קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

שיר כאב / אבישי סלע

מקצועית אין הרבה מה להגיד, אז ברשותכם הפעם אני רוצה לדבר על הכאב. הכאב הבית"רי העמוק והמהדהד הזה, שאוכל אותי עכשיו כשאני כותב את המלים האלה.

"…תפסה לה צעיר ערבי משכיל
דווקא אחד שהכרתי
אפילו ראיתי איך זה מתחיל
לילה אחד השתכרתי
הרגשתי איך שזה זוחל לי
מתחת לרגליים,
ואיך שזה אוכל אותי
עד קצות הציפורניים…"

(מאיר אריאל. לא הרבה יודעים, אבל אוהד בית"ר. 'אוהד חרוך' הוא קרא לעצמו. משורר שכמותו)

מקצועית אין הרבה מה להגיד, אז ברשותכם הפעם אני רוצה לדבר על הכאב. הכאב הבית"רי העמוק והמהדהד הזה, שאוכל אותי עכשיו כשאני כותב את המלים האלה. ברקע בוני גינצבורג ונימני ואלון חזן וגם יובל נעים מנסים למצוא הסברים, אבל האמת היא שאין ממש הסברים. הניצחון של סכנין היה כתוב לה על המצח מהשבוע שעבר.

כל העולם ידע שסכנין הולכת לנצח, וכנראה שגם השחקנים של בית"ר ידעו זאת, וככה גם המשחק נראה. גם המחצית השנייה שראיתי, ולפי מה שהבנתי גם במחצית הראשונה, לא בדיוק שלטנו במשחק ללא עוררין. זה היה פחות או יותר more of the same, סכנין שולטת ושולטת, כבשה שלושה ויכולה הייתה לכבוש עוד שלושה.

אני מדבר על הכאב הזה. כל הקיץ (למעט איזה שבוע של פנטזיה אווילית עם צמד המיידופים) הכנתי את עצמי ואת כל מי ששמע אותי שהשנה הולך להיות קשה, ופתאום פתיחת העונה הזו עם 10 מ-15, שמתחילה לגרום לך באמת לחשוב שמשהו טוב הולך לקרות, אבל בטרגדיה כמו בטרגדיה, זה מתהפך על הצד הרע. מאז עשינו 1 מ-12. ואחרי כל ההכנה המנטלית שכאילו עברתי בקיץ, פתאום כשזה חי ונוגע בך זה כל כך כואב וחסר מנוחה, שבא לך למות.

"…אחרי המסיבה הוא הזמין אותי
ואותה אליו למרפסת
שתינו קפה שתינו קוניאק
אימו מדי פעם נכנסת
הוא דיבר על תיאטרון
כאפשרות של גשר
"אפשר להגיע להבנה!"
היא ניגשת אליו נרגשת.

הסתכלתי לפה הסתכלתי לשם
לכל הכיוונים הסתחלתי
ולאן שלא זחלתי
בשתי עיניו נתקלתי.
לא יודע מה הוא רצה בעצם להביע
אני רק המשכתי את עצמי
בקוניאק להטביע…"

טווב, לא ממש קוניאק. אני לא איש של אלכוהול. עקובה מדם היא ההיסטוריה בין בית"ר וסכנין, וכמו שכבר אמרתי היא יותר מלחמה מכדורגל. יותר אולד פירם מסופר קלאסיקו, אם להכניס מעט שיק אירופאי לדיון.

וכל מלחמת העולם הזו, והעובדה שמשחק שנגרר למגרש הלאומני, גורם לכך שנפסיד בו פעם אחר פעם, לא יכולות שלא להעלות את השאלה: האם זהו עונש? האם ההפסדים והתבוסות האלה על הדשא של סכנין הם לא תזכורת לכך שזה מה שאתה מקבל כשאתה מייצר הרבה מלחמה ומעט כדורגל?

כי בינתיים סכנין דווקא בנתה לעצמה יופי של תרגילי קשר בדוחא (בעיקר הקשר בין מהרן ראדי לקוסטדין אזארוב). אנחנו, לעומת זאת, בכיוון השני.

האם לא כדאי להעביר את המשחקים האלה למישור הכדורגלני נטו? להסיר כבר את הגזענות הזאת, ולהתרכז בלנסות ולנצח את סכנין על הדשא – ולא במקומות אחרים? כי אם האוהדים קוראים לשחקנים להילחם, ולא לשחק, הרי שבמלחמה הזאת אנחנו לא בדיוק מנצחים.

"…אי שם במרחב
נבחו כלבים לירח
זזים אמרתי מאוחר
חכה אמר מה אתה בורח
אולי תישארו ללון אצלי
הציע במפגיע
אתה הרי כל כך שתוי
אמרתי לו נגיע
לאן תגיעו הוא אמר
מביט בי בעיניים
החזרתי לו מבט
זרקתי ירושלים
לקח לו קצת זמן להביא חיוך
אבל הוא לא הזיז עין
אחר כך הוא דיבר אלי
ישר אל תוך היין
בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית
יושב ערבי עם נרגילה
אפילו אם זה מתחיל בסיביר
או בהוליווד עם הבה נגילה
אמרתי לו ביידיש היא שופטת בינינו
בתוך בועת שתיקתה שוב נתקלות
עינינו…"

את סכנין נפגוש שוב בסיבוב הבא. בינתיים, בדרך חזרה מהעיירה הגלילית הציורית אל מקדש הכדורגל ע"ש טדי קולק (אולי ממנו נחלץ איזו ישועה), אפשר לדבר עוד רבות על ההגנה החלשה, והקבוצה המוגבלת עד מאוד, וחסרונו של קובי מויאל (האם לכזה ייאוש הגענו, שכל המועדון המפואר הזה עומד על תילו של שחקן אחד?) ופיליאבסקי שאו-טו-טו מגיע (ומי יודע באיזה כושר?), ולהמשיך להאמין שעם שניהם (ועם עמית בן-שושן, שלא שיחק היום) יהיה בסדר.

ואולי אפשר להתייחס לכל זה אחרת. להבין שאנחנו בתקופת השפל שלנו. הייתה גאות, והיא עברה, וגם השפל יעבור. צריך להוריד את הראש ולקוות לטוב. כן, זה מה שנשאר לנו, האוהדים. להתפלל שמשהו טוב יצמח מכל זה.

להתעלם מהמציאות שקורעת לנו את הלב על הדשא של דוחא. להבין שמול המצב הזה, כנראה שכבר אין באמת מה לעשות. לאכול את הלב, עם כפית, ולבקש עוד.

"…שיר כאב, עובר ושב
איזה מזל אני שר עכשיו
שיר כאב כל פעם חוזר
אז אני שר עכשיו – אולי זה עוזר…"

אופסייד סטורי

דה באזר בפייסבוק