ראשית לנתונים היבשים:
סדרת הקלאסיקו הסתיימה במאזן הבא: ניצחון אחד לריאל, אחד לברצלונה ושני תיקו. מאזן שערים: 4:3 לזכות ברצלונה.
לכאורה, סדרה צמודה שלא מעידה על פערים משמעותיים בין הקבוצות.
לכאורה. כי ברצלונה ניצחה את הסדרה בנוק-אאוט, השליטה שלה לרגע לא הוטלה בספק. ריאל היא זו שניסתה כל הזמן להתאים את עצמה לברצלונה ובשום שלב לא להיפך. ברצלונה פשוט המשיכה להיות מי שהיא, לכל היותר העלתה הילוך או שניים כשהתבקש.
אם ניקח למשל את המשחק אמש- התוצאה אולי מעידה על משחק שווה כוחות, אבל היא מרמה. זה היה דומה יותר לניצחון בהפרש של שניים או שלושה שערים לטובת ברצלונה. יש יותר מיסוד סביר להניח שאם ברצלונה היתה צריכה באמת עוד שניים שלושה שערים כדי להעפיל היא היתה משיגה אותם ללא מאמץ מיוחד.
אז מה למדנו?
לא משהו שלא ידענו לפני כן. כוחה של ברצלונה הוא בהיותה קבוצה, לא אוסף של שחקנים. השלם במקרה הזה גדול בהרבה מסכום חלקיו (למרות שגם הוא כשלעצמו סכום לא מבוטל בעליל). אם נעמיד את הסגלים של ברצלונה וריאל אחד מול אחד ספק אם נקבל יתרון לסגל של ברצלונה, אולי אפילו להיפך. ובכל זאת, כאמור, ברצלונה ניצחה בנוק-אאוט.
בשאלה, מה עדיף? לבנות קבוצה או להרכיב אחת, קיבלנו הוכחה ניצחת ליתרון של השיטה הראשונה. ריאל יכולה להמשיך להנחית בברנבאו בקול תרועה רמה את כל ההרכב של נבחרת שאר העולם, ועדיין, כי להוות אלטרנטיבה אמיתית לברצלונה הנוכחית היא תצטרך לבנות פרוייקט שגם אם תתחיל אותו היום יניב פירות רק בעוד ארבע או חמש שנים.
לכן גם אני מעריך שמנצ'סטר יונייטד תציב לברצלונה אתגר הרבה יותר משמעותי בגמר. אמנם ליונייטד סגל פחות מוכשר בהרבה מזה של ריאל, אבל את הקבוצה שלו פרגוסון בונה ומשכלל כבר למעלה מעשרים שנה וזה נתון שאפילו ברצלונה לא יכולה להציג.
חבר טוב, שלא חשוד באהדה יתרה ליונייטד, אמר לי לא מזמן שלדעתו גם אם פרגוסון היה מרכיב אותו ואותי בהרכב של יונייטד היינו הופכים לשחקנים ברמה עולמית. הסכמתי איתו.
קראתי אמש בעיתון ראיון מרתק עם שחקנה האגדי של ריאל מדריד בכדורסל בשנות השמונים- ד"ר חואן אנטוניו קורבלאן. הוא נתן הבחנה מדויקת מאוד לטעמי, לפיה הגלובליזציה פגמה בכדורסל בכך שגרמה לזה שקבוצות מיוגוסלביה לשעבר, רוסיה, ספרד וישראל הפכו להיות דומות מאוד, בניגוד לעבר בו כל קבוצה היתה עדות מרתקת למסורת ולאופי של המדינה אותה היא מייצגת.
זה תקף גם בכדורגל: ההבדל כיום בסגנון ובשיטה בין ריאל, מילאן וצ'לסי הוא מינורי, אם בכלל. לכן המשחקים בניהם יוכרעו כמעט באופן בלעדי עפ"י פרמטר השחקנים- למי יש ביום נתון שחקנים בכושר טוב יותר.
לברצלונה, כמו ליונייטד, יש נשק שובר שיוויון. יש להם את הערך המוסף שיש לקבוצה, כיחידה עם זהות ואיכויות מובחנות המנותקות מהשאלה מי הם החלקים המרכיבים אותה.
ואפרופו זה, למרות מה שאולי נדמה, לדעתי הסדרה הנוכחית עדיין לא סיפקה את התשובה לשאלות: מי גדול יותר- מסי או רונאלדו? ו- האם נכון לעשות השוואה בין מסי למראדונה?
כשרונאלדו שיחק ב'קבוצה' – אצל פרגוסון ביונייטד – הוא היה לפרקים גדול לא פחות ממסי של ברצלונה;
מראדונה עשה בנבחרת ארגנטינה של 86', ובנאפולי של סוף אותו עשור, משהו שמסי עדיין לא עשה (היתה לו הזדמנות גדולה במונדיאל האחרון אבל הוא החמיץ אותה)- הראה את גדולתו גם במסגרת קבוצתית בינונית (ארגנטינה) או לכל היותר טובה (נאפולי) והפך אותם לבד לשלם הגדול מסכום חלקיו.
רוצה לומר: שימו את מסי בריאל וזה נראה הרבה פחות מרשים מבחינתו (בדומה, כאמור, לאופן שבו זה נראה במדי הנבחרת בקיץ בדרום-אפריקה).
אבל זה יפה. כי בעידן הגלובלי שמקדש את האינדיבידואליזם וההומוגניות (השניים סותרים רק לכאורה) הכדורגל מלמד אותנו שהדרך הכי טובה למיצוי הפוטנציאל האישי היא דווקא במסגרת של קולקטיב עם אתוס, זהות ורעיון מובחן.