כל חוף בעת סערה (על אתלטיק בילבאו)

מעבר לעובדה שמדובר במועדון שזכה בשמונה אליפויות בליגה שנשלטת באופן דומיננטי על ידי  שני מועדונים גדולים, מה שמרשים בסיפור של אתלטיק בילבאו זו היציבות – מדובר באחד משלושת המועדונים היחידים בספרד שמעולם לא ירד לליגה השנייה (האחרים הם כמובן ריאל מדריד וברצלונה).

לא רק בגלל הכדורגל המצוין והגשם השוטף, שתמיד משווה אווירה דרמטית משהו לכל משחק, זו היתה חוויה לצפות במפגש בין אתלטיק בילבאו לברצלונה אמש – תמיד תענוג לחזות בשידור משחק מסן-ממס, האווירה עוברת בקלות גם מסך.

אתלטיק היתה אמורה להיות חברה של כבוד במועדון המועדונים המסוכסכים עם עצמם – כאלה שיש להם בסיס אוהדים רחב וקנאי, גאווה וזהות יחודיים, אבל היסטוריה רצופת תסמינים של מאניה-דיפרסיה. בין החברות במועדון ניתן למצוא, בין השאר, את אתלטיקו מדריד, נאפולי, מארסיי, ניוקאסל ועוד, ובסניף הישראלי – את בית"ר ירושלים והפועל באר-שבע.

וזה מחזיר אותי למה שפתחתי איתו – היציבות. חוץ מאיזהו משברון באמצע העשור הקודם, בבילבאו נדיר מאוד שמחליפים מאמן באמצע העונה. רוב המאמנים מחזיקים לפחות שתיים-שלוש עונות, ואפילו לואיס פרננדס שבר שם סוג של שיא אישי כשהחזיק בתפקיד ארבע עונות שלמות בסוף שנות התשעים.

בחבל הבאסקים ישנם מעט יותר משני מיליון תושבים – מאגר מספק, ואף מעבר לכך, לברור ממנו שחקני כדורגל מקצועניים. אבל בעידן שבו העולם כולו אינו מאגר מספיק גדול גם לקבוצות בסדר גודל של בילבאו, באירופה או בספרד, זה יוצא מן הכלל מה שהם עושים שם באתלטיק.

יצא לי להכיר זוג חביב ביותר מחבל הבאסקים בתקופה בה התגוררתי באנגליה. קשה היה לטעות בגאווה המקומית שלהם. הם זלזלו, למשל, בקשר בין ברצלונה ללאומיות הקטלנית וראו בזה משהו טרנדי. אחרי שהסבירו לי נטיתי להסכים איתם. מה המחיר שברצלונה משלמת על כך?

אתלטיק בילבאו משלמת מחיר. בעידן הגלובלי של הכדורגל, הסיכוי שלה לראות אליפות תשיעית בעתיד הנראה לעין כנראה אינו קיים. אבל זה מתגמד לעומת העובדה שכאשר מועדונים מסוג זה קורסים, ולעתים אף נעלמים, בילבאו היא חלק בלתי נפרד מהנוף הכדורגלני בספרד, כמו הקלאסיקו וסנדוויץ' חמון.

כנראה שלהיות מי שאתה זו המשענת היציבה ביותר נגד כל רוח הזמן וסערה חולפת.

ואגב, זה כנראה גם לא ממש מפתיע שסן-ממס – עד אמש בדקה ה-91, מכדור מקרי, אחרי שנעלם כל המחצית השנייה – הוא מגרש שליאו מסי לא כבש בו. האצטדיון נקרא על שמו של הקדוש הנוצרי שהושלך ע"י הרומאים לגוב האריות וחזר משם מנצח.

פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות | סגור לתגובות על כל חוף בעת סערה (על אתלטיק בילבאו)

קטש הביתה? / אלעד פרננדס

הפועל ירושלים שוב נראית רע בפתית העונה – אבל האם עודד קטש הוא הבעיה?

פוסט אורח מאת אלעד פרננדס

1. במשחק האחרון במלחה עמד כמה שורות מתחתי בחור עם שלט – "קטש הביתה". השלט הזה כנראה עצבן את דני קליין ששלח כמה מאבטחים לנסות ולדבר על ליבו של הנער. אני מעריך שרובכם כבר משער בליבו איך הסתיים האירוע: קללות דחיפות והרבה עצבים מצד יושבי היציע כלפי אנשי האבטחה וחיזוק ידיו של אותו בחור צעיר.

משום מה התובנה הפשוטה הזאת נעלמה מעיני קליין. מה הוא חשב שיקרה? שהמאבטחים יתקבלו בחיבוקים ובפרחים, שאותו נער יבין את גודל טעותו ויקרע את השלט לגזרים? אני משער שלא מעט ממנהלי המועדונים במדינה היו פועלים באותה צורה ואולי אפילו אלימה יותר. המקרה הזה בא להמחיש לכולנו את התהום התקשורתית שפעורה בין הנהלות מועדונים לבין הקהל, והפער הזה הוא פשוט בלתי נתפס בעידן הדיגיטלי והשיווקי בו אנו חיים.

וסתם ככה מר קליין, זה באמת משנה אם קטש ילך או יישאר אחרי 15 שנה של שלטים כמו 'אפי הביתה', 'דרוקר הביתה' וכו'? מה כל כך הפריע לך הפעם הזאת? מי יודע, אולי אתה מתכוון לחרוג ממנהגך ולא ליישם את הכתוב בשלט.

2. ובאותו עניין: אותו בחור צעיר חבש כיפה. משום זה הפריע לי. חשבתי לעצמי איפה כל הערכים שאותם הוא אמור לייצג כמו לא להלבין פני חברך ברבים וכו'? מצד שני, בגלל שהוא דתי אז הוא לא יכול לדרוש את ראשו של המאמן כמו כל אוהד חילוני אחר? ואולי מה שהציק לי זה  שהמציאות של בחור דתי מחזיק שלט כזה לא מסתדרת לי עם הדעות הקדומות שלי?

3. הקהל – יש איזה מוסכמה שהקהל של הפועל י-ם הוא בין הטובים בארץ, אם לא הטוב שבהם. מסכים לגמרי. אבל מה שלא שמספרים לכם זה שמדובר בקהל המלחיץ והתובעני בארץ. כן, יותר מהקהל של מכבי ת"א. הרבה פעמים אני מרגיש שהקהל במהלך המשחק עסוק יותר בלהתעצבן, למחות, לקטר ופשוט להשרות אווירה מחורבנת.

אני מניח שזה נובע מרמת הציפיות הלא ריאלית שיש לקהל מהקבוצה: "הפועל צריכה לתת פייט למכבי לכן ההפסד היחידי שאולי יתקבל בהבנה הוא למכבי ת"א". 15 שנים בהם התקשורת והנהלה מזריקים לנו ישירות לוריד את השטויות האלה עשו את שלהן. אם ההנהלה הייתה פותחת בדיאלוג כנה וכואב עם האוהדים אני מעריך שהיה ניתן להשיב רבים מאוהדי הקבוצה לקרקע המציאות.

4. מקצועית – הקבוצה נראית רע, נקודה. נתחיל מהאין הגנה – דבר שהכי מפתיע אותי כיוון שלעודד קטש חשובה מאוד ההגנה. אני לא מאמין לשטויות שאומרים על קטש בתקשורת: "בגלל שהוא היה שומר גרוע אז הוא לא שם דגש על ההגנה". קשקושי ביצים. לפני שנתיים גליל היתה רביעית בליגה בספיגת נקודות. תסתכלו על קטש ותראו שהדבר היחיד שמוציא אותו משלוותו הסטואית זה טעות הגנתית. תשאלו את נעימי ולוק ג'קסון.  התקפית- התבססות כמעט טוטלית על פיק-אנד-רול יוצרת קבוצה שמשחקת התקפות שבלוניות וצפויות מראש. מה עם זה איזה חסימה של נמוך לגבוה? הורדת גארד (סטרוברי) לאותיות?  בקיצור, מה עם קצת יצירתיות?

כפי שהורגלנו בשנים האחרונות (זה התחיל עוד לפני קטש) לקבוצה אין סנטר. לא ברור לי למה תמיד בי-ם אוהבים להתחכם ולהגיד: "לליגה שלנו לא צריך סנטר" – אז בא קילנגסוורת' וטחן אותנו. וההתחכמות הזאת גם גורמת לאינפלציה מיותרת בעמדה מס' ארבע:  ורנאדו, רנדל, קוקיה וכדיר.  עכשיו אני ארגיז כמה אוהדים- אני אוהב את יובל נעימי. אני חושב שהוא שחקן טוב, עם יכולת אישית מאוד גבוה. אבל רכז הוא לא! והוא יפרח שלצידו ישחק רכז אמית (מורן רוט, יוגב אוחיון) ולא עוד קומבו-גארד (סלומון, ריץ', בראדלי). ג'קסון- חור בהגנה שגם כישוריו ההתקפים לא יכולים לחפות על כך.

ולסיום, עודד קטש – לא התלהבתי שהוא הגיע לי-ם. מבחינתי אין תחליף לניסיון מקצועי, לאלפי שעת אימון, וצפייה במאות דיסקים של שחקנים זרים. גם לא אליפות על מכבי. למרות כל האמור לעיל, אני רוצה לסיים בנימה אופטימית –  אין טעם לפטר את עודד.

ראשית, אנו בתחילת העונה ויש עוד זמן לתקן. שנית, מאמן אחר שיגיע גם יצטרך לבצע שינויים בסגל אז כבר עדיף שקטש יבצע זאת. שלישית, 11 מאמנים שעברו פה ב- 15 השנים האחרונות מוכיחים שהבעיה לא נמצאת על הקווים. עם ההתאמות הנכונות בסגל ובשיטת המשחק ניתן יהיה לעשות עונה יפה – פיינל פור וחצי גמר גביע, זה בהחלט בהישג יד.

והכי חשוב, אווירה קצת יותר חיובית ורגועה ביציעים יכולה לחולל פלאים בקרב השחקנים. תחשבו על זה בתור מקום העבודה שלכם – לא כל כך נעים לעבוד באווירה לחוצה, ביקורתית, ועוינת,  לא?!

אלעד פרננדס מגיש את התוכנית 'יציע הכבוד', ימי רביעי 19:00-20:00 בקול השלום 107.2FM

פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות | עם התגים | סגור לתגובות על קטש הביתה? / אלעד פרננדס

קרוביותר

כאלה אנחנו: קצת עילגים, לפעמים גם אלימים, אבל הכי אמיתיים שיש. עם הנשמה הכי גדולה.

יום שני בערב, דקה 60' במשחק של בית"ר בסכנין ואני בקושי מצליח להתאפק לא להעביר לפרק הראשון בעונה החדשה של עספור. כשסכנין שמה את השני האצבע כבר לוחצת אוטומטית על השלט.

הדבר הראשון שבולט הוא ההבדל – בעוד בעולם האמיתי בדוחא בית"ר נראית חיוורת ומבוהלת, בעולם העספורי בית"ר היא סקסית, דרמטית וסוערת. אלי אוחנה הוא שוב השם החם בעיר ומעולם לא נרא(ת)ה טוב יותר.

כבר בעונה הראשונה די התחבטתי ביני לבין עצמי איך אני עם איך שעספור מציגה את אוהדי בית"ר. מצד אחד זה מגניב לגמרי שהחבורה המדוברת והנערצת ביותר במדינה הם כולם אוהדי בית"ר שרופים (גם במציאות), מצד שני הם הרי מייצגים את הסטרואטיפ הקלאסי שלנו. ברור לי שחלק גדול מאותם אלה שמכורים לסדרה וקרועים על הדמויות עוברים לצד השני של המדרכה כשהם נתקלים במישהו מהסוג הזה ברחוב.

ניסיתי לחשוב מה הופך את הסדרה למוצלחת כל-כך?

אז נכון, הכתיבה מבריקה והמשחק באמת מעולה. אבל מעבר לזה נדמה לי שההצלחה הגדולה של הסדרה נובעת מהעובדה שהיא מציגה דמויות מאוד אמיתיות מהחיים שלנו כאן (גם אם מטבע הדברים באופן מוקצן). טיפוסים מהסוג שכולנו מכירים, וביותר ממובן אחד גם מזכירים לנו את עצמנו בשלב זה או אחר של החיים, בטח אם גדלתם בירושלים (ובדיוק בגלל זה היא תיכשל בענק בחו"ל כמו סדרות ישראליות אחרת – איך לעזאזל מתרגמים את איציק בנסולי לאנגלית?).

ולכן נראה לי, בסופו של דבר, שאני לגמרי בסדר אם איך שמציגים אותנו דרך הדמויות בסדרה. כי כאלה אנחנו באמת: קצת עילגים, לפעמים גם אלימים, אבל הכי אמיתיים שיש. עם הנשמה הכי גדולה.

בסוף הפרק, כשברקע מתנגן "מחפש חבר קרוב" של שמעון בוסקילה – שנשמע כל-כך מושלם על אותו רגע – ממש רציתי להרים את הטלפון ולחפש כמה חברים קרובים שאיבדתי קשר איתם במהלך השנים.

יש משהו בקשר הזה בין חברים שהוא ייחודי ועוצמתי וקשה לשחזר אותו בקשרים אחרים, גם לא בקשר זוגי או משפחתי. איזו תחושה מאוד עמוקה של מחויבות ושותפות גורל.

ואולי זו סיבה נוספת שהסדרה הזו כל-כך מצליחה – שהעולם הזה של חברות אמיצה, של חבורות וחבר'ה הולך ונעלם, וכולנו, לפחות בדור שעוד זכה לטעום מעט מזה, מתגעגעים לתחושה.

וכשלזהות של הדמויות כאוהדי בית"ר יש חלק משמעותי בזה – ביכולת שלהם להיות מי שהם ולהעביר את התחושות האלה בצורה מאוד אותנטית – אני יכול להתגבר על הדיסוננס המאוד עמוק ולא פשוט שבו אני חי בעולם האמיתי והלגמרי לא עספורי שלי, ולהודות שבעצם אני מאוד אוהב את זה שהם, שאני, אוהד בית"ר.

פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות | עם התגים , | סגור לתגובות על קרוביותר

שיר כאב / אבישי סלע

מקצועית אין הרבה מה להגיד, אז ברשותכם הפעם אני רוצה לדבר על הכאב. הכאב הבית"רי העמוק והמהדהד הזה, שאוכל אותי עכשיו כשאני כותב את המלים האלה.

"…תפסה לה צעיר ערבי משכיל
דווקא אחד שהכרתי
אפילו ראיתי איך זה מתחיל
לילה אחד השתכרתי
הרגשתי איך שזה זוחל לי
מתחת לרגליים,
ואיך שזה אוכל אותי
עד קצות הציפורניים…"

(מאיר אריאל. לא הרבה יודעים, אבל אוהד בית"ר. 'אוהד חרוך' הוא קרא לעצמו. משורר שכמותו)

מקצועית אין הרבה מה להגיד, אז ברשותכם הפעם אני רוצה לדבר על הכאב. הכאב הבית"רי העמוק והמהדהד הזה, שאוכל אותי עכשיו כשאני כותב את המלים האלה. ברקע בוני גינצבורג ונימני ואלון חזן וגם יובל נעים מנסים למצוא הסברים, אבל האמת היא שאין ממש הסברים. הניצחון של סכנין היה כתוב לה על המצח מהשבוע שעבר.

כל העולם ידע שסכנין הולכת לנצח, וכנראה שגם השחקנים של בית"ר ידעו זאת, וככה גם המשחק נראה. גם המחצית השנייה שראיתי, ולפי מה שהבנתי גם במחצית הראשונה, לא בדיוק שלטנו במשחק ללא עוררין. זה היה פחות או יותר more of the same, סכנין שולטת ושולטת, כבשה שלושה ויכולה הייתה לכבוש עוד שלושה.

אני מדבר על הכאב הזה. כל הקיץ (למעט איזה שבוע של פנטזיה אווילית עם צמד המיידופים) הכנתי את עצמי ואת כל מי ששמע אותי שהשנה הולך להיות קשה, ופתאום פתיחת העונה הזו עם 10 מ-15, שמתחילה לגרום לך באמת לחשוב שמשהו טוב הולך לקרות, אבל בטרגדיה כמו בטרגדיה, זה מתהפך על הצד הרע. מאז עשינו 1 מ-12. ואחרי כל ההכנה המנטלית שכאילו עברתי בקיץ, פתאום כשזה חי ונוגע בך זה כל כך כואב וחסר מנוחה, שבא לך למות.

"…אחרי המסיבה הוא הזמין אותי
ואותה אליו למרפסת
שתינו קפה שתינו קוניאק
אימו מדי פעם נכנסת
הוא דיבר על תיאטרון
כאפשרות של גשר
"אפשר להגיע להבנה!"
היא ניגשת אליו נרגשת.

הסתכלתי לפה הסתכלתי לשם
לכל הכיוונים הסתחלתי
ולאן שלא זחלתי
בשתי עיניו נתקלתי.
לא יודע מה הוא רצה בעצם להביע
אני רק המשכתי את עצמי
בקוניאק להטביע…"

טווב, לא ממש קוניאק. אני לא איש של אלכוהול. עקובה מדם היא ההיסטוריה בין בית"ר וסכנין, וכמו שכבר אמרתי היא יותר מלחמה מכדורגל. יותר אולד פירם מסופר קלאסיקו, אם להכניס מעט שיק אירופאי לדיון.

וכל מלחמת העולם הזו, והעובדה שמשחק שנגרר למגרש הלאומני, גורם לכך שנפסיד בו פעם אחר פעם, לא יכולות שלא להעלות את השאלה: האם זהו עונש? האם ההפסדים והתבוסות האלה על הדשא של סכנין הם לא תזכורת לכך שזה מה שאתה מקבל כשאתה מייצר הרבה מלחמה ומעט כדורגל?

כי בינתיים סכנין דווקא בנתה לעצמה יופי של תרגילי קשר בדוחא (בעיקר הקשר בין מהרן ראדי לקוסטדין אזארוב). אנחנו, לעומת זאת, בכיוון השני.

האם לא כדאי להעביר את המשחקים האלה למישור הכדורגלני נטו? להסיר כבר את הגזענות הזאת, ולהתרכז בלנסות ולנצח את סכנין על הדשא – ולא במקומות אחרים? כי אם האוהדים קוראים לשחקנים להילחם, ולא לשחק, הרי שבמלחמה הזאת אנחנו לא בדיוק מנצחים.

"…אי שם במרחב
נבחו כלבים לירח
זזים אמרתי מאוחר
חכה אמר מה אתה בורח
אולי תישארו ללון אצלי
הציע במפגיע
אתה הרי כל כך שתוי
אמרתי לו נגיע
לאן תגיעו הוא אמר
מביט בי בעיניים
החזרתי לו מבט
זרקתי ירושלים
לקח לו קצת זמן להביא חיוך
אבל הוא לא הזיז עין
אחר כך הוא דיבר אלי
ישר אל תוך היין
בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית
יושב ערבי עם נרגילה
אפילו אם זה מתחיל בסיביר
או בהוליווד עם הבה נגילה
אמרתי לו ביידיש היא שופטת בינינו
בתוך בועת שתיקתה שוב נתקלות
עינינו…"

את סכנין נפגוש שוב בסיבוב הבא. בינתיים, בדרך חזרה מהעיירה הגלילית הציורית אל מקדש הכדורגל ע"ש טדי קולק (אולי ממנו נחלץ איזו ישועה), אפשר לדבר עוד רבות על ההגנה החלשה, והקבוצה המוגבלת עד מאוד, וחסרונו של קובי מויאל (האם לכזה ייאוש הגענו, שכל המועדון המפואר הזה עומד על תילו של שחקן אחד?) ופיליאבסקי שאו-טו-טו מגיע (ומי יודע באיזה כושר?), ולהמשיך להאמין שעם שניהם (ועם עמית בן-שושן, שלא שיחק היום) יהיה בסדר.

ואולי אפשר להתייחס לכל זה אחרת. להבין שאנחנו בתקופת השפל שלנו. הייתה גאות, והיא עברה, וגם השפל יעבור. צריך להוריד את הראש ולקוות לטוב. כן, זה מה שנשאר לנו, האוהדים. להתפלל שמשהו טוב יצמח מכל זה.

להתעלם מהמציאות שקורעת לנו את הלב על הדשא של דוחא. להבין שמול המצב הזה, כנראה שכבר אין באמת מה לעשות. לאכול את הלב, עם כפית, ולבקש עוד.

"…שיר כאב, עובר ושב
איזה מזל אני שר עכשיו
שיר כאב כל פעם חוזר
אז אני שר עכשיו – אולי זה עוזר…"

אופסייד סטורי

דה באזר בפייסבוק

פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות | עם התגים , | סגור לתגובות על שיר כאב / אבישי סלע

זר לא יבין

לטוב ולרע זהו עם ישראל, השיקולים הערכיים שמנחים אותו לא תמיד מסתדרים עם ההיגיון, אבל בטווח הארוך הם אלו שיוצרים את הלכידות והאמונה בצדקת הדרך שעומדים בבסיס החוסן שלו.

אם היה רגע אחד במהלך ארבע שנים בהן התגוררתי באנגליה בו חשתי עד כמה אנחנו, הישראלים, שונים משאר האומות זה היה באותו בוקר ביוני 2008 שבו הוחזרו ארונותיהם של אודי גולדווסר ואלדד רגב הי"ד, בעסקה בו שוחררו בן העוולה סמיר קונטר ורוצחים נוספים.

צפיתי בטלוויזיה בכתבת ה- BBC שעמדה אז לא רחוק ממעבר הגבול בראש-הנקרה וראיינה את רס"ן אביטל לייבוביץ', ראש חטיבת תקשורת בינלאומית בדובר צה"ל (דמות שמטבע הדברים מוכרת פחות בארץ, אך מאוד מוכרת למי שעוקב אחרי התקשורת בחו"ל ואחת הדוברות המעולות שלנו) – השאלה הראשונה של הכתבת היתה משהו בנוסח: "איפה ההיגיון לשחרר רוצחים חיים תמורת שני גופות?".

יותר מאשר השאלה עצמה, מה שהדהים אותי היתה הפליאה הגדולה והאמיתית בה הופנתה השאלה. באותו רגע הבנתי עד כמה אנחנו שונים ומוזרים.

עם כל הכאב שחשתי על העובדה שאודי ואלדד לא שבו בחיים, אותו היום היה זה בו הייתי הכי גאה להיות ישראלי בכל התקופה בה התגוררתי בחו"ל. הבנתי אז את ההבדל בין הומאניות מתחסדת שתכליתה להפגין עליונות מוסרית כלפי שאר העולם לבין אנושיות אמיתית.

לטוב ולרע זהו עם ישראל, השיקולים הערכיים שמנחים אותו לא תמיד מסתדרים עם ההיגיון, אבל בטווח הארוך הם אלו שיוצרים את הלכידות והאמונה בצדקת הדרך שעומדים בבסיס החוסן שלו.

*

בשבוע שעבר התפרסם בהרחבה סיפורו של הסופר יורם קניוק, שבסיומו של מאבק משפטי עיקש הצליח "להתגרש", לפחות משפטית, מעם ישראל ולבטל את רישומו כיהודי במסמכים הרשמיים של משרד הפנים.

זה איננו פשוט להיות חלק מקולקטיב. וככל שהקולקטיב קטן ומלוכד יותר, יודע כל מי שזכה לגדול במשפחה חמה וצפופה, כך תחושות המעמסה והמחנק שעולות לעתים לוחצות יותר.

הזכות להיות חלק מעם ישראל היא בדיוק זה, זכות, לא חובה. הדת היהודית איננה מיסיונרית, להיפך, היא מערימה קשיים לא מבוטלים על שמבקשים להצטרף אליה בכדי לוודא שכוונותיהם אכן כנות.

אף על פי כן, אני חייב להודות שיש לי הערכה כלפי קניוק על העקשנות הרבה שלו להילחם על דבר שלכאורה נראה סמנטי. אין ספק, האיש איש עקרונות.

אני גם חושב שזכותו של כל אחד להירשם כחסר דת במידה והוא מעוניין בכך – אין לכפות בשום דרך על אף אדם להיות חלק מקולקטיב שהוא לא מעוניין להיות חלק ממנו.

אני רק תוהה מה אמורה להיות מידת המחויבות של אותו קולקטיב כלפי אלה שלא מעוניינים ואף עושים מאמצים לא מבוטלים לא להיות חלק ממנו?

אינני בא לומר שאם קניוק יקלע חלילה לצרה כלשהי מדינת ישראל לא צריכה לחוש לעזרתו – האיש (עדיין לפחות) אזרח ישראלי ולמרות הגירושין שלנו מאיתנו יש לנו עדיין חוב כלפיו כמי שסיכן את עצמו למען עצמאותנו במלחמת השחרור.

השאלה הזו היא יותר שאלה ברמה העקרונית, לכל מי שרוצה לחיות במדינה "נורמלית" – מדינה "נורמלית" לא עושה הרבה דברים "לא נורמלים" שמדינת ישראל עושה.

לא רק בעניין פדית שבויים, אין מדינה בעולם שחשה לעזרת בניה במהירות ומסירות כמו מדינת ישראל – כל ישראלי בחו"ל, גם היורד האידיאולוגי ביותר שמבקש לנתק כל קשר למדינה, יודע היטב שאם יקלע לצרה הטלפון הראשון שיעשה הוא לשגרירות הישראלית הקרובה. בשיחותיי עם יהודים מכל העולם תמיד חזרה ועלתה הטענה שמדינת ישראל היא תעודת הביטוח לקיום שלהם.

אז אפשר להבין את קניוק ש- "נקעה נפשו מהממסד הדתי בארץ", אבל האם שלושת אלפים שנות היסטוריה של העם היהודי מסתכמים באותם אלו שייתכן וחלקם עושים כיום ניצול ציני של הדת? האם "נקעה נפשו" של קניוק מכל הערכים שהיא מייצגת, כולל "בקש שלום ורדפהו", כולל אלו שהזכרתי כאן בתחילת הרשימה?

ויותר מכל – האם מי שנפשו כל-כך עדינה ורגישה לאחר לא מסוגל לקבל את העובדה שבחברה בה הוא חי ישנם אנשים שונים ממנו? אנשים איתם יכולה להיות מחלוקות עקרוניות וכלפיהם הוא אף חש סלידה?

פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות | עם התגים , | סגור לתגובות על זר לא יבין