כן, נו? אז מה עכשיו?!
לשמוח על התיקו במשחק שלפני התחיל התערבנו בנינו לבין עצמנו כמה נקבל, או להתבאס שלא ניצחנו את פ.צ. יפו אם כבר יצא שעלינו להם בדרגה אחת לפחות ועוד בבלומפילד- משהו שלא קורה גם בעונות שאנחנו רצים לאליפות?
להתלהב מהיכולת, או לשאול איפה היא הייתה עד היום?
להבין שאורי ידע על מה הוא מדבר שבוע שעבר כשהוא אמר ששחקנים עשו שביתה אם כשהם רוצים מסתבר שדווקא הם כן יכולים לשחק, או לומר שהוא הגזים?
להוריד את הכובע בפני קורנפיין שלא נתן לאורי ללכת, או לכעוס שלא הוריד את זה מסדר היום עוד לפני שזה עלה בכלל?
לכעוס על אורי והביקורת העצמית המוגזמת שלו שגרמה לו להציע את ראשו באצילות ראויה להערכה אך מיותרת, או להוריד בפניו את הכובע על בית-ספר טקטי שעשה לגוטמן?
לחזור להלל שוב את אנייסטה הישראלי (ברוכיאן), או להתחיל לספור מחדש את השבועות או החודשים עד שנראה ממנו שוב משחק זה?
לשאול למה אלי דסה לא פותח כל משחק, או להבין שלהעמיס על כתפיו הצנומות של הילד המוכשר הזה יותר מדי בשלב כל-כך מוקדם בקריירה יכול להיות מוגזם מדי?
לשאול איך לעזאזל השתרבב שמו של סטיבן כהן יקיר הבלוג לתוך דיבורי השביתה האיטלקית, או שאולי היה משהו שאנחנו לא יודעים?
להכריז על אריאל הרוש כ-"קסיאס הישראלי" (כל הזכויות שמורות למ"ם אחרת), או לקונן על כך ששוער ישראלי, מוכשר ככל שיהיה, לעולם יגרום לך להחסיר פעימה כל פעם שהוא יוצא לכדור גובה?
עזבו, אל תשברו את הראש. ככה זה אצלנו בירושלים, אין הגיון בשיגעון.
פשוט מבריק.
רק ירושלמי יכול לכתוב כך.
נדמה לי שזה היה עופר שלח שאמר שמי שלא ידע אהבת כלב או קבוצת כדורגל לא ידע אהבה אמיתית לעולם.
איך זה קשור לענייננו?
נראה לי שרק במקומות האלה של האי וודאות, של אין היגיון בשגעון, של להסתכל לקו האדום בלבן שבעייניים מבינים כמה הקבוצה משמעותית.
לכן צריך גם את המצבים האבסורדים הללו כדי להמשיך להיות אוהד.
דוד- תודה.
מ"ם- מקסים!