גשם באלפסי

בסופו של דבר, הקמפיין של הנבחרת היה צפוי ביותר. אנחנו פחות טובים מיוון וקרואטיה ויותר טובים מגאורגיה ולטביה. כך בדיוק יצא שהפסדנו לראשונות וניצחנו את האחרונות ובטבלה הסופית מוקמנו בדיוק בניהם. התוצאות האלה דומות התוצאות של הנבחרת בכל אחד מתשעת הקמפיינים הקודמים באירופה (בלי לספור את הקמפיין הראשון – מוקדמות מונדיאל 94' – שבו לא כל כך עדיין ידענו איפה אנחנו נמצאים וניצחנו בצרפת אבל הפסדנו בבית לפינלנד).

גם כשמסתכלים במבט רחב על כדורגל הנבחרות באירופה רואים שם יציבות מאוד גדולה לאורך השנים – אותן נבחרות מגיעות לטורנירים הגדולים – העפלה של נבחרת מהדרג השלישי או הרביעי מהסוג של נבחרת ישראל היא אירוע נדיר למדי. זה קורה בד"כ כשבמדינה מסוימת התרחש תהליך הדרגתי של השתפרות שעדיין לא קיבל ביטוי בדירוגים המבוססים על קמפיינים קודמים, או שאיזשהו "דור זהב" נדיר מתחבר.

מכיוון שכך הגיע הזמן להכניס לפרופורציות את כל נושא הציפיות מנבחרת ישראל – המקום השלישי הוא המקום הראלי שלנו ולכן הנבחרת לא נכשלה. היא כמובן גם לא הצליחה, אבל ממילא הסיכויים שלה לרשום הישג שייחשב כהצלחה, היינו העפלה, היה מינורי למדי.

לגבי שאלת המאמן – הנבחרת כאמור לא נכשלה ולכן גם לא המאמן. לואיס פרננדז קיבל משימה לא ריאלית וכצפוי לא עמד בה. רק שיפור יסודי שורשי בכדורגל הישראלי יכול להוביל למצב שבעוד מס' שנים הנבחרת הבוגרת תעשה את קפיצת המדרגה האיכותית מהדרג השלישי לשני באירופה (לא רק בדירוג, אלא דה פקטו) ותהפוך למתמודדת ריאלית על ההעפלה מהמוקדמות. שינוי כזה לא מתחיל במשרת מאמן הנבחרת הבוגרת, הוא מסתיים שם. ולכן, עד אז, שווה להשקיע את המשכורת הגבוה מאוד במושגים ישראליים שמשלמים למאמן הנבחרת הבוגרת לפיתוח תשתיות והשקעה בנבחרת הצעירות, כאשר בשביל המקום השלישי בבית אפשר בהחלט להסתפק במאמן ישראלי בכיר ברבע מחיר.

*

ערב סוכות. עניינו של חג הסוכות הוא ערבות הדדית, כפי שמתבטא בכמה ממאפייני החג המרכזיים:

הסוכה, שמסמלת את היציאה מהמרחב הפרטי למרחב הציבורי, את האחידות והשוויון (סוכה של טייקון ושל מובטל מהבילות באותה מידה תחת שמש צהריים קופחת) ואת הצניעות (ע"ע).

ארבעת המינים, שכל אחד מהם מייצג אב-טיפוס אחר בחברה: האתרוג – איש הרוח (ריח) והמעשה (טעם), ההדס – איש הרוח (ריח) נטול המעשה (טעם), הלולב – איש המעשה (טעם) נטול הרוח (ריח) והערבה – זה שאין בו לא רוח (ריח) ולא מעשה (טעם).

כולם כרוכים ביחד, כולם תלויים אחד בשני, בלעדי אחד מהם, אפילו הערבה נטולת הטעם והריח, הברכה היא ברכה לבטלה.

*

כמה סמלי שדווקא בחג הזה אמור לחזור בעז"ה גלעד שליט הביתה.

אין, אין בעולם עוד מדינה כזו, שתהיה מוכנה לשלם מחיר כזה ולקחת על עצמה סיכון כזה בשביל להחזיר בן אחד לחיק אימו.

בסופו של יום, עם כל החששות הכבדים שמלווים את השמחה הגדולה (נדמה לי שבדיוק על הרגעים האלה כתב המשורר בפיוט עת שערי רצון – "עין במר בוכה ולב שמח"), צריך לזכור שהערך העליון של "כל ישראל ערבים זה לזה" הוא הוא הנכס האסטרטגי הגדול ביותר שלנו והסיבה שאנחנו כאן הרבה אחרי שאויבים מרים יותר מאלה שיש לנו כיום נגרסו בפח הזבל של ההיסטוריה.

חג שמח!

את תפילת ערב יום הכיפורים נוהגים בקהילות הספרדים לפתוח בשירת הפיוט "לך אלי תשוקתי" שכתב ר' אברהם אבן עזרא במאה ה- 12. קשה לי לחשוב על דרך טובה יותר להיכנס ליום הזה, מילות הפיוט והמסר שהוא מעביר הם יום הכיפורים עבורי.

כל השנה אנו עסוקים בלשחק את התפקיד של עצמנו, אבל רק לעתים רחוקות בלהיות באמת עצמנו. ברגע הזה אנו עומדים לפני בורא עולם ומסירים את המסכות:

לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי – בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי

לְךָ לִבִּי וְכִלְיוֹתַי – לְךָ רוּחִי וְנִשְׁמָתִי

יום הכיפורים בכלל, והצום בפרט, מחדדים את ההבנה עד כמה קיומנו ארעי ועד כמה תחושת העליונות שלנו כבני אדם על הבריאה, ה"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", היא אשליה:

וּמָה אֲנִי וּמַה חַיָּי – וּמַה כֹּחִי וְעָצְמָתִי

כְּקַשׁ נִדָף מְאֹד נֶהְדָּף – וְאֵיךְ תִזְכֹּר מְשׁוּגָתִי

ולאחר שמוסרות המסכות ונכבשת הגאווה, נוצרת האינטימיות:

הֲכִי אַתָּה מְנַת חֶלְקִי – וְרִנָּתִי וְטוֹבָתִי

וְגוֹרָלִי וּמַהֲלָלִי – וְכָל גִּילִי וְשִׂמְחָתִי

 שְׂשׂוֹן לִבִּי וְאוֹר עֵינַי – וּמָעֻזִי וְחֶמְדָתִי

 וּמַרְגּוֹעִי וְשַׁעֲשׁוּעִי – מְנוּחָתִי וְשַׁלְוָתִי

אינטימיות שמגיעה לשיאה במילים החותמות את הפיוט:

וְתַחַת צֵל כְּנָפֶיךָ – תְּנָה נָּא אֶת מְחִצָתִי

גמר חתימה טובה.

*

הטקסט המלא של הפיוט

ישנם מס' רב של ביצועים לפיוט "לך אלי תשוקתי", זה של יואב יצחק וחיים ישראל הוא המרגש ביותר לטעמי:

איך מדינה שיש לה עשרה חתני נובל לא מצליחה לשלוח נבחרת למונדיאל?

אין לי שום יומרה להבין משהו בתחום הסימטריה הגבישית, אבל הסיפור של חתן פרס נובל הטרי, פרופ' דני שכטמן, מסביר אולי מדוע מספר הישראלים והיהודים שזכו בפרס נובל הוא בלתי פרופורציונאלי ביחס לכמות שלהם באוכלוסייה העולמית.

אני די משוכנע שאין דבר כזה "מח יהודי", אבל בהחלט חושב שיש דבר כזה רוח יהודית. רוח שמתבטאת בסקרנות, יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסא. מסורת של שאלת שאלות, הקשיית קושיות ואיפכא מסתברא, שמגיעה עד ימי התנאים והאמוראים, ובעצם עוד הרבה לפני כן.

אני, למשל, לא שותף לדאגה מהדרדרות לכאורה במערכת החינוך הישראלית, משום  שהאינדקציה שלה נמדדת במבחני ידע שתכליתם היא לא יותר מאשר שינון. דברים, כאמור, כמו סקרנות ויצירתיות לא מודדים במבחנים כאלה.

כשהייתי סטודנט לדוקטוראט באנגליה סיפרה לי פעם פוסט-דוקטוראנטית ישראלית אחרת במחלקה שראש החוג אמר לה באחת ההזדמנויות שהוא "צריך כאן יותר ישראלים". מבלי לזלזל בעמיתי האנגלים, שלמדתי מהם רבות בעניינים של מוסר עבודה, סדר, תכנון ואתיקה מקצועית, את הערך המוסף הזה של לשאול 'למה?' גם אם זה נראה מובן מאיליו, לא מצאתי אצלם.

מה שמאפיין מאוד את הסיפור של זוכי הנובל הישראליים, ובייחוד את הסיפור של פרופ' שכטמן, זה שהתגליות שלהם ערערו את הידע הקיים בתחום שלהם, לעתים עד כדי 'כפירה בעיקר'. יש משהו מאוד ישראלי בעקשנות, שבעולם המדע והאקדמיה נתפסת כחוצפה שאין כדוגמתה, של דני שכטמן לעמוד מול האוטוריטות הגדולות של התחום ולהתעקש שמה שהוא ראה במיקרוסקופ האלקטרוני הקטן במעבדה שלו, זה בדיוק מה שהוא ראה.

עכשיו רק נשאלת השאלה איך מדינה עם עשרה חתני פרס נובל, מדינה ששולחת לוויינים לחלל, לא מסוגלת לשלוח נבחרת למונדיאל?

והסיבה פשוטה, כולנו מכירים אותה – הרמה הנמוכה של האנשים שמנהלים את הספורט בארץ בכלל והכדורגל בפרט.

וכשמדובר בחברה שההון האנושי שלה הוא עצום בכל קנה מידה זה מתסכל. מסתכל מאוד.