קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

עִבְרִי גַם בּעוני – בֶּן-שַׂר

הָדָר-

עִבְרִי גַם בּעוני – בֶּן-שַׂר;

אִם עֶבֶד אִם הֵלֶךְ

נוֹצַרְתָּ בֶּן-מֶלֶךְ

בְּכֶתֶר דָּוִד נֶעֶטָר.

בָּאוֹר וּבַסֵּתֶר

זְכוֹר אֶת הַכֶּתֶר

עֲטֶרֶת גָּאוֹן וְתָגָר.

(זאב ז'בוטינסקי, מתוך המנון תנועת בית"ר)

כמה שחיכיתי לרגע הזה וכשהגיע, כמו שקורה לי תמיד, לא הייתי שם.

ישבתי באולם עטוף בגלימה המגוחכת, בוהה במצעד האינסופי של בוגרי תואר ראשון ושני ניגשים ללחוץ את ידו של הדיקאן ומבין שהרגע שבו יחלקו את התארים למסיימי הדוקטוראט ויקראו בשמי מתקרב.

אבל לא הרגשתי כלום. הראש שלי היה במקום אחר, מרוחק אלפי מיילין שם. המחשבות לא נתנו לי מנוחה – האם המושיעים שלנו הם משיחי שקר? ואם כן – מה יהיה כעת? האם זו לא תהיה מכה אחת יותר מדי אחרי כל מה שעברנו בקיץ הזה?

ישבתי טרוד וחרד, ראיתי איך השורות שמעלי מתרוקנות וחשתי איך הרגע בו תזמין אותי מנחת הטקס סוגר עלי.

ואז חלפו בראשי אותם המילים של זאב ז'בוטינסקי.

'עִבְרִי גַם בּעוני – בֶּן-שַׂר; אִם עֶבֶד אִם הֵלֶךְ – נוֹצַרְתָּ בֶּן-מֶלֶךְ', מלמלתי לעצמי.

וכשקראה בשמי נעמדתי זקוף, הרמתי את הראש וניגשתי בצעד בטוח.

בפעם הראשונה בחיי הבנתי באמת מה זו המשמעות להיות ביתר"י.

*

בדומה לזרם המרכזי בציונות, גם התנועה הרוויזיוניסטית ביקשה לעצב דמות יהודי חדש. אולם בעוד הרצל ואחד העם דיברו על דמות יהודי שהזכירה את אב-הטיפוס של החזק והמוצלח באותה עת – ע"ע הדמיון החזותי בין דמות הצבר הקלאסית לדמות האירופאי – ז'בוטינסקי ביקש לבסס את הערך העצמי והגאווה של היהודי "החדש" על משהו שורשי הרבה יותר שנטוע ביסודות של העם היהודי.

'עִבְרִי גַם בּעוני – בֶּן-שַׂר; אִם עֶבֶד אִם הֵלֶךְ – נוֹצַרְתָּ בֶּן-מֶלֶךְ'

הוא הבין, כנראה, שהדמות של הצבר הבלונדיני החסון עם המגל בשדה יפה אולי לשעה זו אולם אין בה את הכוח לעמוד בפני התהפוכות והקשיים שעוד יקראו בדרך של הלאומיות היהודית המחדשת.

הוא טבע את מושג ה-'הדר' לפיו עברי באשר הוא, גם בעושר וגם בעוני, צריך להיות בעל גאווה ואצילות.

ספק אם זה מקרי שבעוד הצבר הבלונדיני השזוף כבר מזמן החוויר, עזב את השדה והתיישב מול המחשב במשרד- באמצעותו הוא משתלח בערכים בהם היו מוכנים הורי הוריו להישבע, אלו שעוד ממשיכים לדבוק בציונות עושים זאת בשם אותה גאווה קדומה להיות שייך לעם העברי.

*

בשבוע שעבר ביקרו שחקני בית"ר במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים. אני ממליץ על הביקור לכל אחד, בלי קשר לנטיותיו הפוליטיות. וודאי שאין כעת וספק אם יהיו, דמויות שמסוגלות להשאיר עליך רושם כביר גם שנים אחרי לכתם כמו מנחם בגין.

הנקודה המרשימה ביותר במוזיאון שבמרכז היא, בעיני, החדר שמדמה את הבית שבו גרו מנחם ועליזה בגין רוב ימיהם. בית שאותו סירב לעזוב מנחם בגין עד שנבחר לרוה"מ, גם כשנרמז לו לא פעם שמתוקף תפקידו ומעמדו הוא יכול ואף מתבקש להרשות לעצמו משהו נוח ומודרני יותר. החדר הזה, הבית, משדרים משהו דל ופשוט, נטול כל גינונים, ועדיין חזק ועוצמתי.

אפשר גם לראות במוזיאון קטע מתוך ראיון קצר שנערך עם מנחם בגין ביום בו הושבעה ממשלתו – היתה אז חרדה גדולה בקרב האליטה המובסת מהדרך החדשה אליה יוביל.

"מה יהיה הסגנון של הממשלה בראשותך", שאל באופן תמוה משהו המראיין.

"סגנון יהודי טוב" ענה לו בפשטות בגין.

ובשלב הזה מספרת מדריכת הסיור איך הדבר הראשון שעשה בגין כראש ממשלה היה מעשה יהודי טוב, כשהורה לאפשר לספינה רעועה של פליטים מוייטנאם להגיע לחופי הארץ.

*

בביקור בשבוע שעבר הקריא מנהל המרכז הרצל מקוב בפני שחקני בית"ר מכתב אותו כתב מנחם בגין בשנת 1959 אל יו"ר האגודה דאז, דרור אליאל, בתקופה בה היתה שרויה הקבוצה במשבר:

"נפגשתי שלשום עם מר אריה מרקוביץ' המטפל כפי שהוא אומר בענייני הנוער שלנו בירושלים. מר מרקוביץ' התלונן בפניי על המצב השורר בקבוצת הכדורגל שלנו הירושלמית, שהייתה פעם מהוללת. קבוצה זו שלנו בירושלים הלכה, בשעתה, מחיל אל חיל, הייתה לתפארת העיר ולדגל התנועה, ולפתע היא החלה לרדת וכפי שמוסרים לי, כפי שהוא הקרוי בלעז מוראל, נשבר בתוכה.

אין לומר, בשום פנים ואופן שמצב כזה מוכרח להימשך. מוראל שהיה פעם גבוה יכול לשוב ולעלות. זוהי שאלה של מאמץ. ואם כי אין לי שום זכות, בהיותי מחוץ לעניינים אלה, לתבוע מאמץ כזה, הרי, אולי יש לי הזכות לבקש כי ידידנו הירושלמים יחשבו בעצמם על הדרכים הנאותות בהן ניתן להעלות את קבוצתנו לרמה עליה עמדה עוד לפני שנה אחת בלבד.

בידידות רבה ובברכה לבבית, מנחם בגין".

אותי בעיקר ריגש הקטע שהדגשתי – 'אין לי זכות, קטונתי, אבל אולי, בכל זאת… לבקש…'

*

לא יודע כמה מכל זה קשור לניצחון אמש. בסופו של דבר ראינו את זה מבית"ר גם בעונה שעברה – במשחקים נגד קבוצות הצמרת בהם אין על השחקנים לחץ, כי ההפסד צפוי מראש, היא משתחררת ומצליחה גם לשחק כדורגל וגם להשיג לעתים נקודות.

את "עִבְרִי גַם בּעוני – בֶּן-שַׂר" תצטרך בית"ר להראות, באופן אירוני משהו, דווקא נגד הקבוצות "העניות" שלידה בטבלה.

*

קצת לא נעים לי לכתוב את זה, אבל אני חושש שאנחנו קצת נסחפים עם הערכת יתר לאריאל הרוש. אולי זו העובדה שהוא בנוי היטב ונראה כמו ששוער אמור להיראות ואולי זו העובדה שאנו משוועים לגיבורים מקומיים – אבל האמת היא שאנחנו קצת מדחיקים את זה שכמעט כל שער שני שבית"ר סופגת נובע מטעות בסיסית שלו.

אוהד סיידוף אולי לא ייתן הצגה כזו בכל משחק, אבל ההבדל בין השוער הראשון לשני של בית"ר הוא הרבה פחות גדול משאולי נדמה – שניהם שוערי ליגה סבירים, לא יותר ולא פחות מזה.

*

המצטיין בשורותינו היה אנדריי פילבסקי. אם בית"ר תשרוד את העונה הקשה הזו צריך לשלוח פרחים ליעקב שחר, ולא מסיבה אחת.

אם דיברנו על ההדר, אז קובי מויאל הוא התגר. הנוכחות שלו במרכז השדה משנה דרמטית את משחק ההגנה של בית"ר. מדהים איזה לב גדול יכול להיכנס בבחור די קטן סה"כ.

אבל מעל כולם היו אותם שניים או שלושה אלפים שנדחקו לפינה שכוחת אל באצטדיון (בהחלטה מבישה של הנהלת מכבי, שעה ששלושת-רבעי אצטדיון ריק) והגיעו פשוט כדי להיות שם (כי את המשחק הרי לא ממש רואים מאותה פינה ובטח שלא שומעים את העידוד).

ספק גדול כמה מהם מכירים את המילים האלה של ז'בוטינסקי, אבל זו בדיוק המשמעות של "עִבְרִי גַם בּעוני – בֶּן-שַׂר".