אני לא אוהב את המימונה, המוני ורועש מדי. אני גם לא אוהב מופלטה ולא מבין מה כולם עושים רעש מחתיכת בצק מטוגנת. גם על קוסקוס וממולאים אני לא ממש מת.
אבל אני מאוד אוהב להיות מרוקאי. ומאוד גאה.
מה זה בשבילי להיות מרוקאי? כאמור, לא ממש מימונה ומופלטה. בשביל להיות מרוקאי זה קודם כל סט שלם של ערכים וסדר עדיפויות בחיים- משפחה, דבר ראשון. חום, לדעת לחבק, פיזית ומנטלית, לקבל ולהכניס כל אחד הביתה ואל חדרי הלב. להית שמח. לתת כבוד, להורים, למבוגרים ממני, לכל מי שלימד אותי משהו בחיים.
בתרבות המערבית הערך העצמי של אדם תלוי ב- מה יש לו. בתרבות שאני גדלתי בה, התרבות המרוקאית כפי שאני מבין אותה, הערך של אדם תלוי ב- למה הוא שייך.
לחשוב במרוקאית זה לחשוב מופשט. אחד הדברים שהיו קשים לי מאוד בשנים הראשונות באקדמיה זה המעבר מחשיבה מופשטת-לרוחב, לחשיבה אנליטית- לאורך- חשיבה שבה דבר אחד מוביל לשני בצורה הגיונית. בחשיבה שגדלתי עליה דברים מתקשרים אחד לשני בצורה אסוציאטיבית וקשה פעמים רבות להסביר איך הם בדיוק מתקשרים. או שמבינים את זה או שלא, ואם לא אין טעם בכלל לנסות ולהסביר.
לאהוב במרוקאית זה לתת. רק לתת. מבלי חשבון מה אקבל בחזרה ומבלי רצון או ציפייה בכלל לקבל משהו בחזרה. מניסיון, זה כיף גדול ולמעשה הקבלה הכי גדולה שיש.
יש דברים שאני לא אוהב במרוקאיות (חוץ ממופלטה) – הרגשנות (להבדיל מהרגישות), הנטייה לצאת מפרופורציות, ההמוניות וחוסר הכבוד לפרטי. ועדיין, מעולם לא חשתי רגשי נחיתות מול עדות אחרת. להיפך, תמיד הרגשתי בר מזל שנולדתי למשפחה מרוקאית וקשה לי היה מאוד לדמיין עצמי אחרת.
כשגדלתי הופתעתי לגלות שאני אמור להיות מקופח. בתפיסה התמימה שלי כילד מי שאמורים היו להרגיש מקופחים הם דווקא כל השאר שלא זכו להיות מרוקאים. בעיני מקופח הוא רק אחד שחש עצמו כזה. יכול אמנם להיות שבשלבים מסוימים בחיים אם היו קוראים אלפסילביץ' היו נפתחות לי יותר דלתות אבל גם כך הסתדרתי לא רע אני חושב.
חוצמזה שהמרוקאיות שלי עזרה לי מאוד להצליח בתחום אותו בחרתי. החום והרגישות שספגתי בתרבות שבה גדלתי תרמו הרבה להצלחתי במקצוע שדורש את התכונות האלה- פסיכולוגיה.
החיים זה כמו שולחן בלאק-ג'ק- אתה מקבל חבילה של קלפים, חלקם טובים יותר וחלקם פחות. החכמה זה לדעת לנצל את היד שלך מה שיותר טוב.
לכן גם מעצבן אותי כשכל מיני סוכני קיפוח מדברים בשמי ומנסים לנכס את היחס המחפיר, שלימים גילתי שכן קיבלו הוריהם של הורי כשהגיעו לארץ בשנות החמישים, לאג'נדות הפוליטיות הפרטיות שלהם.
במיוחד משעשעים אותי אלה המנסים להעלות את המרוקאים על עגלת הפוסט-ציונות- זוהי בורות והתנשאות. אין יותר ציונים מהמרוקאים שעלו לארץ מתוך תחושת שליחות אמיתית ואולי במובן הזה הם הם הציונים האמיתיים. בנוסף לכך ש, כאמור, להיות מרוקאי זה להיות שייך ומי שמנסה להפריד מרוקאי מהמסגרות אליהן הוא מרגיש שייך הוא יודע עליו מעט מאוד.
*
אני רוצה לסיים בשיר של הלהקה האהובה עלי, להקה שעושה מוזיקה מאוד מערבית בדרך מאוד מרוקאית- כנסיית השכל.
אולי בהשפעת מוצאם המרוקאי של חברי הלהקה אפשר למצוא בטקסטים שלהם, שמוגשים בדרך מוזיקלית מאד מערבית כאמור, את כל המאפיינים המרוקאים הנפלאים של חום, רגישות ותפיסה אסוציאטיבית של המציאות. בעיני גם השם של הלהקה- 'כנסיית השכל'- הוא קריצה לאדיקות המוגזמת, הדתית למעשה, שבה מתייחסים בתרבות המערבית לחשיבה הרציונאלית.
השיר שלפניכם הוא, עד כמה שידוע לי, השיר היחידי שלהם במרוקאית. במקרה או שלא הוא גם אחד השירים האהובים עלי מתוך הרפרטואר העשיר ויוצא הדופן של הלהקה המופלאה הזו.
תרבחו ותסעדו!