טדי. יש משהו כמעט מיסטי במראה הנגלה ביציאה מהמנהרה הדרומית בכביש בגין של אלומת האור הבוקעת מהוואדי שבין מלחה לגילה.
התחושה הראשונה כשנכסתי היתה שהוא נראה הרבה יותר קטן. הגבהת המשטח הופכת את הצפייה מהיציע לעוד יותר מושלמת ונותנת תחושה שאתה ממש חלק מהמשחק.
כיאה למונומנט ירושלמי חשוב, יש בו משהו מאוד קלאסי אבל גם מאוד עדכני. העונה הוא מציין בדיוק עשרים שנה לחניכתו ובלי קשר לשיפוץ הוא עדיין נראה כאילו נפתח רק אתמול, ומה שיפה – שהוא יראה כך גם בעוד עשרים שנה.
בית"ר. מה שמוזר זה שעד הדקה ה- 60' זה היה נדמה, לפחות מהיציע, כמשחק הכי טוב שלנו העונה.
אולי חוסר מזל, אולי נאיביות ואולי בכל זאת חוסר יכולת, הובילו לכך ששני השערים הקריטיים שהבקיעה חיפה – שער השוויון ושער היתרון 2:1 – היו (ואני יודע שאין דבר כזה -) 'לא מחויבי המציאות' – אחד התחיל בכלל מקרן שלנו, והשני מקרן של חיפה אחרי שכדור שהלך לשום מקום פגע במישהו ויצא לקרן.
יש לאחרונה (או שזה רק נדמה לי) הרבה משחקים כאלה – שקבוצה אחת מביסה את השנייה במשחק שקול למדי.
אולי בגלל זה, זה לא הרגיש בסוף כמו תבוסה אלא סתם כמו אחלה ערב שמישהו פתאום הגיע וקלקל.
יובל נעים. ערס או לא, בפעם הראשונה שראיתי את בית"ר העונה במגרש השתכנעתי עוד יותר שהאיש עושה עבודה ראויה עם החומר הדי דל שיש לו.
אם יש משהו שמעיד על חוזק טקטי של קבוצה זה הקישור האחורי (מוריניו עשה מזה קריירה) והחלק החזק של בית"ר הוא באמת החלק הזה: דן אייבנדר – שמגלה תכונות מנהיגות ששווה לעקוב אחריהם (אהבתי את זה שכל הזמן הגיע לקבל את הכדור), שי חדד – שיש לו יופי של טכניקה ולמרות שזו לא העמדה הטבעית שלו משתלב בה יפה, ומעל כולם, כמובן, קובי מויאל – שיש בו משהו שמזכיר קצת אפילו את טל בנין.
כשבית"ר עוד שיחקה היא היתה פרוסה נכון וקומפקטי על המגרש – 4:3:3 בשלושה קווים מאוד מסודרים עם מרחקים קצרים שאפשרו לה לנעול את חיפה באמצע (שני השערים הראשונים והמשמעותיים, כאמור, לא היו קשורים לשטף של המשחק) ולצאת במהירות ואפקטיביות קדימה כשהיא זוכה בכדור (השער של סטיבן כהן).
ההתפרקות מרגע שחיפה עלתה ליתרון היא משהו מנטאלי שקשור יותר אולי למשהו שזה לא פעם ראשונה שאני כותב עליו – החוסר הקרדינאלי באופי שקיים בסגל הזה.
הקופים הירוקים. הגיעו באלפיהם לירושלים בערב חורפי במיוחד ונתנו הצגת עידוד מעוררת קנאה. שאפו.
אלישע לוי. אם כבר להפסיד אז לו. מה זה השטויות האלה 'מאמן של קבוצות קטנות'?!
דן. אבא שלו, דוד שלי, לקח אותי בפעם הראשונה למשחק של בית"ר, אני כמעט מוכן להישבע שזה היה אתמול, ועכשיו הבן שלו כאן איתי ביציע מכיר את השירים יותר טוב ממני. לפעמים אתה לא שם לב איך החיים האלה טסים לך מול העיניים בזמן שאתה מתכנן איך בדיוק אתה רוצה לחיות אותם.
לוש. אם רק מהצורה שבה שמעה אותי נכנס, עוד לפני שראתה אותי, ידעה שקיבלנו בראש, כנראה שהיא כבר מכירה אותי עוד יותר טוב ממה שחשבתי שאפשר. לפחות זה מהקבוצה של העיר שלה, בה גדלה – מול הים שהיא כל-כך אוהבת.