בהעדר גאידמאק בית"ר מוצאת עצמה כעת על-פי שוקת שבורה – אנשי עסקים שפויים שרוצים להישאר כאלה לא נכנסים לכדורגל ואלה שעשו את הטעות רק מחפשים לברוח.
אחד הדברים שהכי משעשעים אותי בהתייחסות התקשורתית לארקדי גאידמק זה הנסיון למצוא איזשהו היגיון רציונאלי במהלכים שלו (אם כי לא מן הנמנע שהתקשורת עושה זאת בציניות כדי להגחיך אותו עוד יותר) – אם יש היגיון בהתנהגות של גאידמק זהו הגיון רגשי, אולי אף ילדותי – האיש הוא כמו אותו ילד דחוי בכיתה שמחלק לכולם ממתקים כדי לזכות בקצת תשומת לב וחיבה. למרבה הצער טבעם של ילדים, וגם של אנשים בוגרים לא פעם, הוא לקבל בשמחה את אותם ממתקים אבל להמשיך לגחך על אותו ילד ואף ביתר שאת מאחורי גבו.
בסופו של דבר גאידמק הבין את הפרינציפ הזה – זה קרה לו בעקבות המפלה בבחירות העירוניות ב-2008. מאז הוא לא משקיע, ואין לו כוונה להשקיע, שקל בבית"ר ירושלים. לא מן הנמנע שהוא אפילו נהנה לראות את ייסוריהם של אותם אוהדים שלתחושתו ניצלו אותו, חלבו את ממתקיו אבל מעולם לא לקחו אותו באמת ברצינות.
אם יש לי בעיה עם ההתנהגות זו איננה היחס שקיבל ארקדי לבסוף – אין קונים אהבה וכבוד בכסף – אלא הצביעות של אותם אוהדים מלחכי פנכה שהתגודדו סביבו והתלקקו לו שעה שהתייצב בשערי בית-וגן מנופף בסטיפות של דולרים.
בהיעדר גאידמק בית"ר מוצאת עצמה כעת על-פי שוקת שבורה – אנשי עסקים שפויים שרוצים להישאר כאלה לא נכנסים לכדורגל (יעקב שחר יש רק אחד) ואלה שעשו את הטעות רק מחפשים לברוח.
קל וחומר הוא הדבר כשמדובר בבית"ר ירושלים, שאפילו ספונסרים ראויים לשמם מתקשה בשנים האחרונות לגייס.
זה לא צריך להפליא אף אחד. לבית"ר ירושלים נעשה בשנים האחרונות מסע דה-לגיטימציה יעיל מאוד בתקשורת. עבור גוף עסקי להיקשר כיום למותג שנקרא בית"ר ירושלים זה אסון יחסי ציבור מהלך.
יש לא מעט צביעות והרבה הגזמה בזיהוי של המותג בית"ר ירושלים עם גזענות. בית"ר ירושלים לא הייתה קבוצה יותר או פחות "גזענית" בשנות ה-70' וה-80', שאז נהנו כולם להזדהות איתה כמקור של איזושהי אנרגיה מהפכנית משכ(ק)רת של "ישראל השנייה" הנדחית והמופלית.
אבל, למציאות יש דינאמיקה משלה ובית"ר, כגוף עסקי, לא יכולה להתעלם ממנה. הנזק שגורמת התדמית הגזענית שדבקה בבית"ר ירושלים הוא גדול יותר מכל עונש שהטיל או יטיל עליה בעתיד ביה"ד של ההתאחדות – אם בית"ר חפצה חיים היא חייבת לנקוט צעדים משמעותיים ואף מרחיקי לכת – כגון החתמת שחקן ערבי – כדי למתג את עצמה מחדש כקבוצה עם זהות לאומית שורשית – אבל אחת חיובית ולגיטימית שמבוססת על הדגשת ערכיה ולא על שלילת האחר.
עד שזה לא יקרה נמשיך להיות תלויים במשיחי שקר הזויים שלקו לעת זו או אחרת בסינדרום ירושלים, כשהאמת המצערת (או אולי בראייה לטווח רחוק – משמחת) היא שגם אלה הולכים ונעלמים.