הכיצד יש ירושלמים שאוהדים את בית"ר בכדורגל ואת הפועל בכדורסל, והאם ניתן בכלל לאהוד יותר מקבוצה אחת בו זמנית?
באחד הדיונים האחרונים כאן בבלוג עלתה שאלה הכיצד יש ירושלמים שאוהדים את בית"ר בכדורגל ואת הפועל בכדורסל? השאלה הזו גרמה לי לחשוב מהי ההתנהגות הנאותה לאוהד, והאם ניתן בכלל לאהוד יותר מקבוצה אחת בו זמנית?
אני אוהד הפועל קטמון מזה כשלוש שנים, אבל מזה חמישים שנה אני ירושלמי. הייתי אדום מילדות (בכדורגל וכדורסל), עוד לפני שבית"ר היוותה אופציה מהותית, ובניגוד לרוב חברי ששינו צבעם מאדום לצהוב עת בית"ר התחילה לנצח ולהצטיין, באמצע שנות השבעים, הרי אני נותרתי אדום מאז ועד עתה. מעולם לא הצלחתי כילד להבין איך הם הצליחו לשנות את פנימיותם, ותמיד חשדתי בתוך תוכי שרק אוהד רדוד מסוגל להחליף נאמנות.
למרות כל זאת, בעונות שהפועל נדדה (ונודדת) במרתפים החשוכים והמרוחקים, מצאתי את עצמי מפתח צורך למצוא קבוצה לאהוד בליגת העל. באותן השנים, כאשר בית"ר שיחקה כדורגל נפלא בליגת העליונה, פיתחתי רגשות חמים אליה (כן, לפטריוטיות ירושלמית בהחלט היה בכך מקום) תוך שאהדתי האמיתית והמליאה נותרה להפועל.
אינני מאמין שהייתי מצליח לעשות זאת אם שתי הקבוצות היו משחקות באותה ליגה, אך כנראה שהניתוק הזה הוא בדיוק מה שמאפשר את נכונותם של אנשים (ואני ביניהם) לחפש להם קבוצה נוספת לאהוד, גם אם היא לא מאותו מועדון. (הצורך בהשתייכות כבר אמרנו?)
כשם שיש לרוב אוהדי הכדורגל בארץ עוד לפחות קבוצה אחת שהם אוהדים בחו"ל, כך גם יש לרוב אוהדי הכדורגל והכדורסל גם קבוצה אהודה בכדורסל (כך גם לגבי כדוריד, פוטבול או… בדמינגטון). ברירת המחדל תהיה מן הסתם מועדון הכדורגל שלך, אך בהיעדר קבוצה כדורסל מתאימה במועדון הכדורגל, יש לשער שקבוצת ההתייחסות שלך תתרחב ליישוב בו אתה גר או בהתאם לכל היגיון אחר שהחיים יציבו בפניך.
להפועל ירושלים בכדורגל "נולדתי" ולמעשה לא בחרתי בה. באנגליה, בחרתי במודע ביונייטד בגלל אסון הטיסה. בספרד, לעומת זאת, פיתחתי רגשות חמים לברצלונה בגלל אופי ויופי הכדורגל שהם שיחקו ומשחקים עוד מזמנו של יוהן קרויף (שהיה השחקן הנערץ עלי).
באהדה שלי להפועל קטמון, כבר הייתה מעורבת בחירה מסוג אחר: בחירה אידיאולוגית בקבוצה שבבעלות אוהדיה ובחבורה שמנסה לתקן את העולם. למרות בחירתי בקטמון, מעולם לא נטשתי את אהדתי ואהבתי להפועל ירושלים.
בתחילה לא האמנתי שאצליח "לשנות נאמנות". אמרתי, כפי שכולנו אומרים, שקבוצת כדורגל יש רק אחת, אבל שלוש שנים אחרי אני יכול לספר לכם שגיליתי שלא כך הוא: אהדה לקבוצה היא דבר שאתה מטפח או חונק. מטפח אפילו בדבר הקטן לכאורה של חיטוט ימי ראשון (או שלישי) באותיות הקטנות בעיתון (או באינטרנט) שמפילות עליך מה עשתה קבוצתך השבת בליגה א' או ג', וכן, אם לא הייתי במגרש, אני מחפש גם מה קטמון עשתה וגם מה עשתה הפועל ירושלים בכדורגל.
שלוש שנים עברו ואני מוצא שאהבתי להפועל קטמון שווה בעוצמתה לאהבתי להפועל ירושלים, ואולי אף התעלתה עליה. גיליתי שאתה יכול לאהוד ולאהוב בעוצמות יותר מקבוצה אחת.
כידוע, יש חלק מאוהדי קטמון שהתנתקו לחלוטין רגשית מהפועל ירושלים. אני לא מאמין בכך. אני אישית אינני מאמין שאהדה לקבוצה כרוכה בהכרח בשנאה לקבוצה אחרת. אינני מוכן להסכים לקביעה שאם אתה אוהד הפועל ירושלים, חובה עליך בהכרח לשנוא את בית"ר, ובוודאי שלעולם לא אאמין שאם אתה אוהד הפועל קטמון, חובה עליך להתנתק מאהבתך להפועל ירושלים שהיא בשר מבשרך.
נהפוך הוא, החלום שלי הוא שלוש קבוצות ירושלמיות בראשות ליגת העל, כשהסדר הרצוי לי כרגע הוא קטמון ראשונה, הפועל ירושלים שניה ובית"ר שלישית. מבחינתי, אשמח שכך יהיה מעתה ועד עולם, אך עדיין אעדיף שאחת מהשתיים האחרות תזכה באליפות על-פני רוב הקבוצות שמחוץ לירושלים.
לטעמי, אוהד צריך להגדיר את עצמו ואת האהדה שלו על פי ה"יש" ולא על פי ה"אין".
ובכלל, בספורט ומעבר לספורט, הלוואי וכולנו היינו ניזונים מאהבה ולא משנאה, מגדירים את שייכותנו לקבוצה לפי החיוב ולא על דרך השלילה, ובטח שלא תוך שנאת האחר.
לסיום אזכיר את דבריו של כדורסלן העבר האגדי של מכבי חיפה והפועל ירושלים עדי גורדון: "האהבה תנצח!". האם זה מפליא שדווקא בימיו ככדורסלן פשטה האהדה להפועל ירושלים בכדורסל בקרב אוהדי בית"ר בכדורגל?
ולסיום אומר: "קדימה הפועל קטמון", ממתין לעלייה השלישית והרביעית…