קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

זר לא יבין

לטוב ולרע זהו עם ישראל, השיקולים הערכיים שמנחים אותו לא תמיד מסתדרים עם ההיגיון, אבל בטווח הארוך הם אלו שיוצרים את הלכידות והאמונה בצדקת הדרך שעומדים בבסיס החוסן שלו.

אם היה רגע אחד במהלך ארבע שנים בהן התגוררתי באנגליה בו חשתי עד כמה אנחנו, הישראלים, שונים משאר האומות זה היה באותו בוקר ביוני 2008 שבו הוחזרו ארונותיהם של אודי גולדווסר ואלדד רגב הי"ד, בעסקה בו שוחררו בן העוולה סמיר קונטר ורוצחים נוספים.

צפיתי בטלוויזיה בכתבת ה- BBC שעמדה אז לא רחוק ממעבר הגבול בראש-הנקרה וראיינה את רס"ן אביטל לייבוביץ', ראש חטיבת תקשורת בינלאומית בדובר צה"ל (דמות שמטבע הדברים מוכרת פחות בארץ, אך מאוד מוכרת למי שעוקב אחרי התקשורת בחו"ל ואחת הדוברות המעולות שלנו) – השאלה הראשונה של הכתבת היתה משהו בנוסח: "איפה ההיגיון לשחרר רוצחים חיים תמורת שני גופות?".

יותר מאשר השאלה עצמה, מה שהדהים אותי היתה הפליאה הגדולה והאמיתית בה הופנתה השאלה. באותו רגע הבנתי עד כמה אנחנו שונים ומוזרים.

עם כל הכאב שחשתי על העובדה שאודי ואלדד לא שבו בחיים, אותו היום היה זה בו הייתי הכי גאה להיות ישראלי בכל התקופה בה התגוררתי בחו"ל. הבנתי אז את ההבדל בין הומאניות מתחסדת שתכליתה להפגין עליונות מוסרית כלפי שאר העולם לבין אנושיות אמיתית.

לטוב ולרע זהו עם ישראל, השיקולים הערכיים שמנחים אותו לא תמיד מסתדרים עם ההיגיון, אבל בטווח הארוך הם אלו שיוצרים את הלכידות והאמונה בצדקת הדרך שעומדים בבסיס החוסן שלו.

*

בשבוע שעבר התפרסם בהרחבה סיפורו של הסופר יורם קניוק, שבסיומו של מאבק משפטי עיקש הצליח "להתגרש", לפחות משפטית, מעם ישראל ולבטל את רישומו כיהודי במסמכים הרשמיים של משרד הפנים.

זה איננו פשוט להיות חלק מקולקטיב. וככל שהקולקטיב קטן ומלוכד יותר, יודע כל מי שזכה לגדול במשפחה חמה וצפופה, כך תחושות המעמסה והמחנק שעולות לעתים לוחצות יותר.

הזכות להיות חלק מעם ישראל היא בדיוק זה, זכות, לא חובה. הדת היהודית איננה מיסיונרית, להיפך, היא מערימה קשיים לא מבוטלים על שמבקשים להצטרף אליה בכדי לוודא שכוונותיהם אכן כנות.

אף על פי כן, אני חייב להודות שיש לי הערכה כלפי קניוק על העקשנות הרבה שלו להילחם על דבר שלכאורה נראה סמנטי. אין ספק, האיש איש עקרונות.

אני גם חושב שזכותו של כל אחד להירשם כחסר דת במידה והוא מעוניין בכך – אין לכפות בשום דרך על אף אדם להיות חלק מקולקטיב שהוא לא מעוניין להיות חלק ממנו.

אני רק תוהה מה אמורה להיות מידת המחויבות של אותו קולקטיב כלפי אלה שלא מעוניינים ואף עושים מאמצים לא מבוטלים לא להיות חלק ממנו?

אינני בא לומר שאם קניוק יקלע חלילה לצרה כלשהי מדינת ישראל לא צריכה לחוש לעזרתו – האיש (עדיין לפחות) אזרח ישראלי ולמרות הגירושין שלנו מאיתנו יש לנו עדיין חוב כלפיו כמי שסיכן את עצמו למען עצמאותנו במלחמת השחרור.

השאלה הזו היא יותר שאלה ברמה העקרונית, לכל מי שרוצה לחיות במדינה "נורמלית" – מדינה "נורמלית" לא עושה הרבה דברים "לא נורמלים" שמדינת ישראל עושה.

לא רק בעניין פדית שבויים, אין מדינה בעולם שחשה לעזרת בניה במהירות ומסירות כמו מדינת ישראל – כל ישראלי בחו"ל, גם היורד האידיאולוגי ביותר שמבקש לנתק כל קשר למדינה, יודע היטב שאם יקלע לצרה הטלפון הראשון שיעשה הוא לשגרירות הישראלית הקרובה. בשיחותיי עם יהודים מכל העולם תמיד חזרה ועלתה הטענה שמדינת ישראל היא תעודת הביטוח לקיום שלהם.

אז אפשר להבין את קניוק ש- "נקעה נפשו מהממסד הדתי בארץ", אבל האם שלושת אלפים שנות היסטוריה של העם היהודי מסתכמים באותם אלו שייתכן וחלקם עושים כיום ניצול ציני של הדת? האם "נקעה נפשו" של קניוק מכל הערכים שהיא מייצגת, כולל "בקש שלום ורדפהו", כולל אלו שהזכרתי כאן בתחילת הרשימה?

ויותר מכל – האם מי שנפשו כל-כך עדינה ורגישה לאחר לא מסוגל לקבל את העובדה שבחברה בה הוא חי ישנם אנשים שונים ממנו? אנשים איתם יכולה להיות מחלוקות עקרוניות וכלפיהם הוא אף חש סלידה?