קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

תרבות של תלונה

פטירת האזרחים במגזר הערבי מאחריות לגורלם מעודדת "תרבות של תלונה" – התנערות מאחריות והאשמת הממסד בכל צרותיהם.

בשנה האחרונה היתה לי הזכות לבקר לא פעם בחיפה. לא הכרתי היטב את העיר לפני כן וכעת אני מודה שהתאהבתי בה. חיפה היא אחת הערים היפות שראיתי, המבנה הטופוגרפי הייחודי שלה, עם ההר הצופה על רצועת החוץ היפהפייה, ומונומנטים כמו מקדש הבהאים והגנים המרהיבים המקיפים אותו הופכים אותה לחוויה ויזואלית.

אחד הדברים שהכי צדו את ליבי בעיר זה החיים המשותפים הנינוחים של יהודים וערבים. אמנם גם אני מגיע מעיר מעורבת, אבל בעוד אצלנו בירושלים יש הפרדה בין השכונות היהודיות לערביות (כורח מתבקש של המציאות), בחיפה אתה יכול למצוא יהודים וערבים חיים בשכנות טובה באותו רחוב ואפילו באותו בניין. מצאתי את חיפה אי, או אולי בעצם – מפרץ, של שפיות.

אבל דבר אחד מעיב על כך – מסוכן מאוד לנהוג בעיר הזו. ולא רק בחיפה, אלא בכלל בכבישי הצפון. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא תרבות הנהיגה במגזר הערבי. מובן מאיליו שלא כל הנהגים העבריינים באזור הם ערבים, אבל הנתונים מראים שהחלק היחסי של נהגים מהמגזר הערבי המעורבים בתאונות קטלניות גבוה בהרבה מחלקם היחסי באוכלוסייה.

עפ"י נתוני עמותת אור ירוק (נכון לשנת 2008) בעוד שהמגזר הלא יהודי מהווה כ- 20% מכלל האוכלוסייה, אחוז ההרוגים בתאונות דרכים בו הוא בין  35% ל- 37%. אחוז הפצועים קשה הוא בין 33% ל- 41%. והנתון הכי קשה נוגע לאחוז הילדים שנהרגו בתאונות דרכים – 78% מתוכם מהמגזר הלא יהודי. סה"כ הנתונים מראים שבמגזר הערבי ישנם פי שניים הרוגים ופי 2.5 פצועים קשה מאשר במגזר היהודי.

הסיבות לנתונים האלה שונות ומגוונות – תשתיות לקויות, היעדר אכיפה ועוד. אבל בכל מה שקשור לתאונות דרכים מחקרים מוכיחים שוב ושוב שהגורם המרכזי הוא הגורם האנושי, והדרך המוכרת הטובה ביותר לצמצום השפעת הגורם הזה היא חינוך. "על החברה הערבית להנחיל את ערך השמירה על החיים, זה עניין של חינוך והציבור הערבי צריך להידרש לכך" – קבע ח"כ חנא סוויד מחד"ש בכנס שנערך בנושא באוקטובר 2008.

ואכן, זו לא רק מחובתו של הציבור הערבי להידרש לכך, אלא גם מחובתה של החברה הכללית לדרוש זאת. אלא שכאשר מגיעים לנושא הקשור במגזר הערבי אנו נתקלים שוב ושוב בתופעה לפיה ניטלת האחריות מהאזרחים עצמם, שנתפסים כקורבנות פאסיביים, ומוטלת כולה על המדינה ועל הקיפוח. כך הדבר לא רק בעניין תאונות הדרכים, אלא גם בנושא כאוב אחר – אלימות בתוך המשפחה – שם כמעט ולא ניתן למצוא ביקורת בתקשורת ובשיח הציבורי על ערכיות החברה הערבית, אלא רק על אוזלת היד של המשטרה, רשויות האכיפה וכו'.

סביר להניח שאם נתונים דומים היו קיימים במגזר החרדי, למשל, היתה קמה בתקשורת קול זעקה המופנית ישירות כלפי החינוך והערכים בחברה זו – מספיק לראות את מהומת האלוהים (המוצדקת) שקמה בעקבות תופעות כגון האם המרעיבה.

אני נדרש לנושא בעת הזו משתי סיבות: ראשית – העובדה שבסוף השבוע האחרון שוב התרחשה תאונה דרכים קטלנית ומזעזעת באזור חיפה, שנגרמה ע"י רכב ובו ארבעה נוסעים ערבים שנהגו בצורה פורעת חוק עד שהתנגשו בקיר ביה"ס הטכני, נהרגו במקום ורק במזל לא פגעו בעוברי דרך נוספים, כולל נהגת תמימה אותה עקפו בפראיות שניות ספורות לפני שהתנגשו בקיר.

שנית – תחקיר ששודר אמש בתוכנית 360 בערוץ 2 ועסק בנתונים החמורים על מספר הילדים הנהרגים בתאונות דרכים במגזר הערבי (ניתן לצפות בתחקיר כאן).

צפיתי בתחקיר בעניין רב משום, שכאמור, הבעיה הזו עלתה לתודעתי בשנה האחרונה. קיוויתי שלעורכי התחקיר יהיה את האומץ לומר אמירה ברורה שקשורה לתרבות הנהיגה במגזר. בייחוד כשמדובר בתחקיר שעוסק ספציפית בתאונות קטלניות בהן מעורבים ילדים  – תאונות שמכונות "תאונות חצר" ומתרחשות בחצר הבית. סוג תאונות שהגורם האנושי הוא כמעט הגורם הבלעדי להן והדרך היחידה למנוע אותם היא מודעות וערנות מוגברת. אלא שלדאבוני שוב קיבלנו את המנטרה הרגילה לפיה "מדינת ישראל מפקירה את אזרחיה הערבים".

הבעיה עם הגישה הזו היא כפולה – ראשית היא לא פותרת את הבעיה: גם אם המדינה תקצה יותר משאבים לתשתיות ואכיפה, והיא צריכה להקצות יותר משאבים, אי אפשר להעמיד ניידת בכל רחוב וסמטה וזה לא יפתור את האחוז הגבוה של תאונות המתרחשות בחצר הבית.

שנית – הגישה הזו מעודדת את מה שסוציולוגים מכנים: "תרבות של תלונה". הכוונה היא שבמקום לעודד את חברות המיעוטים לקחת אחריות על גורלם, במיוחד בתחומים שיש להם עליהם השפעה ישירה, מעודדים אותם להתנער מאחריות ולהאשים את החברה הכללית ואת המוסדות בכל צרותיהם. גם כאשר מדובר בתחומים שבהם האחריות אמורה ליפול כמעט בלעדית עליהם, כמו, כאמור, במקרה של המיעוט הערבי בישראל – תאונות הדרכים ובייחוד עניין האלימות בתוך המשפחה.

האמת שהראשונים שצריכים להתרעם על כך הם אותן חברות מיעוטים שאם ישימו לב יוכלו לגלות עד כמה בגישה האמפאטית לכאורה הזו יש לא מעט פטרוניות וזלזול ביכולתם לקבל אחריות על גורלם. מעבר לכך, הגישה הזו, כאמור, לא משפרת את מצבם כי אם מנציחה אותו ובכך מסכנת אותם, כמו גם את החברה הכללית.

*

ונסיים בכל זאת באווירה אופטימית עם שיר נפלא של המשורר האורבאני מספר אחת, ובכלל אחד המשוררים הגדולים שלנו – מיכה שטרית – שמתעד בדרכו הקסומה את האווירה המיוחדת של חיפה, מול הים: