קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

בראש מורם (עוד צעד אמיץ של ניר קלינגר) / אבישי סלע

ניר קלינגר עשה מעשה אמיץ ונדיר בספורט הישראלי.

מאת: אבישי סלע
אני מודה שניר קלינגר תפס בהפתעה אפילו אותי כשהודיע על התפטרותו. לא ציפיתי שזה יקרה. תמיד יש בי את הצד הקונספירטיבי במוח, שחושב "מה אם תסריט כזה יקרה", אבל הוא בדרך כלל נדחק הצידה ע"י כוחות ההיגיון והבנאליות ששולטים במוח שלי שלטון ללא מיצרים. ופתאום, במשפט השני של אותו סינק מפואר (יודע לתת סינקים, הבחור), הוא אומר שהוא הולך לעזוב ומותיר אותי, יחד עם ההיגיון והבנאליות, בהלם מוחלט. מעשה שהוא כל כך נדיר בספורט הישראלי, מעשה כל כך גברי, כל כך אמיץ, כל כך נכון.
ניר קלינגר תמיד היה אחר בנוף המאמנים הישראלי: לא מתמכר לקלישאות, תמיד אומר את האמת, לא מפחד מצעדים דרסטיים כשהם הכרחיים, חף מפוליטיקה ומחנפנות. הוא שבר טאבו כשבעונתו הראשונה במכבי שם את אבי נמני על הספסל; הוא שבר טאבו גדול עוד יותר כששחרר אותו, כאשר גילה לכולם את מה שמיץ' גולדהאר יגלה לכולנו עשור מאוחר יותר: שנמני הוא אולי כוכב, אבל הוא גם מעמסה על מכבי תל אביב כמועדון. ועכשיו הוא שובר טאבו נוסף: לא נאחז בכיסא. לא מתפתל ולא מתפלל לעוד יום. הולך, בראש מורם, אחרי ניצחון מול היריבה הגדולה לתחתית, מוכן לעזור למאמן החדש. כמה שונה. כמה מרגש.
כמה שונה היה המעשה הזה מהמעשה המאמני בכדורגל שלנו. כדורגל שבו מאמנים הם יצורים חלשים, מתרפסים, מפוחדים, עושים הכל כדי לרצות את כל העולם – מהבוס הגדול ועד אחרון האוהדים – וכל כך נואשים לעבודה שהם מוכנים לחתור תחת כל מאמן אחר, לקפוץ בראש כל פעם שמשרה מתפנה – גם במקומות העבודה הבזויים והנצלניים ביותר (מי אמר הפועל אשקלון?). וזה שורש הבעיה: המעמד החלש של מאמן הכדורגל הישראלי הוא הבסיס לכל מה שרע בכדורגל שלנו. כי מאמן חלש – כמו עיתונאי חלש – מועל בתפקידו. מאמן חלש יפחד לקחת סיכונים. מאמן שלא מוכן לקחת סיכונים לא ייתן לילד בן 18, מוכשר ככל שיהיה, את המקום בהרכב; הוא יעדיף לקחת זר בן 30 או שחקן "מנוסה", שמקבל הרבה כסף. מאמן שלא מוכן לקחת סיכונים לא ישחק עם שני חלוצים במשחק חוץ, הרי תיקו זו גם תוצאה טובה. תיקו הוא סטטוס קוו. לא ניצחת, אבל גם לא הפסדת. הג'וב נשמר. התקשורת והאוהדים יירגעו. אפשר לשרוד עוד שבוע, להמשיך לשייט בדרך לשום מקום.
תסתכלו על הליגה שלנו, ותמצאו קורלציה ברורה בין מעמד המאמן לבין כוחו של מועדון: קחו את מכבי חיפה של יעקב שחר, ובית"ר של ארקדי גאידמק כמשל. כמה מאמנים אתם זוכרים בעשור האחרון בחיפה? וכמה בבית"ר של ארבע השנים האחרונות? הנה לכם ההבדל. מועדון חזק הוא מועדון שבו המאמן הוא הדמות החזקה. הוא מתווה הדרך המקצועית. יענקל'ה שחר היה פעם מפטר מאמנים סדרתי, אבל הוא נגמל. הוא הלך עם רוני לוי גם כשהקהל גירש אותו באבנים ובמקלות תרתי משמע. עכשיו הוא מגן בגופו על אלישע לוי, גם כשהנשמות הטובות כבר מנסות להעיף אותו. גאידמק, לעומת זאת, התייחס למאמן כעוד פיון על לוח השחמט. החליף מאמנים כמו גרביים, והותיר את המועדון שלו עם שוקת שבורה ומחוסר דרך. זה ההבדל היסודי, האמיתי, בין שתי הקבוצות. זאת הסיבה שבגללה חיפה כאן ובית"ר שם.
הקבוצות המצליחות בכדורגל שלנו הם קבוצות בהן המאמן הוא האיש החזק: ראובן עטר בנתניה, רן בן-שמעון בקרית שמונה, איווניר במכבי ת"א. את הטבלה סוגרות באר שבע, הפועל חיפה – שבה יואב כץ מעז להתערב בשיקול דעתו של ניצן שירזי, והפועל פ"ת – שמינוס תשע הנקודות הוא תזכורת מכאיבה לימיהם של דני לוי ותומר סיני, הצמד העלוב שהעיף את יובל נעים – האיש שהפועל פ"ת שלו היתה הדבר הכי מרגש וסוחף בליגה שלנו.
בעזיבתו, ניר קלינגר הראה מאמן ישראלי אחר: חזק, גאה, נאמן לאמת ולדרך שלו – גם כשכל אלה שמסביב יצאו מדעתם. בעזיבתו הוא אמר לקהל של הפועל ב"ש ולתקשורת צמאת הדם: נתתי לכם את מה שרציתם. הנה, התפטרתי. זזתי הצידה. יותר לא תוכלו להאשים אותי. מישהו באמת חושב שפתאום באר שבע תציג כדורגל של צ'מפיונס ליג? מישהו חושב שפתאום באר שבע תמריא לגבהים שלא נראו שם? כל המאמנים שמועמדים עכשיו לבאר שבע הם ראויים, אבל אף אחד מהם לא עונה לתואר "קוסם". המערכת בבאר שבע מפורקת. הבסיס לקוי. מחלקת הנוער חלשה ולא מסוגלת להצמיח כשרונות מקומיים ראויים. הקהל בריוני ומאיים. שחקנים מהמרכז לא רוצים לבוא. לבאר שבע היה כוכב בשם מאור מליקסון, ומאז שהוא עזב לא קם לו יורש ראוי. גם קלינגר אחראי לכך. אבל הוא בטח לא האחראי היחיד. כל עוד באר שבע לא תחליף דיסקט, המצב שם לא ישתנה.
אז קיבלתם את ליטרת הבשר שלכם, אוהדי באר שבע היקרים. עוד מעט יבוא מאמן חדש, שוב מאמן חדש שאותו תקבלו בפרחים רגע לפני שגם הוא יחטוף אבנים ויצטרך להתלוות ע"י ניידות משטרה. אבל גם אתם, עמוק בלב, יודעים שזה לטפל בסרטן עם אקמול. שבאר שבע צריכה מהפכה יסודית, ולא עוד חילופי מאמנים. ושהכדורגל שלנו זקוק בדיוק לאותו הדבר: למאמנים חזקים וגאים כמו קלינגר, ולא למאמנים חלשים – כמו, כמעט, בכל מקום אחר.