קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

כדורגל ארוטי

הכדורגל הספרדי הנוכחי הוא מעין חזרה לימים בהם מין היה ארוטיקה ולא פורנוגרפיה.

הזכייה של נבחרת ספרד באליפות אירופה עד גיל 21 היא סממן נוסף של תור הזהב הספרדי בכדורגל. התחייה של הכדורגל הספרדי היא תופעה מרתקת, בייחוד בזכות הדרך בה היא מתרחשת.

הטיקי-טאקה, שהיא בעצם הגרסה העדכנית של הטוטאל-פוטבול או ה- Pass & Move, איננה המצאה ספרדית חדשה (כפי שהאיר את עיננו דורפן) – הולנד שיחקה את הכדורגל הזה בשנות ה- 70', הנבחרת הגדולה של פלה ושות' במקסיקו 70' היתה בנויה על אותם עקרונות. ביל שאנקלי, כבר בתחילת שנות השישים, בנה את ליברפול הגדולה שלו על סמך עיקרון טקטי מרכזי אחד: "תמסרו את הכדור לשחקן הכי קרוב אליכם בחולצה אדומה".

אז איך ומדוע גילתה ספרד לפתע את "האור" – שהרי שחקניה הטכניים שיוועו מאז מעולם לשיטת משחק שכזו – ויותר מכך: למה הסגנון הזה, שיעילותו מוכחת בימים אלה מעבר לכל ספק ע"י ברצלונה והנבחרות הספרדיות, נעלם כמעט כליל מהכדורגל במשך למעלה מדור?

יש לכך מטבע הדברים סיבות רבות ומגוונות, אולם נדמה לי שבשביל להתחקות לפחות אחרי אחת מהן יש לחזור כמעט שלושים שנה לאחור אל, כמה אירוני, ספרד עצמה.

המונדיאל בספרד ב- 82' נחקק בתודעה הקולקטיבית של שלוש אומות כסוג של טראומה – האחת –ישראל – בגלל שנערך במקביל למלחמת לבנון (כפי שהונצח בסרטו הנפלא של ערן ריקליס "גמר גביע"), השתיים אחרות – ברזיל וצרפת – מסיבות שונות לגמרי ומעט יותר רלוונטיות.

הגמר הקלאסי של מונדיאל 82' אמור היה להיות בין ברזיל של זיקו וסוקראטס לצרפת של פלאטיני. על ברזיל 82' אומרים שזו היתה אולי הנבחרת הברזילאית הגדולה ביותר, יותר אפילו מזו של מקסיקו 70' וכמעט בוודאות יותר מאלו של 1994 ו- 2002 שזכו בגביע. צרפת של אותו טורניר סימנה את תור הזהב של הכדורגל הצרפתי שהתבסס על חוליית קישור טכנית מעולה (הטריו: פלאטיני-ז'ירס-טיגאנה) ומשחק התקפי שווה עין. במובנים רבים היתה זו בעצם ספרד של אותם ימים.

גם ברזיל וגם צרפת הודחו מאותו מונדיאל בצורה טראומתית – ברזיל הפסידה במשחק המכריע בשלב הבתים של רבע-הגמר 3:2 לאיטליה של פאולו רוסי באחד המשחקים המפורסמים בתולדות גביע העולם. צרפת הפסידה בפנדלים לנבחרת גרמנית אלימה אחרי שכבר הובילה 3:1 בהארכה, במה שנחשב לאחת הטרגדיות הספורטיביות הגדולות של הכדורגל.

הכישלונות האלה, של שמי שהיו הנציגות המובהקות דאז של משחק המסירה ותנועה, השפיעו בצורה משמעותית, לפחות על ההיסטוריה של גביע העולם, בכמעט שלושים השנים הבאות.

במהלך השנים האלה נטשה ברזיל את מה שכונה ה"סמבה פוטבול" (לימים ה"ז'וגו בוניטו"), ואחרי כישלונות נוספים ב- 86' ו- 90', בנתה נבחרת אירופאית לכל עניין ודבר שזכתה לבסוף בגביע בארה"ב ב- 94'.

צרפת מיצתה את הדור של פלאטיני ושות' בהמשך שנות ה- 80', ואף קצרה הצלחה עם הזכייה הביתית באליפות אירופה ב- 84'. אבל אחרי הכישלון באליפות אירופה בשבדיה ב- 92' ומוקדמות מונדיאל 94' עם נבחרת טכנית שהתבססה על שחקנים צרפתיים מסורתיים כמו פאפן, קנטונה וז'ינולה – שינתה לקראת המונדיאל שאירחה ב- 98' את הסגנון שלה ובנתה נבחרת שהתבססה על העליונות הפיזית של צאצאי המהגרים השחורים.

מלבד ארגנטינה של 1986, שבגלל הדומיננטיות הבלתי משוחזרת של מראדונה היתה תופעה יוצאת דופן שקשה למקם בקונטקסט היסטורי, כל הנבחרות שזכו במונדיאלים מאז אותו כישלון של ברזיל וצרפת ב- 82' היו נבחרות שהתבססו בראש ובראשונה על כדורגל יעיל עם דגש פיזי-הגנתי: גרמניה 90', ברזיל 94', צרפת 98', ברזיל 2002 (כאן אולי יש מקום לסייג מעט, כי לנבחרת הזו היתה שלישייה התקפית נהדרת בדמות: רונאלדו-ריבאלדו-רונאלדיניו) ואיטליה 2006. ספרד 2010 היתה הראשונה, מאז אותו טורניר בספרד 82', שהחזירה עטרה ליושנה.

אפשר להסתכל על זה גם מההיבט הכלכלי-חברתי: הבום הכלכלי הגדול של הכדורגל, שהחל בשנות השמונים וצבר תאוצה בשנות התשעים והאלפיים, הביא איתו סגנון משחק ששיקף השקפה כלכלית המבוססת על עקרונות של יעילות ותועלתנות.

אם יש ביקורת על הסגנון הספרדי הנוכחי היא עוסקת בשאלה היעילות שלו. ביקורת מסוג זה מקורה בהנחה שתכליתו של סגנון משחק באשר הוא לספק תוצאות – הנעת הכדור האינסופית לפעמים, עושה רושם של בזבוז זמן במקום חתירה לעבר כיבוש המטרה.

אלא שהשליטה המוחלטת שהשיגה בזמן קצר ספרד על הכדורגל העולמי בזכות הדרך הזו מראה, שכמו בסקס, משחק מקדים ארוך דווקא מוביל לאורגזמה.

אם תרצו, הכדורגל הספרדי הנוכחי הוא מעין חזרה לימים בהם מין היה ארוטיקה ולא פורנוגרפיה.

וסקס היה עדיין סקסי.

דה באזר בפייסבוק