טדי עדיין בשיפוצים

פורסם בתאריך 23 בנובמבר 2011 מאת איציק אלפסי

טדי. יש משהו כמעט מיסטי במראה הנגלה ביציאה מהמנהרה הדרומית בכביש בגין של אלומת האור הבוקעת מהוואדי שבין מלחה לגילה.

התחושה הראשונה כשנכסתי היתה שהוא נראה הרבה יותר קטן. הגבהת המשטח הופכת את הצפייה מהיציע לעוד יותר מושלמת ונותנת תחושה שאתה ממש חלק מהמשחק.

כיאה למונומנט ירושלמי חשוב, יש בו משהו מאוד קלאסי אבל גם מאוד עדכני. העונה הוא מציין בדיוק עשרים שנה לחניכתו ובלי קשר לשיפוץ הוא עדיין נראה כאילו נפתח רק אתמול, ומה שיפה – שהוא יראה כך גם בעוד עשרים שנה.

בית"ר. מה שמוזר זה שעד הדקה ה- 60' זה היה נדמה, לפחות מהיציע, כמשחק הכי טוב שלנו העונה.

אולי חוסר מזל, אולי נאיביות ואולי בכל זאת חוסר יכולת, הובילו לכך ששני השערים הקריטיים שהבקיעה חיפה – שער השוויון ושער היתרון 2:1 – היו (ואני יודע שאין דבר כזה -) 'לא מחויבי המציאות' – אחד התחיל בכלל מקרן שלנו, והשני מקרן של חיפה אחרי שכדור שהלך לשום מקום פגע במישהו ויצא לקרן.

יש לאחרונה (או שזה רק נדמה לי) הרבה משחקים כאלה – שקבוצה אחת מביסה את השנייה במשחק שקול למדי.

אולי בגלל זה, זה לא הרגיש בסוף כמו תבוסה אלא סתם כמו אחלה ערב שמישהו פתאום הגיע וקלקל.

יובל נעים. ערס או לא, בפעם הראשונה שראיתי את בית"ר העונה במגרש השתכנעתי עוד יותר שהאיש עושה עבודה ראויה עם החומר הדי דל שיש לו.

אם יש משהו שמעיד על חוזק טקטי של קבוצה זה הקישור האחורי (מוריניו עשה מזה קריירה) והחלק החזק של בית"ר הוא באמת החלק הזה: דן אייבנדר – שמגלה תכונות מנהיגות ששווה לעקוב אחריהם (אהבתי את זה שכל הזמן הגיע לקבל את הכדור), שי חדד – שיש לו יופי של טכניקה ולמרות שזו לא העמדה הטבעית שלו משתלב בה יפה, ומעל כולם, כמובן, קובי מויאל – שיש בו משהו שמזכיר קצת אפילו את טל בנין.

כשבית"ר עוד שיחקה היא היתה פרוסה נכון וקומפקטי על המגרש – 4:3:3 בשלושה קווים מאוד מסודרים עם מרחקים קצרים שאפשרו לה לנעול את חיפה באמצע (שני השערים הראשונים והמשמעותיים, כאמור, לא היו קשורים לשטף של המשחק) ולצאת במהירות ואפקטיביות קדימה כשהיא זוכה בכדור (השער של סטיבן כהן).

ההתפרקות מרגע שחיפה עלתה ליתרון היא משהו מנטאלי שקשור יותר אולי למשהו שזה לא פעם ראשונה שאני כותב עליו –  החוסר הקרדינאלי באופי שקיים בסגל הזה.

הקופים הירוקים. הגיעו באלפיהם לירושלים בערב חורפי במיוחד ונתנו הצגת עידוד מעוררת קנאה. שאפו.

אלישע לוי. אם כבר להפסיד אז לו. מה זה השטויות האלה 'מאמן של קבוצות קטנות'?!

דן. אבא שלו, דוד שלי, לקח אותי בפעם הראשונה למשחק של בית"ר, אני כמעט מוכן להישבע שזה היה אתמול, ועכשיו הבן שלו כאן איתי ביציע מכיר את השירים יותר טוב ממני. לפעמים אתה לא שם לב איך החיים האלה טסים לך מול העיניים בזמן שאתה מתכנן איך בדיוק אתה רוצה לחיות אותם.

לוש. אם רק מהצורה שבה שמעה אותי נכנס, עוד לפני שראתה אותי, ידעה שקיבלנו בראש, כנראה שהיא כבר מכירה אותי עוד יותר טוב ממה שחשבתי שאפשר. לפחות זה מהקבוצה של העיר שלה, בה גדלה – מול הים שהיא כל-כך אוהבת.

פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות | סגור לתגובות על טדי עדיין בשיפוצים

קפיטל אף-אם (ליברפול, לונדון, ירושלים, ת"א)

פורסם בתאריך 21 בנובמבר 2011 מאת איציק אלפסי

בקרון אני תופס את המושב הראשון הפנוי, מתוך הרגל, ושם לב שיישבתי כמו באנדרגראונד – במושב המקביל לחלון, ולא כמו באוטובוס – במושב המאונך לו. וזה מרגיש לי קצת כמו שם. וזה מרגיש מוזר ונעים שבמקום 'מרובע לסטר' או 'קרקס פיקדילי' זה 'שוק מחנה יהודה' ו- 'יפו מרכז'.

עדיין מוקדם ואני יורד בכיכר ציון להעמיס משהו קטן לאכול. אני מביט בכיכר ובמשביר החדש, שאולי גדול ומנצנץ כמו כלבו בשדרה החמישית אבל הוא הכי כאן שיש עם האבן הירושלמית והאריה מברונזה שמביט על הנכנסים והיוצאים ממקום מושבו הרם מעל הכסא של המאבטח בכניסה.

וחושב לעצמי איזה היסטוריה יש למקום הזה, ואיך אחרי כל הסיבובים שעשיתי בעולם אני נמצא כאן, שוב, אוכל פיתה שווארמה.

וחותך לתקליט. שם עדיין ריק. קצת חושש שתהיה פארסה. שהחברים מהמרכז לא יגיעו למה שנדמה להם מעבר להרי חושך, רחוק הרבה יותר מלונדון או פאריז. ונזכר איך דפני ליף לפני כל הפגנה היתה אומרת שהיא מקווה שלא יהיה כאן "הקיץ של אביה".

ובינתיים מעביר חוויות עם אבי, בעל המקום, ונזכרים בימי קופסת הלהיטים העליזים. אבי היה עורך התוכנית בימי הזוהר שלה והדיבורים האלה מחזירים אותי בשניה חמש-עשרה שנה אחורה כשממש לא רחוק משם הייתי מגיע לראות את עופר נחשון משדר את התוכנית בבניין הרדיו הרעוע באותו רחוב על שם הלני המלכה. ראסמי מלכה.

אבל בשריקה יש כמות יפה סה"כ. ועל הבאר אנחנו שלושה אוהדי בית"ר ומתבדחים שזה המקבץ הכי גדול של כאלה שהיה כאן, במבצר של הפועל קטמון. והחבר'ה של קטמון מספרים באמת על החוויות שלהם מליגה א' – אום אל פאחם, אורתודוקסים לוד. נשמע מאוד אקזוטי, ואפילו מביא את החשק לטייל קצת בארץ עם איזה קבוצה שם – אין איזו בית"ר בליגה הזו?

וגם ליברפול דווקא נראית טוב במחצית הראשונה, ולמרות שאנחנו לא ממש מסוגלים לייצר מצבים במשחק מסודר וסוארז בערב די בינוני בסטנדרטים שלו (שזה עדיין סטנדרט וחצי מעל השאר) – הלחץ על ההגנה של צ'לסי עושה את העבודה (אולי טיפ פנימי של סטיב קלארק?) ומחטיפות הכדור דווקא מגיעים מצבים מצוינים וגם שער יתרון יפה – שער של כדורגל.

וכשהמקום כבר מלא באדום ואפילו הנייטראלים נסחפים עם האווירה ומצטרפים לשירי ליברפול, הכחולים משווים ושוב חוזר הבלוז.

בשיא הלחץ אני אומר לדוד שאם נצא עם תיקו זה יהיה נהדר וכשהלחץ נרגע אני מודיע בחגיגיות ש- "על המשחק הזה רשום 1:1 באותיות קידוש לבנה".

דוד דווקא משוכנע שליברפול תבקיע ולמרות שאני לא רואה את זה קורה, זה כמובן קורה.

וזו שמחה טהורה, כיפית כזו, מהבטן. שכבר הרבה זמן לא היתה לי.

ובדרך חזרה ברחוב יפו, עם הרכבות שחוצות והאנשים המצועפים זה נראה ומרגיש קצת כמו בלונדון. ולמרות שבזמן האחרון אני קצת מתגעגע לשם, זה מרגיש הכי שלם להיות כאן.

*

המהלך המבריק ביותר של עודד קטש היה להוציא את יובל נעימי שלוש דקות לסיום. לא נעימי וכנראה לא אף אחד אחר שראה את המשחק, הצליח להבין למה דווקא עכשיו עודד מוציא את השחקן הכי חם שלו על המגרש – אבל המהלך הזה הבטיח את הניצחון.

נער הייתי וגם זקנתי וראיתי מספיק משחקים נגד מכבי – עשר הפרש שלוש דקות לסיום יכול להפוך בלי שתשים לב בכלל למינוס שתיים וכדור אחרון שלהם.

ובדיוק ברגעים האלה עדיף שיהיה לך על המגרש מישהו קצת יותר קר כמו גוני יזראעלי מאשר מישהו חם כמו נעימי, שבכיף יכול להתחיל להשתולל מול הלחץ של מכבי ולנסות לגמור את המשחק לבד, רק כדי לאבד אותו בצורה מפוארת.

חייבים להודות שמה שנהיה מהכדורסל בארץ, ובכלל באירופה, זו פארסה אחת גדולה – אני מודה שלא הכרתי את השמות של חצי מהשחקנים שהיו אתמול על הפרקט, בשתי הקבוצות, וזה די משעשע שחצי מהקבוצה של מכבי יושבת על אזרחי בחוץ.

אבל ניצחון על מכבי זה ניצחון על מכבי. ועודד קטש – כמה אני אוהב אותו – שלפני שבועיים לא היה מאמן כדורסל ועכשיו הוא "ניהול משחק מבריק", ותמיד תראה אותו עם השלווה הזו, הכוח הפנימי העצום, טונה אינטליגנציה ושתי טונה אינטליגנציה רגשית.

ובראיין רנדל. שרק חבל שבעונה הבאה יהיה במכבי.

פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות | עם התגים | סגור לתגובות על קפיטל אף-אם (ליברפול, לונדון, ירושלים, ת"א)

לפעמים זה נחמד להרגיש שדופקים אותך (עונת השביתות)

פורסם בתאריך 18 בנובמבר 2011 מאת איציק אלפסי

שני סכסוכי עבודה גדולים תופסים את הכותרות בימים האלה – הסכסוך ב- NBA והסכסוך במערכת הרפואה הציבורית בארץ. מטבעם של סכסוכים כאלה קשה מאוד לקבוע מי צודק. העמדות של שני הצדדים נשמעות לגיטימיות כמעט באותה מידה ואת הדעה בעניין אתה מגבש בהתאם לצד האחרון ששמעת בסיפור.

דבר אחד ברור, בשני המקרים המניעים להמשך והקצנת הסכסוך כבר מזמן איבדו קשר עין עם טובת העניין עצמו וקשורים הרבה יותר לעמדה הרגשית שאותה תפס/אליה נדחק כל אחד מהצדדים.

יש כאן בדה באזר מומחים גדולים ממני לענייני ה- NBA שבקיאים יותר בפרטים הקטנים של הסכסוך הזה, אבל לדבר אחד שצד את תשומת ליבי אני בכל זאת מרשה לעצמי להתייחס – ראיתי השבוע תמונה של השחקנים שהשתתפו בפגישה האחרונה שהתפוצצה עם נציגי הליגה ושמתי לב לדבר אחד מאוד בולט – המבטים שלהם.

השחקנים האלה, שהמשכורות שלהם יכולות לפתור לא מעט בעיות בגוש האירו המתרסק, עמדו שם עם מבט של פועלים קשיי יום שבעל בית קשה עורף רודה בהם ומעסיק אותם בתנאי עבדות.

על אותו משקל, גם הקולות של הרופאים – שייתכן בהחלט שתנאי העסקתם טעונים שיפור – מלמדים שאף אחד אולי לא אוהב שדופקים אותו, אבל כל אחד אוהב מדי פעם להרגיש שדופקים אותו.

יש משהו מחמם לב בתחושה הזו להיות חלק מקולקטיב שגוף חזק וגדול מתעמר בו וכעת הוא נעמד על רגליו האחוריות ומשיב מלחמה שערה. ומרגע שזו הופכת להיות העמדה, הסיכוי להגיע עם אותו קולקטיב לפשרה שואף לאפס – השביתה הופכת מכלי להשגת המטרה למטרה עצמה.

למרות הדמיון בתהליך בין שני המקרים יש בניהם גם שוני מהותי.

בעוד הסכסוך ב- NBA הוא סכסוך עסקי בין מעסיק פרטי למועסק בחוזה אישי, בסכסוך הרופאים יש גם אלמנט ערכי, שנדמה כי נשכח בכל הסיפור.

הבחירה להיות רופא (כמו להיות מחנך, או עובד סוציאלי) היא בחירה ערכית, בחירה שאמורה להגיע ממקום לא תועלתני. למרבה הצער, פעמים רבות העובדה הזו מאפשרת לנצל באופן כזה או אחר את אלו שבחרו במקצועות האלה – וזה משהו מביש ומקומם – אולם זה עדיין לא משחרר את אנשי המקצוע האלה מהמחויבות שלהם.

אני משוכנע שיש לא מעט צדק בדרישות הרופאים (כשם שיש לא מעט צדק בטענה שהם עדיין אחד המגזרים המתוגמלים ביותר), אבל כשאני שומע אחדים מהם מאיימים לעזוב לחו"ל ולעבוד שם זה חורה לי משום שיש כאן ביטוי למחסור בחוט שדרה ערכי.

בסופו של יום מי שישלם את המחיר על הצעדים שוברי הכלים של הרופאים אלו הם אני ואתם. אם רופאים יעברו לחשוב באופן תועלתני גרידא הבריאות של כולנו תהיה הראשונה להיפגע. בדיוק כמו שאני מצפה מרופא להציל את חייו של חולה גם אם לזה האחרון אין את הביטוח הרפואי המכסה את שכר עבודתו (משהו שהוא לא מובן מאיליו בכל מקום בעולם), אני גם חושב שזה לגיטימי לצפות שכקולקטיב הם לא יאיימו לנטוש אותנו ולא להיות במשמרתם אם וכאשר חלילה נזדקק למומחיותם.

הרופאים, כמו מובילי המחאה החברתית שהתרגשה עלינו בקיץ האחרון ואפילו גם קצת כמו שחקני ה- NBA, מנסים לשוות ממד ערכי למאבק שלהם – לרכוש אהדה ציבורית ע"י שכנוע שהמאבק שלהם הוא מאבק ערכי ולא מאבק שעניינו כסף בלבד.

אבל ערכים הם משהו שצריך להקריב למענו, לפעמים אפילו מחיר כאוב ביותר, ועד כה אף אחד מאלו שהוזכרו כאן לא הצליח לשכנע בכך לדעתי.

הנה הצעה: לרופאים – חיזרו לבתי החולים ועבדו את מכסת השעות שנראית לכם הוגנת – את יתרת השעות תרמו בחינם לטובת אלו שידם אינם משגת טיפול רפואי הולם וזקוקים לכך, עד שיושג פתרון הוגן בעניינכם. לשחקני ה- NBA – הודיעו שאת ההפרש ברווחים בניכם לבין בעלי הקבוצות אתם תורמים לקהילות ממנה הגעתם.

נראה אז את המבטים. הפעם אבל, של בנימין נתניהו ודיוויד שטרן.

 *

והסיפור בהתחלה אפילו עוד יותר יפה מהשיר:

פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות | סגור לתגובות על לפעמים זה נחמד להרגיש שדופקים אותך (עונת השביתות)

מסביב לעולם בחמש מאות מילים (סיכום הסופ"ש הבינ"ל)

פורסם בתאריך 13 בנובמבר 2011 מאת איציק אלפסי

אחד ממשחקי הכדורגל המרתקים שראיתי בשנים האחרונות היה דווקא מפגש ידידות – בין ספרד לאנגליה בסביליה בפברואר 2009.

אנגליה הגיעה למשחק בהרגשה טובה מאוד, הפתיחה המוצלחת לקדנציה של קאפלו העניקה את התחושה שהכישלון להעפיל ליורו ב- 2008 היה תקלה מקומית שנבעה מהצבתו המגוחכת של סטיב מקלארן בעמדת המאמן הלאומי.

ספרד ניצחה 2:0, אבל הרבה יותר מהניצחון זו היתה הפגנת עליונות מרשימה. זה היה אחד מאותם ערבים בו הוכחה התיזה לפיה 'יש כדורגל, ויש כדורגל אנגלי'.

הייתי אז עוד באנגליה ואני זוכר את ההלם שאחז בתקשורת המקומית. ייאמר הפעם לזכותם שבניגוד למנהגם הם לא חיפשו אז במי או במה לתלות את האשם בהבדלי הרמות יוצאי הדופן, אלא פשוט הודו שלאנגליה, גם תחת קאפלו, יש עוד דרך ארוכה לעשות כדי להגיע לרמות האלו.

אבל למרות הניצחון אמש בוומבלי, אנגליה לא עשתה התקדמות משמעותית בשנתיים וחצי שחלפו מאז אותו ערב בסביליה והיא עדיין רחוקה מהרמות האלו. למעשה, זה גם לא ממש סביר שהיא תגיע אליהם בעתיד הנראה לעין – מישהו מסוגל לדמיין אנייטסה, צ'אבי או דויד סילבה אנגליים?

הפערים בכדורגל נשארו פחות או יותר כשהיו לפני שנתיים וחצי, ובעצם מאז ומעולם, בין אנגליה לנבחרות מסוגן של ספרד הנוכחית. אנגליה ניצחה בדרך היחידה בה היא יכולה לנצח משחקים כאלה – עם שער מקרי ממצב נייח.

לגבי ספרד, למרות סדרת התוצאות הלא מרשימה במשחקי הידידות האחרונים מדובר לדעתי עדיין במועמדת הבכירה לזכות בתואר שלישי ברציפות ביורו בקיץ הקרוב. כאלופת עולם, ספרד היא נבחרת שמתכוננים מולה כמו למשחק רשמי גם למשחק ידידות. מעבר לכך, סגנון המשחק הספרדי דורש סבלנות וריכוז עילאיים, בייחוד כעת כשכולן חוששות ונזהרות ממנה וסוגרות את המשחק, מה שלא תמיד ניתן לגייס במשחקי ידידות.

בטורניר רשמי אני לא מזהה כעת נבחרת שיכולה להציע עליונות איכותית על הספרדים, לכן ההערכה שלי היא שהדרך היחידה בה לא יזכו בגביע באוקראינה ופולין תהיה עקב הדחה בפנדלים אחרי 120 דקות של 0:0, או בהפסד 1:0 קטן משער מקרי שבעקבותיו בונקר שלא נפרץ.

*

בסיום שלב הבתים של מוקדמות היורו טענתי כאן שהמקום השלישי של נבחרת ישראל איננו כישלון – נדמה לי שאחרי הערב הראשון של משחקי הפליי-אוף אפשר לקבל על-כך מעט פרספקטיבה:

קרואטיה, שסיימה רק במקום השני בבית של ישראל, רמסה בקלילות את טורקיה של חוס הידינק באיסטנבול 3:0 וגם הנבחרות שניתן היה לנופף בעלייה שלהן לפליי-אוף כהוכחה לכך שתפיסת אחד משני המקומות הראשונים בבית המוקדם היא כן מטרה ריאלית לנבחרת ישראל, כנראה ישארו לבסוף בבית כמונו – אסטוניה הובסה בביתה 4:0 ע"י אירלנד ולמונטנגרו נותר סיכוי נמוך למדי אחרי הפסד 0:2 בצ'כיה.

בשורה התחתונה שוב נמצא בקיץ את אותם שמות מוכרים ולכן, אולי, נעשה צדק עם עצמנו, השחקנים והמאמן (מי שזה לא יהיה בפעם הבאה) אם נפנים שעלייה ליורו או מונדיאל מאירופה עבור נבחרות מדרגת האיכות של ישראל היא אירוע נדיר שהמקרה הסביר ביותר בו הוא לא מתרחש איננו בשום אופן כישלון.

*

האמרה המפורסמת קובעת שההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים – פעם כטרגדיה ופעם כפארסה. בארגנטינה, נדמה, הגיעו לשלב הפארסה.

מעבר לתוצאה, מה שלדעתי מדאיג יותר מבחינת הנבחרת הארגנטינאית הן הקרחות במונומנטל – אם אפילו הארגנטינאים התייאשו מהנבחרת שלהם זה כבר באמת עצוב.

מהעבר השני של נהר הפלאטה, לעומת זאת, הרנסנס של הכדורגל האורוגוואי נמשך.

לואיס סוארז, הא לכם בחירה מחוץ לקופסא לשחקן השנה בעולם.

פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות | סגור לתגובות על מסביב לעולם בחמש מאות מילים (סיכום הסופ"ש הבינ"ל)

עִבְרִי גַם בּעוני – בֶּן-שַׂר

פורסם בתאריך 8 בנובמבר 2011 מאת איציק אלפסי

הָדָר-

עִבְרִי גַם בּעוני – בֶּן-שַׂר;

אִם עֶבֶד אִם הֵלֶךְ

נוֹצַרְתָּ בֶּן-מֶלֶךְ

בְּכֶתֶר דָּוִד נֶעֶטָר.

בָּאוֹר וּבַסֵּתֶר

זְכוֹר אֶת הַכֶּתֶר

עֲטֶרֶת גָּאוֹן וְתָגָר.

(זאב ז'בוטינסקי, מתוך המנון תנועת בית"ר)

כמה שחיכיתי לרגע הזה וכשהגיע, כמו שקורה לי תמיד, לא הייתי שם.

ישבתי באולם עטוף בגלימה המגוחכת, בוהה במצעד האינסופי של בוגרי תואר ראשון ושני ניגשים ללחוץ את ידו של הדיקאן ומבין שהרגע שבו יחלקו את התארים למסיימי הדוקטוראט ויקראו בשמי מתקרב.

אבל לא הרגשתי כלום. הראש שלי היה במקום אחר, מרוחק אלפי מיילין שם. המחשבות לא נתנו לי מנוחה – האם המושיעים שלנו הם משיחי שקר? ואם כן – מה יהיה כעת? האם זו לא תהיה מכה אחת יותר מדי אחרי כל מה שעברנו בקיץ הזה?

ישבתי טרוד וחרד, ראיתי איך השורות שמעלי מתרוקנות וחשתי איך הרגע בו תזמין אותי מנחת הטקס סוגר עלי.

ואז חלפו בראשי אותם המילים של זאב ז'בוטינסקי.

'עִבְרִי גַם בּעוני – בֶּן-שַׂר; אִם עֶבֶד אִם הֵלֶךְ – נוֹצַרְתָּ בֶּן-מֶלֶךְ', מלמלתי לעצמי.

וכשקראה בשמי נעמדתי זקוף, הרמתי את הראש וניגשתי בצעד בטוח.

בפעם הראשונה בחיי הבנתי באמת מה זו המשמעות להיות ביתר"י.

*

בדומה לזרם המרכזי בציונות, גם התנועה הרוויזיוניסטית ביקשה לעצב דמות יהודי חדש. אולם בעוד הרצל ואחד העם דיברו על דמות יהודי שהזכירה את אב-הטיפוס של החזק והמוצלח באותה עת – ע"ע הדמיון החזותי בין דמות הצבר הקלאסית לדמות האירופאי – ז'בוטינסקי ביקש לבסס את הערך העצמי והגאווה של היהודי "החדש" על משהו שורשי הרבה יותר שנטוע ביסודות של העם היהודי.

'עִבְרִי גַם בּעוני – בֶּן-שַׂר; אִם עֶבֶד אִם הֵלֶךְ – נוֹצַרְתָּ בֶּן-מֶלֶךְ'

הוא הבין, כנראה, שהדמות של הצבר הבלונדיני החסון עם המגל בשדה יפה אולי לשעה זו אולם אין בה את הכוח לעמוד בפני התהפוכות והקשיים שעוד יקראו בדרך של הלאומיות היהודית המחדשת.

הוא טבע את מושג ה-'הדר' לפיו עברי באשר הוא, גם בעושר וגם בעוני, צריך להיות בעל גאווה ואצילות.

ספק אם זה מקרי שבעוד הצבר הבלונדיני השזוף כבר מזמן החוויר, עזב את השדה והתיישב מול המחשב במשרד- באמצעותו הוא משתלח בערכים בהם היו מוכנים הורי הוריו להישבע, אלו שעוד ממשיכים לדבוק בציונות עושים זאת בשם אותה גאווה קדומה להיות שייך לעם העברי.

*

בשבוע שעבר ביקרו שחקני בית"ר במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים. אני ממליץ על הביקור לכל אחד, בלי קשר לנטיותיו הפוליטיות. וודאי שאין כעת וספק אם יהיו, דמויות שמסוגלות להשאיר עליך רושם כביר גם שנים אחרי לכתם כמו מנחם בגין.

הנקודה המרשימה ביותר במוזיאון שבמרכז היא, בעיני, החדר שמדמה את הבית שבו גרו מנחם ועליזה בגין רוב ימיהם. בית שאותו סירב לעזוב מנחם בגין עד שנבחר לרוה"מ, גם כשנרמז לו לא פעם שמתוקף תפקידו ומעמדו הוא יכול ואף מתבקש להרשות לעצמו משהו נוח ומודרני יותר. החדר הזה, הבית, משדרים משהו דל ופשוט, נטול כל גינונים, ועדיין חזק ועוצמתי.

אפשר גם לראות במוזיאון קטע מתוך ראיון קצר שנערך עם מנחם בגין ביום בו הושבעה ממשלתו – היתה אז חרדה גדולה בקרב האליטה המובסת מהדרך החדשה אליה יוביל.

"מה יהיה הסגנון של הממשלה בראשותך", שאל באופן תמוה משהו המראיין.

"סגנון יהודי טוב" ענה לו בפשטות בגין.

ובשלב הזה מספרת מדריכת הסיור איך הדבר הראשון שעשה בגין כראש ממשלה היה מעשה יהודי טוב, כשהורה לאפשר לספינה רעועה של פליטים מוייטנאם להגיע לחופי הארץ.

*

בביקור בשבוע שעבר הקריא מנהל המרכז הרצל מקוב בפני שחקני בית"ר מכתב אותו כתב מנחם בגין בשנת 1959 אל יו"ר האגודה דאז, דרור אליאל, בתקופה בה היתה שרויה הקבוצה במשבר:

"נפגשתי שלשום עם מר אריה מרקוביץ' המטפל כפי שהוא אומר בענייני הנוער שלנו בירושלים. מר מרקוביץ' התלונן בפניי על המצב השורר בקבוצת הכדורגל שלנו הירושלמית, שהייתה פעם מהוללת. קבוצה זו שלנו בירושלים הלכה, בשעתה, מחיל אל חיל, הייתה לתפארת העיר ולדגל התנועה, ולפתע היא החלה לרדת וכפי שמוסרים לי, כפי שהוא הקרוי בלעז מוראל, נשבר בתוכה.

אין לומר, בשום פנים ואופן שמצב כזה מוכרח להימשך. מוראל שהיה פעם גבוה יכול לשוב ולעלות. זוהי שאלה של מאמץ. ואם כי אין לי שום זכות, בהיותי מחוץ לעניינים אלה, לתבוע מאמץ כזה, הרי, אולי יש לי הזכות לבקש כי ידידנו הירושלמים יחשבו בעצמם על הדרכים הנאותות בהן ניתן להעלות את קבוצתנו לרמה עליה עמדה עוד לפני שנה אחת בלבד.

בידידות רבה ובברכה לבבית, מנחם בגין".

אותי בעיקר ריגש הקטע שהדגשתי – 'אין לי זכות, קטונתי, אבל אולי, בכל זאת… לבקש…'

*

לא יודע כמה מכל זה קשור לניצחון אמש. בסופו של דבר ראינו את זה מבית"ר גם בעונה שעברה – במשחקים נגד קבוצות הצמרת בהם אין על השחקנים לחץ, כי ההפסד צפוי מראש, היא משתחררת ומצליחה גם לשחק כדורגל וגם להשיג לעתים נקודות.

את "עִבְרִי גַם בּעוני – בֶּן-שַׂר" תצטרך בית"ר להראות, באופן אירוני משהו, דווקא נגד הקבוצות "העניות" שלידה בטבלה.

*

קצת לא נעים לי לכתוב את זה, אבל אני חושש שאנחנו קצת נסחפים עם הערכת יתר לאריאל הרוש. אולי זו העובדה שהוא בנוי היטב ונראה כמו ששוער אמור להיראות ואולי זו העובדה שאנו משוועים לגיבורים מקומיים – אבל האמת היא שאנחנו קצת מדחיקים את זה שכמעט כל שער שני שבית"ר סופגת נובע מטעות בסיסית שלו.

אוהד סיידוף אולי לא ייתן הצגה כזו בכל משחק, אבל ההבדל בין השוער הראשון לשני של בית"ר הוא הרבה פחות גדול משאולי נדמה – שניהם שוערי ליגה סבירים, לא יותר ולא פחות מזה.

*

המצטיין בשורותינו היה אנדריי פילבסקי. אם בית"ר תשרוד את העונה הקשה הזו צריך לשלוח פרחים ליעקב שחר, ולא מסיבה אחת.

אם דיברנו על ההדר, אז קובי מויאל הוא התגר. הנוכחות שלו במרכז השדה משנה דרמטית את משחק ההגנה של בית"ר. מדהים איזה לב גדול יכול להיכנס בבחור די קטן סה"כ.

אבל מעל כולם היו אותם שניים או שלושה אלפים שנדחקו לפינה שכוחת אל באצטדיון (בהחלטה מבישה של הנהלת מכבי, שעה ששלושת-רבעי אצטדיון ריק) והגיעו פשוט כדי להיות שם (כי את המשחק הרי לא ממש רואים מאותה פינה ובטח שלא שומעים את העידוד).

ספק גדול כמה מהם מכירים את המילים האלה של ז'בוטינסקי, אבל זו בדיוק המשמעות של "עִבְרִי גַם בּעוני – בֶּן-שַׂר".

פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות | סגור לתגובות על עִבְרִי גַם בּעוני – בֶּן-שַׂר