קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

לפעמים זה נחמד להרגיש שדופקים אותך (עונת השביתות)

שני סכסוכי עבודה גדולים תופסים את הכותרות בימים האלה – הסכסוך ב- NBA והסכסוך במערכת הרפואה הציבורית בארץ. מטבעם של סכסוכים כאלה קשה מאוד לקבוע מי צודק. העמדות של שני הצדדים נשמעות לגיטימיות כמעט באותה מידה ואת הדעה בעניין אתה מגבש בהתאם לצד האחרון ששמעת בסיפור.

דבר אחד ברור, בשני המקרים המניעים להמשך והקצנת הסכסוך כבר מזמן איבדו קשר עין עם טובת העניין עצמו וקשורים הרבה יותר לעמדה הרגשית שאותה תפס/אליה נדחק כל אחד מהצדדים.

יש כאן בדה באזר מומחים גדולים ממני לענייני ה- NBA שבקיאים יותר בפרטים הקטנים של הסכסוך הזה, אבל לדבר אחד שצד את תשומת ליבי אני בכל זאת מרשה לעצמי להתייחס – ראיתי השבוע תמונה של השחקנים שהשתתפו בפגישה האחרונה שהתפוצצה עם נציגי הליגה ושמתי לב לדבר אחד מאוד בולט – המבטים שלהם.

השחקנים האלה, שהמשכורות שלהם יכולות לפתור לא מעט בעיות בגוש האירו המתרסק, עמדו שם עם מבט של פועלים קשיי יום שבעל בית קשה עורף רודה בהם ומעסיק אותם בתנאי עבדות.

על אותו משקל, גם הקולות של הרופאים – שייתכן בהחלט שתנאי העסקתם טעונים שיפור – מלמדים שאף אחד אולי לא אוהב שדופקים אותו, אבל כל אחד אוהב מדי פעם להרגיש שדופקים אותו.

יש משהו מחמם לב בתחושה הזו להיות חלק מקולקטיב שגוף חזק וגדול מתעמר בו וכעת הוא נעמד על רגליו האחוריות ומשיב מלחמה שערה. ומרגע שזו הופכת להיות העמדה, הסיכוי להגיע עם אותו קולקטיב לפשרה שואף לאפס – השביתה הופכת מכלי להשגת המטרה למטרה עצמה.

למרות הדמיון בתהליך בין שני המקרים יש בניהם גם שוני מהותי.

בעוד הסכסוך ב- NBA הוא סכסוך עסקי בין מעסיק פרטי למועסק בחוזה אישי, בסכסוך הרופאים יש גם אלמנט ערכי, שנדמה כי נשכח בכל הסיפור.

הבחירה להיות רופא (כמו להיות מחנך, או עובד סוציאלי) היא בחירה ערכית, בחירה שאמורה להגיע ממקום לא תועלתני. למרבה הצער, פעמים רבות העובדה הזו מאפשרת לנצל באופן כזה או אחר את אלו שבחרו במקצועות האלה – וזה משהו מביש ומקומם – אולם זה עדיין לא משחרר את אנשי המקצוע האלה מהמחויבות שלהם.

אני משוכנע שיש לא מעט צדק בדרישות הרופאים (כשם שיש לא מעט צדק בטענה שהם עדיין אחד המגזרים המתוגמלים ביותר), אבל כשאני שומע אחדים מהם מאיימים לעזוב לחו"ל ולעבוד שם זה חורה לי משום שיש כאן ביטוי למחסור בחוט שדרה ערכי.

בסופו של יום מי שישלם את המחיר על הצעדים שוברי הכלים של הרופאים אלו הם אני ואתם. אם רופאים יעברו לחשוב באופן תועלתני גרידא הבריאות של כולנו תהיה הראשונה להיפגע. בדיוק כמו שאני מצפה מרופא להציל את חייו של חולה גם אם לזה האחרון אין את הביטוח הרפואי המכסה את שכר עבודתו (משהו שהוא לא מובן מאיליו בכל מקום בעולם), אני גם חושב שזה לגיטימי לצפות שכקולקטיב הם לא יאיימו לנטוש אותנו ולא להיות במשמרתם אם וכאשר חלילה נזדקק למומחיותם.

הרופאים, כמו מובילי המחאה החברתית שהתרגשה עלינו בקיץ האחרון ואפילו גם קצת כמו שחקני ה- NBA, מנסים לשוות ממד ערכי למאבק שלהם – לרכוש אהדה ציבורית ע"י שכנוע שהמאבק שלהם הוא מאבק ערכי ולא מאבק שעניינו כסף בלבד.

אבל ערכים הם משהו שצריך להקריב למענו, לפעמים אפילו מחיר כאוב ביותר, ועד כה אף אחד מאלו שהוזכרו כאן לא הצליח לשכנע בכך לדעתי.

הנה הצעה: לרופאים – חיזרו לבתי החולים ועבדו את מכסת השעות שנראית לכם הוגנת – את יתרת השעות תרמו בחינם לטובת אלו שידם אינם משגת טיפול רפואי הולם וזקוקים לכך, עד שיושג פתרון הוגן בעניינכם. לשחקני ה- NBA – הודיעו שאת ההפרש ברווחים בניכם לבין בעלי הקבוצות אתם תורמים לקהילות ממנה הגעתם.

נראה אז את המבטים. הפעם אבל, של בנימין נתניהו ודיוויד שטרן.

 *

והסיפור בהתחלה אפילו עוד יותר יפה מהשיר: