יום שלישי, עשרים וארבע שעות לפני הגמר. כרטיסים עדיין אין אך דבר אחד מצליח לרומם את רוחם של נאסוס וחבריו. קייקו, יו"ר חוג האוהדים היפני בכבודה ובעצמה(!) אמורה להגיע בכל רגע.
הפנים ברחוב איקוניאו 19 בנאה-סמירני, הפרבר הדרומי של אתונה, היו נפולות עת הגעתי לשם אחרי מקבץ בלתי אפשרי של טיסות המשך בלילה שבין ראשון לשני. פחות מ-72 שעות עד לגמר הגדול והקצבת הכרטיסים לחוג האוהדים היווני של ליברפול עומדת על המספר העגול- אפס.
את המרמור הגדול מפנים נאסוס, יו"ר החוג, ואחיו לוקאס כלפי וויליאם מוריסון- מזכיר המועדון, וכמובן, הגברת הנכבדה ג'ואן בירן (האחראית על חוגי האוהדים הבינלאומיים). נסוס ולוקאס מדליקים סיגריה בסיגריה ומשתפים אותי בתסכול. "אפילו לא תשובה לאי-מיילים" הם מלינים באוזניי. "אתה מתקשר בבוקר, ג'ואן עדיין לא הגיעה למשרד. אתה מתקשר אחרי שעה, היא כבר יצאה להפסקת צהריים, כשאתה חוזר אחר כך היא כבר עזבה…";
"אם לא הייתי פוגש אותה במו עיני" אומר לי נאסוס, "בכלל לא הייתי מאמין שיש מישהי כזו שנקראת ג'ואן בירן" – "כנ"ל כאן" אני מוסיף, ואילו לוקאס מעדכן שהוא דווקא לא זכה לכבוד – "וזה, אחי" מודיע לו נאסוס בחגיגיות "הדבר הטוב ביותר שאי פעם קרה לך".
אולם לוקאס ונאסוס הם לא טיפוסים מהסוג שמרים ידיים בקלות- כמה טלפונים (השעה כבר שלוש לפנות בוקר) ושביב של חיוך נסוך על פניו של לוקאס. "יש משהו" אני מגשש, "מצאנו את הברז" הוא משיב, "אבל עדיין לא זורמים מים" – היוונים האלה מסתבר, חזקים לא רק בהיסטוריה ופילוסופיה אלא גם בפואטיקה.
למחרת נאסוס עסוק, הפלאפון עובד ללא הפסקה. על הקו אלק מילר עוזר המאמן. מסתבר שמילר אימן לקדנציה קצרה את פניוניוס, הקבוצה המקומית של רובע נאה-סמירני, לפני שקיבל ג'וב בליברפול. בכל מקרה, מאז הוא בן בית אצל משפחת סיריוטופוס. עכשיו צריך לקפוץ בזריזות לשדה להביא משם את אשתו ושני בניו ספיישל למלון בלוטראקי הסמוכה.
בערב אנחנו הולכים לפגוש את אלק במלון, בעוד נאסוס ולוקאס מריצים איתו דחקאות אני מזהה את רפא ביציאה מהמעלית ובזווית העין השנייה את ג'ון אולדריג' וסטיב מקמהון מריצים דרינקים חופשי בלובי. האווירה סביב הקבוצה, כך אני מתרשם, אופטימית ורגועה, אבל אצל האחים סריוטופוס קצת פחות. נאסוס קולט את מוריסון בזווית העין ומשחרר קללה ביוונית. מילר מנסה להרגיע אותו באדישות אנגלית אופיינית, "אל תכעס, אתה יודע שהוא צריך להסתכל על התמונה כוללת ויש לו הרבה שיקולים לקחת בחשבון". נאסוס, מתוך כבוד למילר, נרגע ומסמן לי להתקפל. מחר יום ארוך- בבוקר טיול באקרופוליס עם חברי החוג המלטזי ובערב קבלת פנים רשמית לראשי החוג המלאזי.
יום שלישי, עשרים וארבע שעות לפני המשחק. כרטיסים עדיין אין אך דבר אחד מצליח לרומם את רוחם של נאסוס וחבריו. קייקו, יו"ר חוג האוהדים היפני בכבודה ובעצמה(!) אמורה להגיע בכל רגע ולהשתכן גם היא בביתו של נאסוס. אף אחד לא ראה את קייקו זו מעולם, גם לא נאסוס, אך הדימיון עובד שעות נוספות וכולם דרוכים.
בינתיים אנחנו מתכנסים בשעה 16:00 במשרדי החוג המקומי ונאסוס עורך לי סיור היכרות. אני מרגיש כמו במוזיאון באנפילד. תמונות, מזכרות ומסמכים נדירים מקיפים אותי מכל פינה. המשרד הזה הוא המקום שבו נאסוס והחברים נפגשים לראות את המשחקים. יש להם כאן מכשיר טלוויזיה שמחובר ללווין ובר קטן עליו מופקד ג'ורג'- בחור עגלגל וחינני.
ג'ורג' פותח לי פחית קרלסברג ומגלגל איתי שיחה על פיני גרשון ואולימפיאקוס- האהבה השנייה שלו אחרי ליברפול. "המאמן שלכם עשה לנו בקבוצה סאלאדה", הוא מסביר לי כשאני מתעניין מדוע בפיראוס לא כל כך מרוצים מגרשון. אני מרגיע אותו ומנסה להסביר לו שאני בכלל אוהד הפועל ירושלים ופייני גרשון הוא לא ממש כוסית האוזו שלו. בכל מקרה, אני מוסיף, על היכולות המקצועיות שלו באמת שאין לחלוק. ג'ור'ג נאנח ומסכם, "סאלאדה"…
בשעה טובה מגיעים חברי החוג המלאזי אחרי נסיעה של 16 שעות (לא כולל חניית ביניים בבנגקוק). נאסוס מקבל אותם בסבר פנים כזה כמו שרק הוא יודע ומרעיף עליהם כל טוב המזכרות; "זה איציק מחוג האוהדים הישראלי" הוא מציג אותי בפני סאנג'יוואן יו"ר החוג המלאזי. סאניג'יוואן זה, בחור חביב ביותר, הוא בכיר בהתאחדות הכדורגל האסייתית (המקבילה של אופ"א). מייד שהוא שומע שאני מישראל הוא מתחיל לקונן באוזני על הצרות שגורמים להם שם בהתאחדות האסייתית השכנים שלנו. "אנחנו שוקלים להיפרד מהם ולהקים התאחדות נפרדת של דרום מזרח אסיה יחד עם האוסטרלים". כשאני שומע על האוסטרלים אני מייד נזכר להתעניין בשלומו של פרנק ארוק בעוד הוא מפרט באוזניי כיצד המדינות הערביות מנצלות את הכסף הגדול שמדינות עשירות כמו יפן וקוריאה משקיעות בכדורגל האסייתי ובתמורה מציעות הרבה ברדק מזרח-תיכוני אופייני.
סאנג'יוואן רוכש לעצמו חברים במהירות. מפה לשם הוא מתיידד עם פאנוס, שמתוקף מידותיו רחביו ההיקף זכה לכינוי ביג P, שמגלגל איתו שיחה ענפה על תעשיית המין המפותחת בדרום מזרח אסיה. ביג P הוא קליבר רציני בענייני המין היפה ושירותיו הנדיבים והוא מעדכן את סאנג'יוון בהתפתחויות האחרונות בתחום במזרח אירופה. אסטוניה, מסתבר, היא כרגע השם החם על המפה והשניים מחליפים טלפונים ומסכמים על נסיעה קרובה לארץ הצפונית בכדי לבחון את התפתחות השוק מקרוב. נאסוס נאנח ומסכם שהשיחה הזו היא כנראה הפדיחה הגדולה ביותר בתולדות החוג.
מבוכה או לא, בעשר סוגרים את המשרד ונעים לכייווון הבוזוקייה המקומית. ממילא אף אחד מאיתנו לא יישן הלילה בגלל המתח. כשאנחנו חוזרים לבית של נאסוס בארבע לפנות בוקר אנחנו עדיין לא מצליחים להירדם ונאסוס שם בווידיאו את "לילה אחד במאי" – הסרט על אותו לילה בלתי נשכח באיסטנבול לפני שנתיים – כדי להיכנס לאווירה לקראת מחר. שנייה לפני שאנחנו בכל זאת מתפזרים כדי לתפוס איזה שעת שינה או שניים אני נזכר לשאול את נאסוס: "תגיד שמעת משהו מקייקו"? "קייקו"?! הוא עונה, "אל דאגה היא בטח על הטיסה הבאה".
כשאני מתעורר למחרת בית סריוטופוס כבר על גלגלים ופועל כמו חמ"ל. נאסוס ולוקאס החליפו את החולצות האדומות בחליפות מעונבות. כשאני תוהה לפשר העניין נאסוס מסביר לי שאין זמן להסביר ושהיום אני צמוד לפאנוס ואקיס עד שהוא יחזור לאסוף אותי בצהריים – "אם יש בעייה תתקשר אלי ומה קורה עם החברים שלך- מתי הם מגיעים"?
אני, כמו חייל ממשומשמע, נצמד לפאנוס ואקיס שמייד מבקשים ממני לשלוף עט נייר ומצלמה ולסור בעקבותם. כשאני תוהה לפשר הבהילות הם מסמנים לי על בחור מבוגר ומקריח מוקף מצלמות "פיל ניל", לוחש לי בהתרגשות פאנוס, "הבקיע את השער בגמר הגביע של 65' בוומבלי" מוסיף מייד אקיס. פיל ניל האגדי ממהר אבל אני מספיק להחתים אותו על פנקס קטן שאני שולף. מהארץ, אגב, מגיעות בינתיים חדשות מטרידות, מישהו מריץ בכיכר שמועה בעברית שהטיסות מהארץ בוטלו ואני, שהכרטיס שלי נמצא בידיו האמונות של דותן, חבר מחוג האוהדים בארץ, מתחיל להזיע. טלפון קצר ודותן מבשר לי שהוא כבר בדיוטי-פרי, אני שומע בקולו שהכל רגוע ולפי התכנית ולא מעדכן אותו בדבריו האחרונים של רס"ן שמועתי שעשה גם הוא את כל הדרך לאתונה כדי לא ליצור בהלת שווא.
איך שאני מנתק עם דותן נאסוס על הקו "תגיע מהר לבית הקפה עם השמשיות הירוקות" – חייל ממושמע כבר אמרנו? שלוש דקות ואני שם. "תכיר" מציג לפני נסוס אישה נאה, לעניות דעתי באזור גיל הארבעים, "קארן גיל, הנכדה של ביל שנקלי האגדי"! בחיל ורעדה אני לוחץ את ידה. היא מחייכת בחמימות, מתעניינת לשלומי ומבקשת שאספר לה קצת על קורות הליברפולים הציוניים. אני מספר לה על החוג שלנו, על האהבה הגדולה שלנו למועדון וההערצה לסבא לשלה. השיחה עם קארן מרתקת, אך נקטעת פעמים רבות ע"י עיתונאים שמבקשים ממנה מילה פה ומילה שום. קארן זורחת ונראית ככלה ביום חופתה. היא משקיפה על הים האדום שמציף את הכיכר ואומרת לי, "חייבים לנצח היום, בשבילם!"
כשקארן צריכה כבר לזוז ניגש אלי כתב הרדיו של הבי.בי.סי. ומבקש ממני לומר כמה מילים בשידור. אני, נרגש כולי, מספר שהגעתי מישראל ובעקבותיי נציגות מכובדת של חוג האוהדים הישראלי. השדר מתעניין וקצת מופתע לשמוע ששמעם של הסקאוזרים הגיע עד המזרח התיכון. בתגובה ציונית הולמת אני מפליג באוזני המאזינים בשבחיו של חוג האוהדים הליברפולי בארץ הקודש.
כשאנחנו חוזרים הביתה לאכול משהו לפני המשחק אני סוף סוף מבין לפשר הבהילות והחגיגיות שאפפה את בית משפחת סריוטופוס בבוקר. נאסוס ולוקאס היו אורחי הכבוד בקבלת הפנים שערך יו"ר ההתאחדות היווני לראשי אופ"א. אני מתחיל לקבל מושג עם איזה סוג של קליברים אני מתרועע.
אחרי הארוחה ומנוחה קצרה הגיע הזמן לשנס מותניים ולנוע לכיוון האצטדיון האולימפי. אני יוצא ככוח חלוץ ונאסוס מעדכן אותי שהוא יצטרף מאוחר יותר. אני מקדים כדי להספיק לפגוש את רן ודותן שמגיעים עם הכרטיס שלי מהארץ. אולם הטיסה מהארץ מתעכבת שעה ועוד שעה, ותחנת הרכבת הסמוכה לאיצטדיון שהייתה מוצפת בים אדום מתחילה אט אט להתרוקן. לבסוף אני שומע מדותן, אנחנו בדרך הוא מעדכן, ואני ממתין. כשדותן סוף סוף מגיע אני מצליח לראות אותו רק מרחוק, הוא נמצא בקצה השני של התחנה ואני צריך לעשות עיקוף לא נורמלי כדי להגיע אליו. בדרך אני פוגש את נאסוס שמצטרף אותי למסע. אחרי ייסורים ותלאות אני סוף סוף פוגש את דותן ורן. סוף טוב הכל טוב ואנחנו שמים פעמנו לשערי הכניסה.
האמת? הברדק בכניסות גורם לי להתגעגע לטדי. ואולי בעצם זה כמו טדי- המוני אוהדים מיוזעים נלחצים אל הגדרות שנדחקים לאחור ע"י הגרסה המקומית של היס"מ. בשעה טובה ומוצלחת, לא יותר מארבעים דקות לשריקת הפתיחה, אני נכנס בשעריו של האצטדיון האולימפי באתונה ונזכר למעשה על מה היתה כל המהומה הזו.
גם בפנים אני מרגיש כמו בבית, סלבי לוי היקר, יו"ר חוג האוהדים של ליברפול בפתח-תקווה רבתי, עומד כמה שורות מתחתי ומפצח גרעינים ויחד עם דותן ורן אנחנו דופקים תמונה קבוצתית ממש כמו במפגש של החוג בפאב תל-אביבי. אין, אבל אין סיכוי, שבתוך האצטדיון הזה יש עכשיו רק שבעים אלף צופים, היציע של ליברפול מאוכלס הרבה מעבר לתפוסה שלו, אנשים עומדים במעברים, במדרגות ונתלים מהפלורוסנטים.
זהו, אחרי טקס פתיחה לא ברור (מדוע לעזאזל ניגנו את ההמנון של צ'לסי?) ההמנון של ליגת האלופות שתמיד עושה לי צמרמורת מנוגן וההצגה יוצאת לדרך. בארבעים וחמש הדקות הראשונות הכל הולך טוב, אנחנו אפילו שולטים במגרש והתחושה היא שזה יבוא. אלא שאז מגיעה בעיטה חופשית לא מחויבת המציאות ויש לי הרגשה רעה לגביה. הכדור פוגע באינזגי, מי אם לא הוא, ועובר את ריינה. אחת אפס למילאן. אני מתיישב עם הפנים בין הידיים. תתעודד מפציר בי אוהד מיךלאנזי שיושב לידי, "במחצית באיסטנבול זה היה שלוש, לא אחד".
אבל לא כל יום איסטנבול. במחצית השנייה אינזגי מוסיף את השני, ולמרות שקאוט עוד מספיק לצמק אני מבין שזה לא היום שלנו. כשהשופט שורק אני קולט את סלבי ממרר בבכי ויורד לנחם אותו, משימה בלתי אפשרית בנסיבות הנוכחיות. דותן ורן באים להגיד שלום ולחלוחית גם בעיניהם. אני מנסה לקבל את ההפסד באצילות. הסקאוזרים ביציע שרים בקולי קולות את ההמנון שלנו, שמדהים איך הוא מתאים לכל תוצאה, מצב רוח ומזג אוויר. השחקנים ובראשם סטיבי מרימים את הראש ובאים להודות לקהל. אני מתמלא גאווה, גם להפסיד צריך לדעת!
כשאני חוזר לרחוב איקוניאו נאסוס מחכה לי- "לא הפעם" הוא אומר, ואני מהנהן בעצב: "לא הפעם".
אנחנו צועדים בשקט עד שלפתע אני נזכר לשאול: "וקייקו, מה עם קייקו?"
"קייקו?!" הוא תמה, "קייקו על הטיסה הבאה".