יצא לי להיות פעם אחת במאסטייה וזה אחד האצטדיונים שהותירו עלי את הרושם הכביר ביותר. היציעים התלולים כלפי מעלה, כמו בהיכלי מלחמות השוורים או הקולוסאום, משרים אווירה של וולקנו אדיר שמאיים להתפרץ.
המשחקים בספרד לא ידועים באווירה מיוחדת, אבל אתמול זה הרגיש, גם דרך הטלוויזיה, כמו שמשחק עם אמוציות כאלה צריך להרגיש.
זה גם האצטדיון, כאמור, אבל גם העובדה שבאופן נדיר היו במגרש אוהדי שני המחנות. בספרד אין כמעט תרבות של אוהדי חוץ וזה נותן את אותותיו באווירה באצטדיונים. אוהדי חוץ, לא רק שהם בדרך כלל אלו שמעודדים לאורך תשעים דקות (אם כבר עשו את כל הדרך…) הם גם אלו שמצליחים הרבה פעמים "להדליק" את האוהדים המקומיים.
*
אני לא זוכר שראיתי את כריסטיאנו רונאלדו סחוט כמו שראיתי אותו אתמול במהלך ההארכה.
אחרי המשחק הקודם רשמתי שריאל צריכה לשקול לנסות "להפתיע" ולתקוף את ברצלונה. אבל העובדה היא שמלחמת החפירות עושה את העבודה, ועם תוצאות אני האחרון שיתווכח.
במחצית הראשונה המשחק של ריאל היה כמו בכדורסל- לחץ על כל המגרש. זה היה מרשים.
היה ברור שריאל לא תוכל להמשיך כך לאורך כל המשחק, אבל גם כשנסוגה במחצית השנייה להגנה קרובה יותר לשער שלה, היא עדיין עשתה זאת ביעילות מספקת שאפשרה לברצלונה להגיע ללא יותר משני מצבים טובים (השער של פדרו שנפסל והכדור שקסייאס לקח לאינייסטה בקצות הציפורניים) – הרבה מתחת לממוצע שלה. בכלל, שווה לשים לב לכך ש ב-210 דקות בארסה לא כבשה עדיין שער שדה מול ריאל.
ריאל, ואני ממש לא אומר זאת בגנותה, דמתה לאוססונה או לבאנטה שבאה לקחת את הגביע מול יריבה עדיפה בכלי היחיד שבו היא יכולה לרכוש יתרון- מלחמה.
קבוצה מסוג של ריאל מכירה שני סוגים של מצבים- הישגים מפוארים או כישלונות מפוארים. תואר שמושג בחירוק שניים מעמדת אנדרדוג הוא משהו נדיר עבורה.
אלא שנדמה שריאל, הרבה בזכות מוריניו- שתמיד ימצא דרך לשם את עצמו בעמדה הזו, גם אם הוא מאמן קבוצה שרוכשת שחקנים ב-80 מיליון דולר- מתאהבת בתפקיד האנדרדוג.
אני לא אתפלא אם ישנם כיום לא מעט אוהדי ריאל שחוו אליפויות ספרד וגביעי אירופה אבל דווקא גביע המלך הזה הוא התואר שהכי ריגש אותם. פתאום ריאל, הקבוצה המלכותית, הממסדית, היא האלטרנטיבה לבון-טון- למועדון זולל התארים שכולם רוצים לתפוס עליו טרמפ. ויש בלהיות במקום הזה משהו שמרגיש מאוד מגניב.
עכשיו רק חסר שבמשחק הבא בברנבאו הם יניפו שלט: