונש. זה נכון, נגיעת יד מקרית ברחבה מעניקה לקבוצה השנייה מצב הבקעה בסבירות של בין 70 ל-80 אחוזים. יחד עם זאת, אני סבור שהרחבה כן צריכה להיות מקום סטרילי ככל הניתן מעבירות, על מנת לתת יתרון לשחקני ההתקפה. לכן, לא הייתי משנה את החוק לפיו הכשלת היריב ברחבה מעניקה פנדל.

אבל לגבי נגיעת יד ברחבה, כן יש מקום לטעמי להכניס שינוי בחוקה. ראינו בגמר המונדיאל האחרון כיצד נגיעת יד מקרית ולא מכוונת גוררת פנדל, שלמעשה הכריע את גורל המשחק. זאת מכיוון, שאחרי הצפייה בווידאו לשופט לא היה שום שיקול דעת. סביר להניח שללא הווידאו, לשופט היה מרחב תמרון גדול יותר לא לפרש את נגיעת היד הזו כעבירה.

כדי להחזיר את שיקול הדעת לשופט, ולאפשר לווידאו להיות כלי שעוזר לו ולא כלי שמכשיל אותו, יש להתאים גם את החוקים לגבי נגיעת יד ברחבה. לטעמי, נגיעת יד לא מכוונת ברחבה צריכה לגרור בעיטה בלתי ישירה. רק נגיעת יד מכוונת, או כזו שמנעה בבירור הבקעת שער, צריכה לחייב שריקה לפנדל.

אפשר וצריך לדון בהצעות האלה ובהצעות נוספות להתאמות בחוקה. אבל דבר אחד ברור, המצב כפי שהוא כעת, ובו אוכפים בטכנולוגיה של המאה ה-21' חוקים שהוסכם עליה באמצע המאה ה-19', הוא בעייתי ויוצר תחושה שהצדק אולי נעשה, אבל ממש לא נראה.