קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

קרוביותר

כאלה אנחנו: קצת עילגים, לפעמים גם אלימים, אבל הכי אמיתיים שיש. עם הנשמה הכי גדולה.

יום שני בערב, דקה 60' במשחק של בית"ר בסכנין ואני בקושי מצליח להתאפק לא להעביר לפרק הראשון בעונה החדשה של עספור. כשסכנין שמה את השני האצבע כבר לוחצת אוטומטית על השלט.

הדבר הראשון שבולט הוא ההבדל – בעוד בעולם האמיתי בדוחא בית"ר נראית חיוורת ומבוהלת, בעולם העספורי בית"ר היא סקסית, דרמטית וסוערת. אלי אוחנה הוא שוב השם החם בעיר ומעולם לא נרא(ת)ה טוב יותר.

כבר בעונה הראשונה די התחבטתי ביני לבין עצמי איך אני עם איך שעספור מציגה את אוהדי בית"ר. מצד אחד זה מגניב לגמרי שהחבורה המדוברת והנערצת ביותר במדינה הם כולם אוהדי בית"ר שרופים (גם במציאות), מצד שני הם הרי מייצגים את הסטרואטיפ הקלאסי שלנו. ברור לי שחלק גדול מאותם אלה שמכורים לסדרה וקרועים על הדמויות עוברים לצד השני של המדרכה כשהם נתקלים במישהו מהסוג הזה ברחוב.

ניסיתי לחשוב מה הופך את הסדרה למוצלחת כל-כך?

אז נכון, הכתיבה מבריקה והמשחק באמת מעולה. אבל מעבר לזה נדמה לי שההצלחה הגדולה של הסדרה נובעת מהעובדה שהיא מציגה דמויות מאוד אמיתיות מהחיים שלנו כאן (גם אם מטבע הדברים באופן מוקצן). טיפוסים מהסוג שכולנו מכירים, וביותר ממובן אחד גם מזכירים לנו את עצמנו בשלב זה או אחר של החיים, בטח אם גדלתם בירושלים (ובדיוק בגלל זה היא תיכשל בענק בחו"ל כמו סדרות ישראליות אחרת – איך לעזאזל מתרגמים את איציק בנסולי לאנגלית?).

ולכן נראה לי, בסופו של דבר, שאני לגמרי בסדר אם איך שמציגים אותנו דרך הדמויות בסדרה. כי כאלה אנחנו באמת: קצת עילגים, לפעמים גם אלימים, אבל הכי אמיתיים שיש. עם הנשמה הכי גדולה.

בסוף הפרק, כשברקע מתנגן "מחפש חבר קרוב" של שמעון בוסקילה – שנשמע כל-כך מושלם על אותו רגע – ממש רציתי להרים את הטלפון ולחפש כמה חברים קרובים שאיבדתי קשר איתם במהלך השנים.

יש משהו בקשר הזה בין חברים שהוא ייחודי ועוצמתי וקשה לשחזר אותו בקשרים אחרים, גם לא בקשר זוגי או משפחתי. איזו תחושה מאוד עמוקה של מחויבות ושותפות גורל.

ואולי זו סיבה נוספת שהסדרה הזו כל-כך מצליחה – שהעולם הזה של חברות אמיצה, של חבורות וחבר'ה הולך ונעלם, וכולנו, לפחות בדור שעוד זכה לטעום מעט מזה, מתגעגעים לתחושה.

וכשלזהות של הדמויות כאוהדי בית"ר יש חלק משמעותי בזה – ביכולת שלהם להיות מי שהם ולהעביר את התחושות האלה בצורה מאוד אותנטית – אני יכול להתגבר על הדיסוננס המאוד עמוק ולא פשוט שבו אני חי בעולם האמיתי והלגמרי לא עספורי שלי, ולהודות שבעצם אני מאוד אוהב את זה שהם, שאני, אוהד בית"ר.