מודעות לחולשה האנושית, ליכולת שלנו להיות מאוד מכוערים וגם מאוד נפלאים, היא הדרך הטובה ביותר להבטיח כמה שיותר רגעים נפלאים וכמה שפחות מכוערים.
אולי הדבר שאני הכי אוהב בתנ"ך זה הצורה שבה הוא מציג את גיבוריו. הדמויות בתנ"ך הן אנושיות- בעלות מעלות כמו גם פגמים וחולשות, מוצגות בקלקלתן כמו בשעתן היפה. הן כועסות, נעלבות, מתאכזבות, מתאכזרות, בוגדות ומפגינות שיאי תבונה ורגש.
בחג השבועות נוהגים לקרוא בקהילות ישראל את מגילת רות – לטעמי אחד הטקסטים היפים והמרגשים בתנ"ך.
המגילה מגוללת את סיפורן של שתי נשים – נעמי ורות. כמו שקורה לא פעם בתנ"ך, רעב תוקף את ארץ-ישראל ונעמי ובעלה אלימלך מכתתים רגליהם לארץ זרה כדי למצוא אוכל. הם מגיעים למואב, משתקעים וכעבור זמן מה נפטר אלימלך ונעמי נשארת לבדה לגדל את שני בניהם – מחלון וכליון.
כשהבנים גדלים הם נישאים לנשים מקומיות אך הגורל לא שופר גם עליהם – הם נפטרים ונשותיהם נשארות אלמנות. כשנעמי מבקשת לחזור לארץ -ישראל היא קוראת לכלותיה האלמנות להיפרד מעליה ולהישאר במולדתן. בעוד האחת, ערפה, בוחרת אכן באופציה ההגיונית ונשארת בארצה, מפתיעה השנייה, רות, ומסרבת להיפרד מנעמי.
רות מחליטה לקשור את גורלה האישי בזה של נעמי, והפסוקים בהם היא מבטאת קשר זה הם מהיפים והמרגשים בתנ"ך:
כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.
נעמי מבינה שלא תוכל להניא את רות מהחלטתה ומאפשרת לה להצטרף אליה. השתיים חוזרות לארץ-ישראל שם הן נתקלות בשמחה לאיד מתושבי יהודה ("וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה- הֲזֹאת נָעֳמִי"?!) שזוכרים את נעמי כאישה עשירה ואריסטוקרטית ורואים אותה כעת חוזרת בלויה בחוסר כל. בעיניהם זהו עונש הולם על-כך שעזבה את הארץ בשעתה הקשה ויצאה לרעות בשדות זרים.
מי שמציל את המצב הוא אדם פשוט בשם בעז, ממשפחת אלימלך (בעלה המנוח של נעמי), שנושא לאישה את רות ומפרנס אותה ואת חמותה.
מהסיפור הזה מתחילה שושלת המלכות של עם-ישראל – רות היא הסבתא רבה של דוד המלך.
יש לומר כבר כאן, גיורה של רות לא עמד בשום קריטריון הלכתי המוכר כיום. למעשה, עפ"י ההלכה דהיום רות היא גויה לכל דבר ועניין והמשמעות של כך היא אחת – גם דוד המלך והמשיח שאמור להגיע מזרעו אינם מזרע ישראל.
יתרה מכך, על בני מואב כתוב: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא" (במדבר כ"ג, ז), וחז"ל התפתלו בעניין רות לא מעט עד שפתרו את הנושא וקבעו: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית".
אלא שהגיור של רות היה רגשי, לא טכני, ולכן הוא חזק יותר מכל דבר – לראיה שממנו יצאה הדמות הממלכתית החשובה ביותר במיתולוגיה של עם ישראל. הסיפור של עם-ישראל כפי שהוא מסופר בספר המכונן אותו הוא סיפור של אנשים, לא של חוקים.
כמה סמלי הוא שגם דוד המלך עצמו היה דמות אנושית מאוד, מורכבת ומלאת סתירות. האיש שקונן על חברו יהונתן "נפלאה אהבתי לך מאהבת נשים" הוא אותו זה ששלח את אוריה החתי להיהרג בשדה הקרב משום שחשק באשתו – והתנ"ך לא מנסה להסתיר זאת לרגע, מספר את הסיפור לפרטים הכי קטנים ואינטימיים שלו.
אחת הבעיות של ההומניזם היא ההתעלמות שלו מהטבע האנושי. הוא דוגל באחווה ובאהבה אוטופיים המנוגדים לאופי האנושי – זה מלא החולשות והסתירות, ששנאה היא חלק טבעי ממנו.
כשאתה מתעלם מהטבע האנושי ומצפה מאנשים להיות מלאכים, אתה מכניס אותם לפינה שבה יוצא דווקא הצד המכוער של האנושיות שלהם.
לעומת זאת, התייחסות אנושית שמודעת גם לחולשות שלהם, דווקא היא זו שיכולה להוציא מהם, לעתים לא תמיד, את הצד המלאכי.
האידיאולוגיות הגדולות על אחוות עמים הובילו לכמה ממרחצי הדמים הגדולים בהיסטוריה המודרנית. אברהם מאסלו, מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית, שדיבר על היכולת של האדם לאהוב כל אחד וללא תנאי, לא סלח לאימו מעולם על היחס המתנכר שגילתה כלפיו בילדותו וכשמתה סירב להגיע להלווייתה. גם הוא נכנע לאנושיות ממנה ניסה להתעלם, כשביקר את פרויד והגישות הפסיכואנליטיות הקלאסיות על כך ששמו דגש מרכזי על הדחפים היצריים, דחפי המיניות והחיים כמו דחפי ההרס והמוות, כמניעים של האישיות.
מודעות לחולשה האנושית, ליכולת שלנו להיות מאוד מכוערים וגם מאוד נפלאים, היא הדרך הטובה ביותר להבטיח כמה שיותר רגעים נפלאים וכמה שפחות מכוערים. התכחשות והדחקה גוררים להיפך.
*
הנושא מתקשר לדיסוננס שיש לי בעת הזו עם שתי דמויות שאני אוהב – לאנס ארמסטרונג וראיין גיגס.
בעניין לאנס חשוב לומר ששום דבר עדיין לא הוכח, אבל ההצטברות ההולכת וגדולה של עדויות מרשיעות מעוררת סימני שאלה מטרידים. אומר זאת כך- אם לאנס השתמש בחומרים אסורים הוא צריך להיענש בחומרה כמו מריון ג'ונס ואחרים. אבל, זה לא יכול לקחת מלאנס את ההשראה שנתן למיליונים ברחבי העולם. אין סם שמכניס בך את הרוח שמאפשרת לך לקום מהקבר, כמעט פשוטו כמשמעו, להמשיך לצעוד ולהפוך לסמל של יכולתה הבלתי מוגבלת של הרוח האנושית.
אין סם שגורם לך להגיע לתובנות שכאלה: "הבנתי את דפוס חיי ומשמעותם, זה היה פשוט מאוד: נועדתי לטיפוס ארוך וקשה".
לגבי גיגס – כאן צריך להתייחס, לדעתי, להקשר התרבותי הרחב של היחס של הבריטים למיניות. לפעמים היחס הזה מזכיר לי התנהגות של ילדים קטנים שרואים זוג מתנשק ברחוב ומגחכים במבוכה.
התרבות הבריטית, במיוחד העכשווית, שטופה במיניות ואיכשהו הם עדיין מזדעזעים בכל פעם מחדש כשהם מגלים שאנשים נכנעים ליצר הזה. כאילו יש להם איזושהי ציפייה שאנשים, במיוחד גיבורי התרבות, יהיו מלאכים נעדרי חשק.
דווקא היחס הזה, שלא מתמודד עם המיניות בצורה בוגרת, תוך הבנה וקבלת הכוח העצום שיש לדחף הזה, ומנסה במקום זאת להדחיק אותו, מוביל לחברה שההתנהלות שלה מבחינה מינית מאוד לא בריאה – זה לא רק הבגידות התכופות והתפוררות מוסד הנישואים והמשפחה, אלא גם ההתנסות המינית המוקדמת עד כדי גיחוך וההריונות של בנות העשרה שהם אחת התופעות המטרידות והמעיקות על הבריטים מבחינה חברתית וכלכלית.
אם לחזור להקשר האנושי אזי, ראשית, קטונתי עד מאוד מלשפוט את השניים ולא יודע מה הייתי עושה במצבם – על זה אנו אומרים כל בוקר בתפילה: "אל תביאני לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון".
מעבר לכך, יש כאן גם שיעור עבורי כאחד שמעריך מאוד את השניים – האם אני יכול להמשיך להעריך ולאהוב אותם על אף שאינם מושלמים? האם אני מסוגל לקבל שגם אנשים ששאבתי מהם השראה לא פעם, עשו דברים שצריך ללמוד מהם מעט מאוד?
אני מקווה שכן. כי זה תלוי גם ביכולת שלי עצמי לקבל את עצמי ואת האנשים שאני אוהב ככאלה.
ומתוך היכולת הזו, כמו שמלמדת אותנו מגילת רות, יכולים לצאת דברים גדולים בסופו של דבר.
חג שמח!