גשם באלפסי

"הצעד הסופי והחשוב ביותר הוא לנתק קשרים עם כל אדם שהגיע ממדינה מוסלמית, בין אם זה סבא, סבתא, אבא, אמא, דוד או כל קרוב משפחה. אי ניתוק קשר עם אדם שהגיע ממדינה מוסלמית לא מאפשר את הטיהור המושלם ואף חלילה עלול לגרום לנו להפוך למוסלמים בעצמנו. גם אם סבתא בוכה ומשחדת אותנו עם אוכל, אסור להיכנע! הטהרה שלנו חשובה מכל דבר" (מתוך טור אישי של אוהד באתר בית"ר.נט)

הדברים האלה (שנכתבו כמובן בציניות למען הסר ספק) מבטאים באופן שנון ויפה את האיוולת שטמונה ביסוד הקריאה לשמור את בית"ר "טהורה" מצד כאלה שחלקם הגדול בנים למשפחות שהגיעו מארצות מוסלמיות, ואפילו כנראה גם נושאים שמות משפחה בערבית.

כאלה שאוכלים אוכל ערבי, שומעים מוזיקה ערבית, מתפללים בלחנים ערביים, ולהבדיל – מקללים בערבית וגם מנהלים את המאבקים שלהם בשיטות וטרמינולוגיה שמזכירות את אלה שהם לכאורה סולדים מהם (איזו אסוציאציה מעלה בכם התמונה של רעולי הפנים עם הקפוצ'ונים?)

יכול להיות, לכן, שאנחנו נותנים קצת יותר מדי "קרדיט" לאנשים האלה כאשר אנחנו מכנים אותם גזענים. אפילו לגזענות הם מוציאים שם רע. גזען שמכבד את עצמו ואת גזענתו הוא אחד שיש לו משנה סדורה, רציונל ותפיסת עולם בעזרתם הוא מבקש להצדיק את שנאתו.

יותר מאשר שנאת ערבים מה שעומד מאחורי ביטויי הגזענות שלהם הוא הרצון לנהל את המועדון, לשלוט בו, להטיל עליו את חיתם. לקבוע מי יהיו השחקנים, השופט ומזג האוויר. אבל ברצינות. הם שונאים את איציק קורנפיין בדיוק בגלל זה – כי אחרי שהיו רגילים במשך שנים שלית דין ולית דיין ועל פיהם ישק דבר, פעם ראשונה שבא מישהו ושם להם גבולות.

בלי לזלזל בגזענות, שהיא תופעה בזויה וחמורה, כל העולם ואשתו עסקו השבוע בדבר הזה רק בגלל שהנושא הזה הוא סקסי.

כשאותם אוהדים ירדו לחייו של איציק קורנפיין, באופן שהוא לא פחות בזוי מההתנהגות שלהם השבוע, וקיללו אותו ואת משפחתו לעיני ילדיו, זה הגיע אולי רק לכותרות אתרי הספורט. וגם שם תויג העניין כחלק כמעט לגיטימי מאיזשהו מאבק בינם לבין ההנהלה, כאילו מדובר באיזה חבורת "פעילים חברתיים" המבקשת למחות כנגד קשרי הון-שלטון.

הגזענות היא רק סימפטום, והבעייה שורשית יותר. הבעייה היא שגדל פה דור שאין לו ערכים בסיסיים, שהגבולות שלו בין טוב לרע מטושטשים באופן מדאיג. שאצל חלקו יש אפילו איזשהו זיק של רוע שהוא זר מאוד למסורת היהודית.

איזושהי אנקדוטה שנזכרתי בה השבוע – לפני כשנתיים יצא לי לשמוע את אחד השחקנים הבכירים של בית"ר מספר על השוני בדור האוהדים החדש הזה:

כשאנחנו היינו בגיל שלהם, סיפר, היינו מסתכלים על השחקנים של הקבוצה הבוגרת ביראת כבוד, היינו מתביישים אפילו לבוא לדבר איתם. היום הם מגיעים פה לאימון, עולים על הדשא עם סיגריה ואנחנו צריכים לרוץ באימון ככה, בין העשן של הסיגריות שלהם.

*

זה מאוד קל להאשים את האוהדים הנורמטיביים, לצטט את המשפטים על כך שהכי גרועים הם אלה שיושבים מהצד ולא עושים כלום.

אני כל הזמן מתחבט בשאלה מה אפשר לעשות? הייתי מעורב בכל מיני יוזמות שנועדו להפחית את המינון של התופעות האלה ביציע. ניסיתי יחד עם חברים טובים לארגן את האוהדים הנורמטיביים בכל מיני צורות.

יעצו לנו להודיע שנחרים את המנויים עד שהקבוצה תחתים שחקן ערבי, להפעיל בכך לחץ ההנהלה – וכי מה זה יעזור? הרי הנזק הכלכלי שנגרם מכך שאף ספונסר לא רוצה לקשור את השם שלו עם המועדון גדול פי עשרות מונים מהנזק שייגרם מכך. אפילו אם כל אותם אלף ומשהו אוהדים שקונים מנויים לא יעשו זאת.

יש כמובן את האפשרות לתלות את הצעיף לשבת בבית. להגיד שמאסת בכל זה ולהצטייר בעיני סביבתך ועצמך כמאוד מוסרי.

אלא שאם מעשית זה רק יגרום לכך שהאחוז של אותם גזענים מקרב כלל האוהדים ביציע יהיה גדול יותר, עקרונית זה בלתי מתקבל על הדעת. למה שאני יישאר בבית?! שהם יישארו בבית! אם חבורה של פרחחים הייתה משתלטת לכם על השכונה וזורעת בה פחד וטרור הייתם רוצים שמישהו יבוא ויגיד לכם לעזוב, או שהייתם מצפים שמישהו יבוא ויטפל בהם?

והיחידים שיכולים לטפל בהם זה המשטרה ובתי המשפט. זה לא תורה מסיני – ראינו ביום שלישי איך משחק סופר רגיש בעיתוי הכי גרוע שיכול להיות עובר כמו הצגה ביידיש באולם שרובר לעיני פנסיונרים חביבים מרחביה ברגע שהרשויות האלה מחליטות להתעסק בעניין.

ואני דווקא לא בא למשטרה בטענות, זה הכל עניין של סדר עדיפויות. וסביר להניח שלארגון האמון על הסדר הציבורי בעיר, שרק איזה שלושה מיליארד מאמינים בשלוש דתות היו מוכנים להקריב את חייהם בשבילה, יש מספיק מה לעשות.

ובכל זאת, מישהו שם צריך להבין שהתופעה הזו לא נגמרת רק ביציעי טדי. מה שמתחיל שם ממשיך אחר כך בכיכר ציון. ובתופעות האלה צריך לטפל לא רק כשיש גזענות ויונית לוי שולפת את מבט ה'אני מאוד מזועזעת' שלה השמור במיוחד לאייטמים מהסוג הזה.

אחרי הניצחון על הפועל תל-אביב ולאור המומנטום המצויין שבו הייתה הקבוצה, קרוב לרבבת צופים הגיעה לטדי במוצאי שבת האחרון. חנייה מצאתי רק בערך בצומת פת וכל הדרך ראיתי הורים עם ילדים, מכורבלים היטב בצעיפים, כפפות וכובעים צהובים-שחורים, צועדים למגרש.

יש מעט מראות מחממי לב יותר מזה של ילד הולך יד ביד עם אבא לכדורגל.

שעה אחר כך ראיתי אותם ביציע. המומים. לא מבינים למה הרסו להם את החגיגה. בסך הכול הם רוצים לעודד את הקבוצה שהם אוהבים. ואותם קפוצ'ונים ביציע לא נותנים להם אפילו לעשות את זה, כי הם החליטו שהיום לא מעודדים.

אלו הקורבנות האמתיים בסיפור הזה.

*

כשהוא ממרר בבכי ויורד על אלונקה מהמגרש ניגש אליו אריאל הרוש, שכנראה רצה לבקש ממנו סליחה או ללחוץ את ידו לאות התנצלות על כך שגרם לפציעתו. רק שסארי פלאח כנראה היה באותו רגע מטושטש מהכאבים ולא ממש יכל להסב תשומת לב אליו. אז הרוש פשוט התכופף ונשק לו על המצח.

עזבו רגע יהודים ומוסלמים. איזה רגע אנושי יפהפה, ואיך הוא ירד לטמיון בכל הזוהמה שמסביב.

בית"ר איננה מועדון גזעני. חוץ מאמירה אחת של שלום קירט אי שם בשנות השמונים, וגם היא מייצגת רק את דעתו. מעולם לא היה גורם כלשהו בבית"ר שאמר ששחקן ערבי לא משחק בקבוצה באופן עקרוני בגלל שהוא ערבי.

שחקנים מוסלמיים שיחקו בעבר בבית"ר – לא רק ויקטור פאצ'ה, גם אחד הזרים הראשונים ששיחקו בבית"ר, עוד בסוף שנות השמונים, היה שחקן מוסלמי ממוצא סובייטי בשם גוראם אג'וייב.

הסמל הכי גדול של בית"ר בכל הזמנים – אלי אוחנה – היה הראשון שהביא כמאמן שחקן ערבי (סלאח חסארמה) לקבוצה שגם בה לא היו עד אז שחקנים ערבים (בני יהודה). כשהיה מאמן בית"ר הביא למבחנים בקבוצה את וואסים עבאס ממכבי כפר קנא שהתאמן בבית וגן מספר שבועות אך שוחרר ע"י אוחנה שסבר כי הוא לא עונה על הדרישות המקצועיות.

משה דדש רצה להביא לבית"ר את סלמן עמאר מהפועל ירושלים עוד בשנות התשעים. ארקדי גאידמק ניהל מו"מ עם עבאס סואן, ורק בשנה האחרונה איציק קורנפיין עשה מאמצים להחתים את מוחמד גאדיר ואחמד סבאע.

בבית"ר שיחקו ומשחקים גם כיום שחקנים ערבים בקבוצות הנערים והנוער של המועדון, בעבר הפעיל המועדון בי"ס לכדורגל באבו-גוש.

כל העובדות האלה לא מתיישרות עם התנהלות של מועדון שיש לו מדיניות או אידאולוגיה גזענית.

ועדיין, זה נכון ועצוב ששחקן ערבי לא שיחק עד כה בקבוצה הבוגרת. אלא שזה קרה לא בגלל מדיניות אידאולוגית של המועדון, אלא פשוט כי בית"ר מוחזקת כבת ערובה על ידי קבוצה קטנה של עבריינים.

אז אפשר להגיד על אלו שניהלו את בית"ר לאורך השנים ומנהלים אותה כיום שהם פחדנים – אבל, שוב, מה אתם הייתם עושים? האם איציק קורנפיין – איש אמיץ מאוד – צריך לקחת סיכון אישי בשביל הדבר?

ואם תאמרו שאם הוא לא יכול אז שלא יהיה בתפקיד – אתם מכירים מישהו אחר שכן ייקח על עצמו את הסיכון?

והאם בכלל, ברמה העקרונית, יו"ר של קבוצת כדורגל צריך להיות בעמדה הזאת?

*

ואחרי הכול, זה היה שבוע טוב לבית"ר ירושלים. שבוע שבו התחדדו ההבדלים בין אוהדי בית"ר לבין אותו ערב רב. שבוע שבו הקהל של בית"ר, לא הקהל השפוי – הקהל של בית"ר – התנער מהם באופן סופי.

זה היה שבוע שבו כל המערכות הבינו שאי אפשר יותר לטייח את הבעיה. במוקדם או במאוחר היה צריך להתעמת איתה. ומהעימות הזה יכול רק צד אחד לצאת מנצח – בית"ר.

כי המשמעות של ניצחון של הצד השני הוא לא רק שאין יותר בית"ר, אלא שבהעדר בית"ר האנשים האלה יבואו לעשות בלגאנים ממש קרוב, אצלכם בשכונה.

ARVE Error: no video ID set

"ציניות היא שריון זול של אנשים שלא בנו כלום, שרק עומדים מהצד ואומרים דברים שנראים להם שנונים" (יאיר לפיד)

התחושה הראשונה שהייתה לי אתמול בערב, דווקא מול הנאום של בנט, עוד לפני זה של לפיד, היא שהתוצאות של הבחירות האלה אומרות דבר אחד משמעותי – שהישראלים הם הרבה פחות ציניים מאלו שמסקרים אותם.

שהם מעדיפים כאלה שמדברים איתם על תקווה ולא כאלה שמפחידים אותם, כאלה שבאמת אוהבים את המקום הזה ואכפת להם ממנו, ולא סתם מנסים להעביר את הזמן כי הם נתקעו בו. לכן בכל מערכת בחירות מחדש הם חוזרים ומנסים להאחז באותו אחד שייתן להם את התקווה. לפני ארבע שנים זו הייתה ציפי לבני, הפעם זהו יאיר לפיד.

למרות שיש להם את כל הסיבות לכך, הישראלים לא מוותרים, הם מתעקשים להישאר אופטימיים, להמשיך ולהאמין. לא להיגרר למחוזות הציניות והייאוש. זו הבשורה הגדולה של הבחירות האלה לדעתי, ולא משנה עבור מי הצבעתם, זה משהו שאתם בהחלט יכולים לשמוח עליו היום.

*

את הטקטס הבא פירסמתי לפני כשנה, עם הודעתו של יאיר לפיד על כניסה לפוליטיקה. נדמה לי שהתוצאות מאמש מראות, שלמרות האופן הצונן שבו הם התקבלו אז באכסנייה זו, לא מעט אנשים בכל זאת הרגישו כמוני.

*

מישהו לרוץ איתו

(פורסם לראשונה: 9 בינואר, 2012) 

הנה סיבה אחת לאהוב את יאיר לפיד – אנשים ציניים לא סובלים אותו. אנשים ציניים לא לחינם כותבים חד כתער, אכן יש להם חושים מחודדים. חושים לזהות כל דבר שיש בו מעט חום ורגש ולצנן אותו. ציניים מלשון צינה.

את יאיר לפיד אני אוהב כי הוא מגיע מהמקום הנכון מבחינה רגשית. דעות ואידאולוגיות הן דבר משתנה – מנחם בגין חיבק את המנהיג הערבי החזק והחשוב של זמנו כאילו היה אח אובד, יצחק רבין הורה "לשבור להם ידיים ורגליים" ואריק שרון קבע ש"דין נצרים כדין תל-אביב" רק כדי לפנות את ההתיישבות היהודית בחבל עזה עד השעל האחרון.

בסופו של דבר המציאות חזקה יותר מהכול והיכולת לקבל את ההחלטה הנכונה בהינתן המציאות הספציפית תלויה הרבה פחות באידאולוגיה והרבה יותר בעמדה רגשית.

המקום שממנו מגיע יאיר לפיד הוא המקום הנכון משום שיש בו את היכולת לקבל ולהבין את המורכבות שבמציאות ולהכיל אותה. הוא אוהב את המדינה כי יש בו את היכולת לאהוב, להרגיש שייך. אבל באותה מידה הוא מודע לכל החסרונות שבה.

יש לו ביקורת על חרדים, מתנחלים, שמאלנים וימניים אבל הוא לא פוסל אף אחד מהם קטגורית – הוא פתוח לדיאלוג ואף עורך אותו עם כולם. יש כאלה שרואים בכך ביטוי לחוסר בדעה מוצקה וניסיון למצוא חן בעיני כולם, לדעתי זה ביטוי לעמוד שדרה יציב מעין כמוהו, שמסוגל לשאת במשקל גם כאלה ששונים ורחוקים ממנו.

יאיר לפיד היה אמור להיות חלק מהברנז'ה השמאלנית של התקשורת, הוא לכאורה תואם בדיוק את אב הטיפוס של מי שנמצאים שם – אשכנזי, חילוני וסוציאליסט מתברגן. מאלה שהוריהם הקימו את המדינה והם עצמם מאסו בה.

הוא היה אמור להיות ציני, מתוסכל, ממורמר, רואה שחורות. אבל איכשהו, וזה כמעט נס שמעיד יותר מכל על החוזק הפנימי שלו, הוא הצליח לשמר בתוכו את היכולת להיות אופטימי, לראות את הטוב הרב שכן יש כאן, ולהמשיך להאמין. הוא לא רצה להיות חלק מהברנז'ה הזו "שגורמת לנזק גדול" כפי שהעיד בעצמו רק לפני שבועות אחדים.

לא משנה מה הוא יעשה בפוליטיקה, צריך להוריד בפניו את הכובע על המהלך שעשה. הוויתור שלו הוא עצום – במקום להמשיך ולעסוק בקריירה מכניסה ויוקרתית שהוא נהנה ממנה, להישאר אהוב ומוערך, הוא בחר להכניס את עצמו למקום נטול יוקרה, שבו יספוג רפש וספק רב אם יהנה.

אבל כמו כל דבר, גם את זה הוא עושה מהמקום הנכון. כי אכפת לו. באמת. וכשאכפת באמת מנסים לשנות גם אם המחיר כבד. ציניות ואסקפיזם זה לחלשים. הפוליטיקה הפכה למשהו מאוס שאנשים מתרחקים ממנו, במידה רבה של צדק, אבל בדמוקרטיה היא עדיין המקום היחיד בו אפשר באמת לשנות. ולכן, במיוחד בזמן הזה, מי שיש לו את האומץ והאמונה לקחת את הסיכון ולהיכנס לתוכה ראוי לכל ההערכה.

נהניתי מאוד לקרוא את הטורים והספרים של יאיר לפיד לאורך השנים ואני מקווה שימשיך לכתוב. הם משקפים אנושיות אמיתית, חמלה כנה ולא מזוייפת, יכולת להיות ביקורתי כלפי מי ומה שאתה אוהב (וגם כלפי עצמך) מתוך שאיפה לתקן, לא להרוס.

אהבתי במיוחד את הספר שכתב על אביו "זכרונות אחרי מותי" שמשרטט מערכת יחסים מדהימה בין אב לבן, מצליחה אולי להאיר במעט על המקום הנכון שממנו מגיע לפיד. גם הספר "הגיבורים שלי" ,שבו הוא משרטט דיוקן מודרני מרתק של גיבורי התנ"ך ומראה כיצד ניתן לשאוב מהם השארה מעיד על מישהו ששורשיו נטועים היטב.

כך רשם אתמול בעמוד הפייסבוק שלו: "יוצא לדרך חדשה, מצוייד בעיקר בעוצמה שנותנת לי העובדה שאני עושה דבר שאני מאמין בו".

אני מאמין לו.

ARVE Error: no video ID set

ערבים מהסוג הזה משמרים את ליברפול כמועדון גדול שזו עדיין חוויה מאוד מיוחדת לאהוד

במחצית אמרתי לחבר: "נו מה חשבת שיהיה, איזה 2:0 סולידי? הרי זה היה ברור שבסוף זה ייגמר עם שוויון בדקה התשעים ואיזה 9:8 בפנדלים".

לא ברור מאיפה הנטייה הזו לאובר דרמטיות, למשחק מוגזם, אבל מה שברור שהיא משתלבת היטב באתוס של המועדון הרגשי, חם ויצרי הזה. זה גם הופך גם תואר די שולי בימים כתיקונם לאירוע שיהיה אפשר לתייק בכבוד בזיכרון הקולקטיבי של המועדון.

בסופו של דבר ערבים מהסוג הזה משמרים את ליברפול כמועדון גדול שזו עדיין חוויה מאוד מיוחדת לאהוד.

אם יש תמונה שאני אקח מהמשחק הזה היא לאו דווקא זו של סטיבן ג'רארד מניף גביע (גם, אין על ההנפות שלו), אלא של כל אותם ילדים אדומים ביציע בשלבים השונים של הערב – תופסים את הראש, משתוללים משמחה, שוב תופסים את הראש, מתפללים ובסוף קורנים מאושר – לדעתי חלקם אפילו נולדו לאבות שלא ראו את האליפות האחרונה של ליברפול ואם הם עדיין בוחרים לאהוד את הקבוצה הנהדרת הזאת, היא אכן לעולם לא תצעד לבד.