בסופו של דבר, הקמפיין של הנבחרת היה צפוי ביותר. אנחנו פחות טובים מיוון וקרואטיה ויותר טובים מגאורגיה ולטביה. כך בדיוק יצא שהפסדנו לראשונות וניצחנו את האחרונות ובטבלה הסופית מוקמנו בדיוק בניהם. התוצאות האלה דומות התוצאות של הנבחרת בכל אחד מתשעת הקמפיינים הקודמים באירופה (בלי לספור את הקמפיין הראשון – מוקדמות מונדיאל 94' – שבו לא כל כך עדיין ידענו איפה אנחנו נמצאים וניצחנו בצרפת אבל הפסדנו בבית לפינלנד).
גם כשמסתכלים במבט רחב על כדורגל הנבחרות באירופה רואים שם יציבות מאוד גדולה לאורך השנים – אותן נבחרות מגיעות לטורנירים הגדולים – העפלה של נבחרת מהדרג השלישי או הרביעי מהסוג של נבחרת ישראל היא אירוע נדיר למדי. זה קורה בד"כ כשבמדינה מסוימת התרחש תהליך הדרגתי של השתפרות שעדיין לא קיבל ביטוי בדירוגים המבוססים על קמפיינים קודמים, או שאיזשהו "דור זהב" נדיר מתחבר.
מכיוון שכך הגיע הזמן להכניס לפרופורציות את כל נושא הציפיות מנבחרת ישראל – המקום השלישי הוא המקום הראלי שלנו ולכן הנבחרת לא נכשלה. היא כמובן גם לא הצליחה, אבל ממילא הסיכויים שלה לרשום הישג שייחשב כהצלחה, היינו העפלה, היה מינורי למדי.
לגבי שאלת המאמן – הנבחרת כאמור לא נכשלה ולכן גם לא המאמן. לואיס פרננדז קיבל משימה לא ריאלית וכצפוי לא עמד בה. רק שיפור יסודי שורשי בכדורגל הישראלי יכול להוביל למצב שבעוד מס' שנים הנבחרת הבוגרת תעשה את קפיצת המדרגה האיכותית מהדרג השלישי לשני באירופה (לא רק בדירוג, אלא דה פקטו) ותהפוך למתמודדת ריאלית על ההעפלה מהמוקדמות. שינוי כזה לא מתחיל במשרת מאמן הנבחרת הבוגרת, הוא מסתיים שם. ולכן, עד אז, שווה להשקיע את המשכורת הגבוה מאוד במושגים ישראליים שמשלמים למאמן הנבחרת הבוגרת לפיתוח תשתיות והשקעה בנבחרת הצעירות, כאשר בשביל המקום השלישי בבית אפשר בהחלט להסתפק במאמן ישראלי בכיר ברבע מחיר.
*
ערב סוכות. עניינו של חג הסוכות הוא ערבות הדדית, כפי שמתבטא בכמה ממאפייני החג המרכזיים:
הסוכה, שמסמלת את היציאה מהמרחב הפרטי למרחב הציבורי, את האחידות והשוויון (סוכה של טייקון ושל מובטל מהבילות באותה מידה תחת שמש צהריים קופחת) ואת הצניעות (ע"ע).
ארבעת המינים, שכל אחד מהם מייצג אב-טיפוס אחר בחברה: האתרוג – איש הרוח (ריח) והמעשה (טעם), ההדס – איש הרוח (ריח) נטול המעשה (טעם), הלולב – איש המעשה (טעם) נטול הרוח (ריח) והערבה – זה שאין בו לא רוח (ריח) ולא מעשה (טעם).
כולם כרוכים ביחד, כולם תלויים אחד בשני, בלעדי אחד מהם, אפילו הערבה נטולת הטעם והריח, הברכה היא ברכה לבטלה.
*
כמה סמלי שדווקא בחג הזה אמור לחזור בעז"ה גלעד שליט הביתה.
אין, אין בעולם עוד מדינה כזו, שתהיה מוכנה לשלם מחיר כזה ולקחת על עצמה סיכון כזה בשביל להחזיר בן אחד לחיק אימו.
בסופו של יום, עם כל החששות הכבדים שמלווים את השמחה הגדולה (נדמה לי שבדיוק על הרגעים האלה כתב המשורר בפיוט עת שערי רצון – "עין במר בוכה ולב שמח"), צריך לזכור שהערך העליון של "כל ישראל ערבים זה לזה" הוא הוא הנכס האסטרטגי הגדול ביותר שלנו והסיבה שאנחנו כאן הרבה אחרי שאויבים מרים יותר מאלה שיש לנו כיום נגרסו בפח הזבל של ההיסטוריה.
חג שמח!