במהלך שידור משחק גמר גביע הליגה בין הפועל י-ם למכבי ת"א ביום חמישי האחרון, בשלב שבו השלימה הפועל מהפך נהדר ועלתה ליתרון אחרי שכבר הייתה בפיגור של עשרים נקודות, אמר עפר שלח על עודד קטש שיש לו "בייגלה מעל הראש" והוסיף משהו בסגנון של 'כל מה שהוא נוגע בו הופך לזהב'.
כמובן שאני מצטרף למחמאות לעודד, אחת הדמויות האהובות עלי בספורט ובכלל, אבל אני חולק על האבחנה של שלח (עיתונאי ופרשן אינטליגנטי באופן יוצא דופן שלוקה לא פעם, אבל, באבחנות עבשות משהו כשהדבר מגיע לניתוחים בעלי גוון פסיכולוגי ו/או חברתי).
לומר שלעודד יש "בייגלה מעל הראש" זה להתכוון לומר שמדובר באדם שזכה למגע האלים ולכן יצליח באופן אוטומטי בכל מה שיעשה. מדובר בייחוס של ממד מיסטי כלשהו להצלחה שלו ומתוך כך גימוד כל אותן איכויות שהאיש רכש בלא מעט יזע והמון דמעות.
כשחקן עודד בהחלט התברך בכישרון שהוא מתת אל, אם כי, כמו שאינספור דוגמאות של ספורטאים מוכשרים בתחומם לא פחות שלא הגיעו לשום מקום מוכיחות, זה כשלעצמו וודאי שאיננו מספיק ללא עבודה קשה. ואין ספק שעודד השחקן היה לא רק בעל כישרון יוצא דופן אלא גם בעל נכונות לעבוד וללמוד תמידית כדי ללטש את הכישרון הזה ולהוציא אותו מן הכוח אל הפועל.
אלא שעודד המאמן, ובייחוד עודד האדם, בניגוד לעודד השחקן, לא זכה לשום הנחות מהאלים. ההיפך הגמור הוא הנכון. כדי להבין עם מה האיש היה צריך להתמודד מבחינה נפשית (וגם פיזית וודאי, הפציעה והניתוחים הרבים היו כרוכים מן הסתם בלא מעט כאב) אני אשאל את הדימוי הנפלא שבו השתמשה אושרת קוטלר בכתבה (הנהדרת) שערכה אתו ושודרה אמש בערוץ 10: "זה כמו לקחת פסנתרן ולשבור לו את האצבעות".
כולנו מסוגלים להבין את המשמעות של החוויה של פיטורים ממקום עבודה, חלקנו אף חווינו (או סביר שנחווה בזמן כלשהו במהלך חיינו) אותה בעצמנו. כדי להבין את הקושי בפניו ניצב עודד כשהתברר לו סופית שלא יוכל יותר לשחק כדורסל לא מספיק לדמות את החוויה שלו לפיטורים ממקום עבודה זה או אחר, שלאחריו עדיין קיימת בסבירות גבוה האפשרות להשתמש באותם כישורים במקום אחר ולחזור להתפרנס בכבוד, צריך להמשיל זאת למצב שבו אדם מאבד כליל את כושר העבודה שלו, אין לו יותר את היכולת המעשית לעסוק בתחום היחידי שהוכשר אליו מילדותו וכעת עליו להתחיל לגמרי מאפס ולהמציא עצמו מחדש.
את מרבית בני האדם זה היה שובר, ספק אם היו חוזרים לעצמם ברמה האישית וספק גדול עוד יותר אם ברמה המקצועית. אבל לא עודד. התקומה שלו מהשבר האישי הגדול שחווה וההצלחה האדירה שהוא חווה בקריירה החדשה שבנה לעצמו בעשר אצבעות היא לא פחות מאשר מעוררת השראה. כתבתי פעם בהקשר של עודד שבעקבות הפציעה שלו והפרישה מכדורסל שבאה בעקבותיה אולי איבדנו את עודד הכדורסלן אבל הרווחנו את עודד האדם. ועודד אדם הוא דמות שכל אחד מאיתנו, במיוחד בעיתות משבר, ראוי וצריך לקבל ממנה השראה.
הפילוסוף הדני סורן קירקגור כתב ש- "בעבדות הנפש אין זוכים באור מן ההפקר או מסדרה של תעתועי גורל". והתכוון לכך שעבודת הנפש היא אולי העבודה הקשה מכולם וצורכת מאמצים אדירים, השקעה אינסופית, והתמדה סיזיפית.
כדי לצאת מהמשבר הגדול אות חווה עודד ולפתח קריירה שנייה מוצלחת לא פחות מזו שנקטעה באיבה, וחשוב מזה- אישיות מעוררת השראה עבור רבים, הוא היה צריך, ואין צורך להכיר אותו אישית בשביל להסיק את זה- זוהי לוגיקה פשוטה, להשקיע מאמצים מנטאליים יוצאי דופן: לא ליפול לרחמים עצמיים, למצוא את מה שהוא יכול ללמוד ולקחת גם מסיטואציה שנראית אכזרית ושרירותית, לחפור עמוק בעצמו ולגלות את הפוטנציאל הטמון בו- הפעם כאדם.
שום בייגלה.
_______________________
אור. אדום
בשעה טובה הסתיימה לה סאגת הבעלות המתישה בליברפול שליוותה אותנו, אוהדי הקבוצה, בשלושת השנים האחרונות.
בניגוד לרב המוחלט של אוהדי ליברפול אני מודה שלא הייתה לי שנאה גדולה להיקס וג'ילט. בעיני, לפני שהתבררו כאנשי עסקים כושלים, הם היו מודל בעלות עדיף על המודל של שוגר-דדי עלום (סטייל צ'לסי, מנצ'סטר סיטי ובית"ר בעידן גידמאק) שהופך אותנו, האוהדים, לסוג של זונות ("הבעלים היה במשחק..", "הוא נראה מחוייך ביציע!", "הוא נהנה ועכשיו יזרוק עלינו עוד כסף!!")- מודל של אנשי עסקים עם רקע בעסקי הספורט המקצועני שינהלו את המועדון לפי הגיון עסקי, ולפיכך ירצו בהצלחתו בדיוק כמונו ולא נהיה תלויים בגחמותיהם ובשינויים התכופים במצב רוחם.
בנוסף, מלכתחילה בכלל חשדתי שחלק גדול מהשנאה כלפיהם נבעה מהיחס החשדני שלהם (לפחות בהתחלה) כלפי אליל האוהדים רפא בניטז.
בסופו של דבר היקס וג'ילט התבררו, כאמור, כמנהלים חובבנים שעשו בערך את כל השגיאות האפשריות מהרגע בו רכשו את המועדון ולכן העזיבה שלהם מבורכת.
אירוני הוא שהבעלים החדשים של ליברפול, ג'ון הנרי וקבוצה NESV, מתאימים כמעט אחד לאחד לפרופיל של היקס וג'ילט- אנשי עסקים אמריקאים עם רקע בעסקי הספורט. שום דבר לכאורה לא מבטיח שהפעם הסיפור יהיה שונה, חוץ אולי מהעובדה שברזומה שלהם רשומה ההצלחה עם הבוסטון רד-סוקס- ארגון עם פרופיל דומה לזה של ליברפול.
ועדייו, אני שמח שהמועדון עבר בסופו של דבר לידיהם ולא לידיו של אחד מאותם אנשי עסקים סיניים/סוריים/סינגפוריים ששמם עלה בתקשורת הבריטית (שכרגיל ירתה לכל הכיוונים ועדיין הצליחה לפספס) בחודשים האחרונים.
כל מקצוע מכבד את בעליו וזהו גם הצבע שלנו, ועדיין, טוב שאין צורך להדליק הלילה את האור האדום.
הקריירה של קטש כמאמן בטח לא נסללה בשושנים, בטח אחרי הפגע-וברח שהוא עבר במכבי ת"א.
לגבי ליברפול, המשאלה שלי מחודש מאי התגשמה, וכרגע אני עם מאמן חדש ובעלים חדשים. אפשר לקוות ולהאמין למרות התוצאה בדקה 70 בדרבי.
איציק,
לבעלים החדש של ליברפול יש הרבה עבודה. היקס וג'ילט השאירו סוג של אדמה חרוכה הכוללת חובות ענק ומשבר אמון נורא עם הצוות הפעיל של המועדון, מהדירקטוריון דרך השחקנים ועד לאחרון האוהדים. בכל אלה יצטרך ג'ון הנרי לטפל. קשה להעריך את התוצאות ואני כרגיל מחפש את המילה הנכונה שתגרום לי להאמין. בראיון עימו, הוא אומר, במילותיו שלו, את המשפט הבא: אני מבין מה היא ליברפול עבור העיר והאוהדים, אני יודע היכן המועדון צריך להיות ואני מאמין שיש לנו את היכולת לעשות את זה. פשוט. בלי להתלהם, בלי הבטחות, בלי קשקושי גבורה. הוא אפילו לא אומר שהוא תמיד העדיף את הביטלס על הסטונס…
משהו בהתנהלות שלו לאורך הראיון, גם בתגובה הרגשית הצנועה לנצחון במאבק על השליטה במועדון, מוצא חן בעיני ונותן לי סיבה לאופטימיות זהירה. אני מקווה שהוא מבין שהודג'סון אינו האיש הנכון לנו ומודע לצורך בחיזוק כמה עמדות בסגל. למרות התסכול על התוצאה בדרבי, אני אופטימי היום יותר מאשר הייתי לפני יומיים.
הנה הקישור לראיון – הקרדיט לאלעד ב "חדר הנעליים".
https://www.liverpoolfc.tv/video/News-and-Interviews/10-11/Why-I-brought–21738.php3
אריגיא,
כרגע אנחנו צריכים מאמן חדש במקום המאמן החדש. מרטין אוניל פנוי להצעות, לא?!
בני,
אני שותף לאופטימיות שלך, מבחינתי ההפסד בדרבי היום הוא "עוד יום בהיסטוריה של ליברפול".. אני מסכים לגבי הודג'סון למרות שאני מחבב את האיש- הוא איננו מתאים ודרדר אותנו לשיא השפל. אני קורא תגובות שלו אחרי המשחק ששיחקנו טוב וזה קצת מזכיר לי את התגובות של לואיס פרננדז ש"ניצחנו את המחצית השנייה"… חבל שהאיש, שאני מחבב כאמור, מאבד אוריינטציה.
כן, ככל הנראה צריך להחליף. שמעתי את השם של קלינסמן עולה שוב (יודע לעבוד הבחור) אבל ברור שבשבילי מרטין אוניל זה הדבר.
אריגיא,
אני מניח ש"יודע לעבוד" הכוונה מחוץ לקווים במגרש היחצנו"ת ולאו דווקא על הקווים כמאמן.. למרות זאת, לא הייתי פוסל על הסף את האפשרות. על אף הכישלון בבאיירן, הגישה ההתקפית שלו מוצאת חן בעיני וגם שמעתי אותו מפרשן במהלך המונדיאל ויש הרבה דברים שקשורים לתפיסת המשחק שאני רואה איתו עין בעין.
בנושא אחר- אני אשמח לשמוע ממקור ראשון מה היה אתמול באשדוד- שלט? מקל? ארטיק לימון?:) וואלה אם לא הייתי רואה את המשחק והייתי שומע שפוצצו במשחק באשדוד מכל המקומות הייתי בטוח שעובדים עלי…
מסכים איתך לגבי קטש. בטוח שהוא היה צריך לעבור מדורי גיהינום כדי להגיע לאן שהגיע. העניין אצלו הוא שלא רואים עליו את זה. בניגוד למה שאנחנו מכירים ורגילים, קטש לא מחצין סבל, כאב ומרמור. נדמה שהוא תמיד שומר על איזו קוליות וקור רוח, לא משנה מה קורה מסביבו. לכן אני יכול להבין מאיפה שלח הביא את ה"בייגלה". השקט הנפשי המרשים שקטש משדר תמיד באמת מקנה לו איזה הילה זניסטית. ולא קשה לבלבל בין האישיות השקטה הזו לבין המחשבה שההצלחות באות לו בקלות.
אולי אנחנו, שרגילים להתמרמר ולהחצין את המאבקים, לא מצליחים ליישב את הסתירה בין מה שהוא עבר לבין מה שהוא משדר – אז אנחנו נוטים בקלות רבה מדי לייחס לו מתנות אלוהיות.
(ועל אף כל מה שאמרתי, נדמה לי שמי שמסתכל בפניו יכול לראות את כל מה שהוא עבר, אם זה במבט העגמומי ואם זה בחיוך שהוא אף פעם לא ממש חיוך).
ניר,
נקודה נכונה לגבי מה שרואים (או לא רואים) על קטש.
עבודה נפשית היא עבודה פנימית שנעשית בתוך האדם עצמו עם עצמו ולכן לא רואים אותה כלפי חוץ (ואולי בגלל זה גם לא מעריכים אותה מספיק). מי שצועק ומשתולל ורב עם כל העולם לא עושה עבודה פנימית (או עושה אותה לא נכון)- הוא מחפש "להאשים את העולם בכאביו" כמו ששר שלמה ארצי.
השקט הנפשי הזה שעודד משדר איננו אלא המראה החיצונית של איזון עדין ושברירי בין כל הלבות המבעבעות בתוכו. היכולת שלו לשמור אותן על אש קטנה היא עוד הוכחה לאישיות יוצאת הדופן שלו. קל מאוד להישרף מבפנים או לתת לאש לפרוץ החוצה ולפגוע באחרים.
כתבתי על זה בשעתו כאן (וגם ציטטתי דברים של עודד עצמו בנושא):
https://geshemalfasi.com/archives/72
יפה כתבת גם שם.
I'm not happy over the defeatvin the derby. I am happy that the new bosses were present to get a first hand impression of how deep the crisis is.
The idea of klinsman scares me and in all fairness so is the idea of Reijkaard. If I learned anything from the current crisis is that our players need instruction, guidance and discipline. unless you tell Stevie exactly what to do the poor guy will get lost. The last thing our players need is freedom. They need an authoritative figure. Someone to tell them, "do as I tell you and things will be all right" not someone who tells them "do what you want".
I prefer O'Neill although I'm not sure he has what it takes to be a top level nanager. If it was in the cards I would go for Guus Hidink.
ot,
אבל חוס הידינק הוא בדיוק מאמן מהסוג שאתה כותב שאינך מעוניין בו, לא?!
בכל אופן, אני לא חושב שליברפול צריכה רס"ר, באופן כללי אני לא חושב שמאמן כדורגל צריך להיות רס"ר.
אין לי מסקנה חותכות מהכישלון של הודג'סון, אולי פשוט מדובר במאמן לא טוב ששתי העונות האחרונות שלו בפולהאם היו היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.
סטיבי ג'י כבר כנראה לא יחזור להיות השחקן שהכרנו ללא קשר לזהות המאמן, כנ"ל לגבי טורס שכבר בקיץ כתבתי שלדעתי הפציעות גרמו נזק בלתי הפיך ליכולת שלו ושווה למכור אותו כל עוד המנייה שלו בעלייה (מצד שני בטח הכסף היה הולך לכיסוי החוב של היקס וג'ילט כך שלא בטוח שהפסדנו).
צריך לבנות את הקבוצה מחדש, זה ייקח זמן ולדעתי תחת הבעלים החדש זה יכול להצליח. למרות המצב הנוכחי הקשה אני אופטימי לגבי העתיד ויש לי סבלנות.
We need a footballing authority, someone who will show the players the way, not send them on a journey to look it up themselves. I don't think Hiddink is that kind of coach, Reijkaard definately is. That's why he was sucessful in Barca, that's why he is less sucessfull in clubs that need guidance. Hiddink is the untimate footballing authority.
פינגבאק: אנחנו – אשדוד | מצד שני