גשם באלפסי

נדמה לי שההישג הכי גדול של ברנדן רודג'רס הוא שלא משנה באיזה מקום ליברפול תסיים את העונה, זאת תהיה עונה שנרצה להיזכר בה.

הבליץ המטורף הזה בעשרים הדקות הראשונות הביא לי פלאשבקים לשלושער המפורסם של רובי פאולר תוך 4 דקות במשחק המקביל בעונת 1994/95.

ARVE Error: no video ID set

אהבתי את הקבוצה הזאת, "הספייס בויס". פאולר, מקמנמן, רדנאפ. אני יודע שהם היו מושא ללעג, הדביקו להם את הכינוי הזה כי הם נחשבו רכים מדי, קיטשיים. אבל אני תמיד אהבתי קיטש, בטח כנער מתבגר. היו לי פוסטרים של של מקמנמן וספורטי ספייס על הקירות. איך שמחתי כששמעתי שמלאני סי. אוהדת ליברפול!

למעשה, זאת ליברפול שגדלתי עליה. לא זוללת תארים (גביע הליגה נגד בולטון נחשב?), לא כובשת את אירופה, אבל אחת שכל פעם ששידרו אותה בטלוויזיה פשוט נהניתי לשבת ולצפות. לא חווינו ביחד שיאים מטורפים של התרגשות וטירוף, אבל היה לנו כיף. ולפעמים אפילו ממש כיף.

ואז הגיעו עשור וחצי של… חיפוש זהות, נקרא לזה. ואלו דווקא היו שנים שבהן ליברפול כן זכתה בתארים, ואפילו משמעותיים. וכן הובילה אותי לשיאים של טירוף. אבל לעתים נדירות היה את הכיף הזה.

אני זוכר איך בעונת 2008/09, כשהיה לנו סיכוי ממשי לזכות באליפות, אבל כל משחק הלך קשה, וכל ניצחון הרגיש כמו לידה. חוויתי את העונה עם חבר יקר מהארץ שלמד אז בליברפול והיינו הולכים למשחקים ביחד. היינו יוצאים מאנפילד עם התחושה הזו שאנחנו רצים לאליפות אבל זה מרגיש שאנחנו נלחמים נגד הירידה.

השיא של משבר הזהות הזה היה, לדעתי, בחלון ההעברות של ינואר 2011. זה שבו נמכר טורס והובאו אנדי קארול ולואיס סוארז (קארול ב-35 מיליון ליש"ט וסוארז ב-22.8!!!). וזה היה פשוט הזוי שנשאר רק לחייך בתימהון. מי את ליברפול – אנדי קארול או לואיס סוארז?! את לא יכולה להיות גם וגם…

וזה היה כנראה רגע מפכח מבחינת בעלי הבית של ליברפול. כי בקיץ הבא הם חיפשו מנג'ר חדש, ושני המועמדים שהגיעו לקו הסיום היו רוברטו מרטינז וברנדן רודג'רס. הרבה גבות הורמו, "אלו לא שמות לליברפול".

אז נדמה לי שאתמול בפעם הראשונה שמעתי את הקהל באנפילד קורא בשמו של רודג'רס. אבל מתחילת העונה יותר ויותר אוהדים חוזרים להתאהב בליברפול, ואני מניח שגם יותר ויותר אוהדים ניטראליים בודקים היום מתי המשחק הבא שלנו.

במשך שנים חיפשה ליברפול את הדרך חזרה לפסגת הכדורגל האנגלי. אני לא יודע אם היא מצאה אותה ברודג'רס, אבל היא בהחלט מצאה, שוב, את הדרך שלה.

ARVE Error: no video ID set

האם ברנדן רוג'רס בדרך להיכנס להיסטוריה של ליברפול?

הפעם האחרונה בה ניצבה ליברפול במקום הראשון בטבלה ערב משחקי חג המולד הייתה לפני חמש שנים, בעונת 2008/9, אותה סיימה לבסוף במקום השני. תירוץ טוב לערוך השוואה מסקרנת בין הקבוצה שהייתה לליברפול אז לבין הקבוצה הנוכחית. ובעיקר, הזדמנות לבחון מפרספקטיבה סבירה את הקדנציה השנויה במחלוקת של רפא בניטז בליברפול.

ושנויה במחלוקת היא הייתה. זכורים לי מעט מאוד נושאים שעוררו כאלו אמוציות כמו סוגיית בניטז. עד כדי כך שהוויכוחים בנושא, הן בגרסה המקורית של הבלוג והן בפורום האוהדים של ליברפול, הידרדרו לא פעם לפסים אישיים.

כיום אני מודה שתקופתו של בניטז בליברפול הייתה הצליחה מקצועית. זה לא רק הזכייה בליגת האלופות ב-2005 – אלא בעיקר היציבות בין ארבע הראשונות בליגה והעובדה שתחת הדרכתו של בניטז הגיעה ליברפול בעונת 2008/09 הכי קרוב לאליפות מאז הפעם האחרונה שזכתה בה, ב-1990.

גם אז, אבל בייחוד במבט לאחור, השאלה איננה התוצאות, אלא הדרך. האם הכדורגל הטקטי והמחושב של רפא בניטז היה הדרך היחידה להתגבר על הנחיתות התקציבית מול היריבות האחרות בצמרת?

בדצמבר 2008, ערב משחקי חג המולד, ניצבה ליברפול בראש הטבלה עם 39 נק' מ-18 משחקים. מצב כמעט זהה למצב הנוכחי, בו ערב משחקי חג המולד ניצבת ליברפול במקום הראשון עם 36 נק' מ-17 משחקים.

מה שמעניין, אבל, הוא להביט על ההבדל ביחס השערים:

בדצמבר 2008 עמד יחס השערים של ליברפול על 27 שערי זכות (ממוצע של 1.5 למשחק) ו-12 שערי חובה (0.6 למשחק). נכון לעכשיו עומד יחס השערים של הקבוצה של ברנדן רוג'רס על 42 שערי זכות (2.5 למשחק) ו-19 שערי חובה (1.1 למשחק).

זאת אומרת, הקבוצה של רוג'רס מבקיעה בממוצע שער אחד יותר למשחק וגם סופגת חצי שער יותר (או שער בשני משחקים) מהקבוצה של בניטז (בהתייחס לפרק הזמן של חצי העונה הראשונה של שתי העונות המדוברות; הממוצע הסופי של עונת 2008/9 עמד על 2 שערי זכות ו-0.7 שערי חובה למשחק).

לא רק נתוני ההבקעות והספיגות, אלא גם השוואה בין הסגלים של הקבוצות מלמדת על ההבדלים בסגנון ושיטת המשחק, שלא לומר תפיסת העולם, בין שני המנג'רים.

החלק החזק ביותר בליברפול של בניטז היה הקישור האחורי. באותה עונה שיחקו בליברפול שניים מהקשרים האחוריים הטובים בעולם, אז בשיאם – חאבייר מאסצ'ראנו וצ'אבי אלונסו. בעונות מוקדמות יותר בקדנציה של הספרדי שיחק יחד איתם גם מומו סיסוקו – עוד אחד מהקשרים ההורסים הבולטים של התקופה.

ליברפול שיחקה אז עפ"י רוב במערך 4:4:2 עם שלושה קשרים אחוריים (כשלוקאס מצטרף לאלונסו ומאסצ'ראנו) ושלושה שחקני התקפה (אחד מהם – סטיבן ג'רארד, כשלעצמו אחד משחקני ההתקפה הכי מחויבים הגנתית שיש). האוריינטציה שלה הייתה מכוונת בראש ובראשונה לשיבוש משחק היריב ואז יציאה מהירה קדימה, לרוב בעזרת כדורים ארוכים של ג'רארד או אלונסו או פריצות מהירות של ג'רארד. לא מעט התקפות שהובילו  לשערים אף התחילו מבעיטות שוער של פפה ריינה.

ליברפול הייתה אז קבוצה שמאוד קשה להבקיע מולה. וגם קבוצה שמייצרת מעט מצבי הבקעה, וכמעט אפס במשחק מסודר.

ברנדן רוג'רס, באמצו את פילוסופיית המשחק הספרדית (אירוני שדווקא מאמן בריטי אימץ אותה לעומת הספרדי שאימץ סגנון בריטי), משחק לרוב במערך של 4:2:3:1 (חוץ מכמה משחקים בהם ניסה שיטה עם שלושה בלמים שדמתה למשהו כמו 3:5:2) עם שני קשרים אחוריים וארבעה שחקני התקפה מובהקים.

בניגוד לבניטז, אצלו הקישור האחורי היה החלק הדומיננטי, אצל רוג'רס זה החלק הפחות המרשים – עם לוקאס וג'ו אלן או ג'רארד בגרסתו המאוחרת. לעומת זאת, הוורלד קלאסים של רוג'רס הם בהתקפה, כשבראשם כמובן לואיס סוארז.

ליברפול של רוג'רס מבססת את המשחק שלה על הנעת כדור בשליש האחרון של המגרש, חלק גדול מהשערים שלה מגיעים ממהלכי כדור יצירתיים – אינדיבידואליים או קבוצתיים – בסמוך או בתוך רחבת השש-עשרה של היריבה. היא גם קבוצה שיותר קל להגיע מולה למצבים, בעיקר במתפרצות – משהו שכמעט והיה בלתי אפשרי מול הקבוצה של בניטז.

חוץ מפרננדו טורס, ליברפול של 2008/9 הסתמכה בהתקפה על שחקנים כמו דירק קויט וג'רארד, שמוגבלים ביכולת הטכנית שלהם ובייחוד ביכולת לשחק על שטח צפוף, וטובים בעיקר בסגנון משחק שמבוסס על מהירות וכוח. למעשה, השחקן היצירתי ביותר באותה קבוצה היה יוסי בניון, אבל גם הוא תופקד לרוב באחד האגפים, מה שהגביל את היכולת שלו לייצר מהלכים התקפיים משמעותיים.

לעומת זאת, לקבוצה של רוג'רס יש יתרון מאוד משמעותי בהתקפה בדמותו של פיליפ קוטיניו. בדיוק סוג השחקן שהיה חסר לליברפול במשך שנים – הקשר היצירתי באמצע שיודע לתת פס בין שניים.

זה לא סתם שישנה הקבלה בין נקודת הזמן בה הגיע לליברפול לבין זו בה התרחשה קפיצת המדרגה בקדנציה של רוג'רס במועדון (אחוזי ההצלחה של הקבוצה תחת רוג'רס עד הופעת הבכורה של קוטיניו בפברואר השנה עומדים על 54%, לעומת 73% במשחקים מאז בהם שותף קוטיניו). התפקיד אותו ממלא קוטיניו הוא החשוב ביותר במערך ה-4:2:3:1 אותו הנחיל רוג'רס בליברפול, והמערך הזה לא יכול היה לפעול באופן מיטבי ללא שחקן בעל שיעור קומה בעמדה זו (בדיוק כמו שברצלונה לא הייתה ברצלונה, אפילו עם מסי, ללא צ'אבי ואינייסטה).

ברנדן רוג'רס עוד צריך לקרוע כמה זוגות נעליים עד שיוכל להתהדר ב-CV כמו זה של רפא בניטז. אבל תזה אחת הוא מצליח להוכיח, לפחות עד כה – והיא שליברפול יכולה להוות כוח משמעותי בצמרת הפרמיירליג גם עם כדורגל יצירתי ודגש התקפי.

אישית אני סבור שהקבוצה של 2008/9 הייתה מנצחת את הקבוצה הנוכחית (כנראה 1:0). אבל חשוב לזכור שהקבוצה ההיא הייתה כבר למעשה התוצר המוגמר של הפרויקט של בניטז בעונתו החמישית במועדון. קבוצה שהגיעה באותה עונה לשיאה ועונה אח"כ התפרקה והתפזרה לכל עבר.

לעומת זאת, רוג'רס נמצא כעת רק בעונתו השנייה במועדון, הוא עדיין בונה את הקבוצה שבמובנים מסוימים מגיעה לשיאה מוקדם (מדי?) מהמצופה. יש לפניו מספר חלונות העברות להתחזק (בייחוד בקישור האחורי) וזמן לשפשף את השיטה.

זה כנראה עדיין לא יקרה העונה, אבל אם יצליח לשמור על סוארז, במהלך השנתיים-שלוש הבאות יש לרוג'רס סיכוי טוב להיות זה שיחזיר את כתר האליפות לאנפילד אחרי יותר משני עשורים. אם יעשה זאת, סביר להניח שלא רק יבטיח לעצמו קדנציה ארוכה ומשמעותית בתפקיד, אלא גם יכנס להיסטוריה של מועדון שבהחלט יודע לתת כבוד למנג'רים שהובילו אותו לרגעים היסטוריים.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

וון דה גוינג גטס טאף וכו'

אני רוצה לחזור לרגע אחד מהקמפיין של פורטוגל, דווקא לא מאתמול אלא מהמשחק ברמת-גן, דקה אחרי שישראל עלתה ל- 3:1.

פיגור של שני שערים בשלב מתקדם מול נבחרת נחותה באצטדיון עלוב, עם קהל שמקלל אותך בשפה שאתה לא מבין וחושב שזה שנון לצעוק "מסי, מסי" כדי להרגיז אותך.

ומה עשה רונאלדו? לקחת את הכדור, חתך את ההגנה של ישראל וסידר לפושטיגה שער פשוט.

השער הזה, יותר משער השוויון של קונטראו בדקה התשעים הציל לפורטוגל את המשחק, ואולי את הקמפיין. כי אם ישראל הייתה מצליחה להחזיק מעמד עוד 5-10 דקות פורטוגל כבר כנראה לא הייתה מצליחה לחזור.

ורואים את זה לא פעם אצל רונאלדו, התכונה הזו שיש לגדולים ביותר. לקחת את זה על עצמם דווקא כשקשה. ראו את זה גם נגד צפון-אירלנד בקמפיין הנוכחי, וגם נגד דנמרק ביורו האחרון כשפורטוגל הייתה על סף הדחה. וזה קורה יותר בנבחרת מאשר בריאל, כי פורטוגל נקלעת למצב האלה תכופות יותר מריאל מדריד.

וזה מה שחסר לי למשל אצל מסי. הוא בדרך-כלל טוב כשסביבו טובים. לרונאלדו יש יכולת לעשות את זה לבד.

תשמעו, אפשר לאהוב את רונאלדו ולשנוא. הוא יכול לעצבן בפוזות שלו, ואפשר לראות בזה משהו ילדותי וחביב. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה, שעל אף הילדותיות הזו, הוא מאוד בוגר במשחק שלו. הוא לוקח אחריות כשצריך והוא מאוד רציני בגישה שלו למשחק.

זה לא סתם שאלכס פרגוסון אהב אותו. אלכס פרגוסון לא אהב כוכבים דוגמנים, הוא היה מעיף להם נעל לפרצוף. אבל פרגוסון אהב את רונאלדו, כי מתחת לג'ל ומאחורי הפוזות עומד שחקן שעובד קשה מאוד על המשחק על שלו, כולל על הפרטים הכי קטנים. היה יפה לראות באחת ההחמצות שלו אתמול איך הוא כועס על עצמו, לא בגלל ההחטאה, אלא בגלל שניגש לא טוב לנגיחה.

היו בשידור אתמול הילוכים חוזרים יפים של השערים שלו שהתמקדו רק בו, ושמתי לב שיש בתנועה שלו בלי כדור משהו שמאוד מזכיר תנועה של רסיבר בפוטבול – שינויי הכיוון והיכולת להאיץ בדיוק ברגע הנכון ולברוח למגן עוד לפני שהוא מקבל את הכדור.

טוב שרונאלדו יהיה במונדיאל. כי מסי, גדול ככל שיהיה, זה קצת כמו פרסומת למשחת שיניים. אבל רונאלדו זה תמיד פוטנציאל לסיפור טוב.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url