קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

קהלת – פרק ח'

המסע אל התמימות השנייה

צילום: הדר אלפסי

כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת־לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְלִרְאוֹת אֶת־הָעִנְיָן אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל־הָאָרֶץ כִּי גַם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֵׁנָה בְּעֵינָיו אֵינֶנּוּ רֹאֶה: שֶׁגַּם־זֶה הָבֶל׃

קהלת ממשיך להציג עמדה אמביוולנטית לגבי החכמה. מצד אחד, ברור שהוא רואה בחכמה ערך ואף חש בוז וסלידה כלפי בורות וטיפשות – 'הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ'. מצד שני, הוא חוזר שוב על המחיר של החכמה שמסבה לאדם טרדות רבות ואינה מאפשרת מנוחה לנפשו.

בסיפור "מעשה בחכם ותם" עוסק ר' נחמן מברסלב בסוגיה זו. החכם והתם הינם שני חברי ילדות שנפגשים לאחר שנים ארוכות. במרוצת השנים כל אחד מהם פנה לכיוון אחר בחיים בהתאם לאופיו. החכם נסע לעיר הגדולה ונעשה דוקטור ופילוסוף גדול, ואילו התם הוא סנדלר פשוט שחי בצנעה עם אשתו וילדיו. לאחר שנים רבות חוזר החכם לעיירה הקטנה בה גדלו וכאשר הם נפגשים מתפתח בניהם הדיאלוג הבא:

והתם היה רץ ובא אל החכם בשמחה, ומצאו שהוא מצר ומלא ייסורים.

שאלו: הלא חכם ועשיר אתה, על מה יש לך ייסורים תמיד ואני מלא שמחה תמיד?! והיה בעיני החכם לשחוק, ונדמה בעיניו למשוגע.

אמר לו התם: הלא סתם בני-אדם, שמתלוצצים ממני, הם שוטים, כי אם המה חכמים ממני, הלא אדרבה, הם שוטים, מכל שכן חכם כמותך, ומה אם אתה חכם ממני?

ענה התם ואמר החכם: מי ייתן, שתבוא אתה על מדרגה שלי!

השיב החכם ואמר: זה אפשר להיות, שאני אבוא על שלך, שיינטל ממני השכל, חס ושלום, או אהיה חולה, חס ושלום, ואהיה משוגע. כי הלא מה אתה?- איש משוגע! אבל שאתה תבוא למדרגה שלי?! זה אי אפשר בשום אופן, שתהיה אתה חכם כמוני.

השיב התם: אצל השם יתברך הכל אפשר, ויכול להיות כהרף עין, שאני אבוא על שלך. ושחק החכם ממנו מאוד.

סוגיית החכמה מול התמימות מעסיק מאוד גם אותי. במוצאי המונדיאל האחרון מצאתי את עצמי נבוך מול השאלה עד כמה באמת נהניתי ממנו? בשבועיים הראשונים הייתה לי חוויה נהדרת. עקבתי בדריכות אחרי כל המשחקים, נהניתי מהכדורגל המשובח והדרמות שהתפתחו. אולם, ככל שהתקדם הטורניר והייתי צריך לבחור את הקבוצה שאני רוצה שתזכה בו, מצאתי את עצמי בקונפליקט ובלבול.

באופן מסורתי אני אוהד את נבחרות אנגליה וארגנטינה. אולם, אהדתי לנבחרתי אנגליה קהתה זה מכבר וההתנהלות של נבחרת ארגנטינה סביב המשחק שהיה אמור להתקיים בירושלים הותירה אצלי טעם מר בפה שלא אפשר לי לאהוד אותה בלב שלם.

האופציה הבאה הייתה נבחרת ספרד שאני מחבב מאוד את סגנונה. אולם, גם היא הודחה בשלב מוקדם ונותרתי ללא נבחרת לאהוד.

באופן טבעי נמשך לבי אחר נבחרת קרואטיה, שייצגה ערכים שאני מזדהה איתם – נחישות, הקרבה ותשוקה. אלא שגם אותה לא יכולתי לאהוד בלב שלם בגלל ההיסטוריה הבעייתית שלה וגם הווה לא משהו, כפי שלמדתי ככל שהתעניינתי יותר במדינה הזו.

וכך מצאתי את עצמי מוטרד ומבולבל, עורג בגעגוע לימים בהם הייתי יכול לאהוד נבחרת בתמימות ובהתלהבות רק בגלל שהייתי אוהב את התלבושת שלה או סתם בגלל ששיחקה נגד גרמניה.

אלא שגם לזה היה מחיר, משום ש, למשל, זה לכד אותי באהדה לנבחרת אנגליה המאמללת במשך קרוב לשני עשורים.

בצר לי הלכתי וחיפשת תשובה לשאלה – האם ניתן למצוא איזון ופשרה בין התמימות לחכמה? האם ניתן לחזור לאותה תמימות של הילדות גם לאחר שבגרת, נכווית והתפכחת?

וכך הגעתי לפירוש נפלא של הרב יעקב נגן על פסוק מפרשת שופטים (שהיא, במקרה או שלא, פרשת הבר מצווה שלי) "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ":

"דווקא הכרה במורכבות של המציאות יכולה לאפשר לאדם להכיל ולקבל אותה באמת. אם נשווה בין התמימות הראשונה לשנייה, הרי שבתמימות הראשונה האדם אינו רואה את החסרונות שיש בזולת, בחיים ובעולם, מכיוון שאין לו ראייה נוקבת על החיים. הוא מקבל את המציאות כפשוטה. בתמימות השנייה, לעומת זאת, הוא רואה את הבעיות, את הקשיים ואת הכיעור, אך הוא מסוגל להכיל אותם. הראייה השלמה שלו על המציאות מאפשרת לו לא להיתפס לדברים השליליים אלא לראות את הנקודות הטובות שבתוכם."

ומשקראתי זאת אורו עיני וחשתי כמוצא שלל רב.

המסע אל "התמימות השנייה" – מונח שטבע הפילוסוף עקיבא ארנסט סימון – מלווה את קהלת לאורך הספר: וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת־הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין־טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם־לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ.

כדי ליהנות מהדברים "הפשוטים" לכאורה של החיים, אדם צריך לקבל את המניעות והמכאובים שקיימים במציאות, לקבל את החסרונות והחולשות שקיימים בו ובאחרים, ועדיין לראות את יופיים של החיים ואת הטוב שבאנשים.

העולם מתחלק לרוב בין שני סוגים של אנשים – אלו שאוחזים ב"תמימות הראשונה", הרואים את המציאות באופן פשטני וחד ממדי, לבין אלו שאבדו את התמימות וראייתם את המציאות צינית וקרה.

כדי לזכות ולהגיע אל "התמימות השנייה" אדם צריך למצוא את הדרך להכיל את המורכבות שקיימת במציאות ולחיות בשלום עם חוויה פנימית של קונפליקט וסתירות – מה שהפילוסוף הדני סורן קירקגור בספרו "חיל ורעדה" כינה: "האמונה באבסורד ופרדוקס האמונה".

וזוהי מעלה גבוהה שקשה מאוד להשיג אותה. ולכן צדק התם מסיפורו של ר' נחמן שאמר לחכם: "מי ייתן, שתבוא אתה על מדרגה שלי".

אסרו חג שמח.