המתח בין אבירם ברוכיאן לחלק מהקהל של בית"ר לא התחיל אתמול. כבר לפני שנה וחצי, כשהתבטא בגלוי ואמר כי "ישמח לראות שחקן ערבי בבית"ר", סימן אותו החלק הזה בקהל.
מתחילת העונה הנוכחית העניינים הידרדרו. לחלק מהאוהדים שלנו יש מנהג מוזר, שבכנות אודה שלא הצלחתי לרדת לשורשו, להוציא בתקופות רעות את העצבים שלהם דווקא על השחקנים האחרונים שמגיע להם- כך היה עם יואב זיו לפני שתי עונות וכך היה העונה עם אבירם.
אבירם שמע, נעלב והבליג.
אפשר לבוא בטענות ליכולת, זה אולטרא לגיטימי, אבל הרמיזות ביציע היו מכוערות.
זה לא הגיע לאבירם, אוהד של הקבוצה מילדות, נצר לשושלת ביתרי"ת מפוארת, מי שלוקח ללב את מצבה של הקבוצה יותר מכל אחד אולי, מי שהודיע כי יהיה מוכן לשחק עבורה אפילו בחינם אם לא יהיה כסף לשלם לו.
אחרי הניצחון על הפועל ת"א בטדי בליגה, משחק בו אבירם הצטיין, הגיעו כל השחקנים ליציע המזרחי להודות לאוהדים. לא ממש שמו לב לכך, אבל אבירם לא הצטרף אליהם, עם שריקת הסיום הוא נעלם לתוך חדר ההלבשה.
היה בכך מסר- אני לא שפוט שלכם. אתם לא תחליטו מתי לרומם ומתי להשפיל אותנו על פי הקריטריונים המעוותים שלכם.
ואז הגיע השבוע האחרון ואותם אוהדים, שאבירם לא היה מספיק "גבר" עבורם כי לא הלך מכות עם שחקני הפועל, הגיעו ביום שישי לבית-וגן ותבעו ממנו להעביר את סרט הקפטן לקובי מויאל.
וזה כבר, בצדק, היה יותר מדי עבור אבירם. התגובה שלו אתמול היתה בוטה וישירה ויצאה מן הלב.
מי שמכיר את אבירם יודע שיש לו לב גדול והאנשים האלה פגעו בו.
בניגוד לשחקנים אחרים שמתחנפים לאוהדים והופכים לשפוטים שלהם, אבירם, על אף שגר בירושלים וחי בתוכם, לא מהסס להציב להם גבולות. בכך הוא מבקש לשמור על מעמד השחקן, הקפטן.
לא יודע לגבי "גבר", אבל זה בעיני בנאדם עם אופי.
וכל אותם שחקנים שהונפו על כפיים ביום שישי האחרון ולכבודם הונפו השלטים "גברים!"- כדאי שיביטו ויפנימו שגם גורלם יהיה דומה ביום שיסור חינם מאותם אוהדים שאהבתם אהבת תנאי הפכפכה.