לקראת הביקור של בית"ר מחר בקרית אליעזר גשם באלפסי גאה לארח את הכותב הנפלא ניר הופמן (הופ) מהבלוג "מצד שני" ובמקביל להתארח בבלוג שלו >>
____________
אני לא מאלה שאהבו כדורגל כבר בגיל חמש. במשפחה שלי לא היו אוהדי כדורגל, אבא שלי מעולם לא הביע התעניינות במשחק, ולמען האמת זה לא ממש חשוב במה הוא התעניין כי גדלתי עם אמא. האמת, בכלל לא ברור איך הגעתי לכדורגל ומי או מה גרם לי להתחיל לראות את המשחק. מה שכן ברור לי זה איזה משחק – ולמעשה איזה רגע – הכניס אותי לעניינים באופן סופי.
***
1989. מכבי חיפה – בית"ר ירושלים. גמר גביע. הדקה: עמוק בתוך זמן פציעות. התוצאה: 1:2 לבית"ר. הכל אבוד, אומר לעצמו בכאב ניר הקטן שעומד לבוש חולצה ירוקה בסלון מול הטלוויזיה, והגוש כבר מטפס במעלה גרונו. ולפתע, ממש כאילו היה דמות מ"הספורטאים הצעירים" שהפיחו בה חיים, עושה אחד עופר מזרחי את מעשה הגבורה הכדורגלני האולטימטיבי, זה שכולנו חולמים עליו מאז שאנחנו בועטים בכדור לראשונה. מבעד ללחלוחית שמשבשת את ראייתו, צופה ניר הקטן במזרחי מקבל את הכדור על קו מחצית המגרש ומתחיל לדהור לעבר שער בית"ר. הוא עובר שחקן אחד, שניים, שלושה, ארבעה וחמישה, וכשהוא נמצא כשלושים מטר מהשער, הוא מניף את רגלו ושולח פצצה לחיבורי שערו של בוני גינצבורג. 2:2. ניר הקטן, ויחד איתו עשרות אלפי צופים במגרש ומאות אלפים בבית, בוהה במסך בשתיקה המומה למשך עשירית השניה, מעכל את שהתרחש, ואז מניף ידיים וצורח בכל הכוח.
כשראיתי שנים אחר כך את השער ההיסטורי הזה, הבנתי שדמיוני קצת תעתע בי, הוא לא ממש עבר כל כך הרבה שחקנים, וזה גם לא היה משלושים מטר, ובכלל הפסדנו באותו משחק. אבל מי זוכר את כל אלה. ממילא בכדורגל הדמיון חשוב לא פחות ממה שקורה על המגרש. ואולי זה מה שהפך אותי באותו רגע לאוהד כדורגל: השילוב בין פנטזיה נאיבית של ילד לבין האפשרות הריאלית לגמרי שהפנטזיה הזו, של שער שמשנה את כל התמונה, בדקה ה-90 של המשחק הכי חשוב של העונה, תתממש. כך או כך, אפשר להגיד שבזמן הפציעות של גמר הגביע ב-1989, עופר מזרחי הניף את רגלו, בעט בי בעוצמה אדירה ונעץ אותי בין החיבורים של הכדורגל. ומאז אני תקוע שם, בין המשקוף לקורה, ולא יכול (או רוצה) לצאת.
אז כנראה שזו לא היתה הפעם הראשונה בה ראיתי כדורגל, אבל זה בהחלט היה הרגע המכונן. ומאז, כך נדמה לי, כל משחק נגד בית"ר ירושלים מחייה בי בזעיר אנפין את הרגע הזה. כי משחק נגד בית"ר זה לא עוד משחק נגד הפועל עכו, כזה שאתה רוצה לנצח אבל גם קצת רוצה לגמור-עם-זה-כבר. זו גם לא תחרות לחיים ולמוות נגד אחת התל אביביות השנואות, משחק שחייבים לנצח או לפחות לא להפסיד, כדי שלא להתבייש בעצמך אחר כך במשך שבוע לפחות. נגד בית"ר זו חגיגה של כדורגל. כל קבוצה אחרת באותו גמר גביע היתה סוגרת את החצי שלה במנעול כפול עם קוד סודי כבר מהדקה ה-73, מהרגע שעלתה ליתרון. אבל בית"ר היא קבוצה שמחויבת קודם כל למשחק, ורק אחר כך לניצחון. בית"ר באה לשחק כדורגל. כמו בשכונה, כמו פעם. כמו שכדורגל צריך להיות, כמו שהוא היה לפני כל התיאוריות והלפטופים. כמו מכבי חיפה.
***
אני מנסה לחשוב מה גרם לזה ששתי הערים קידשו את הכדורגל היפה. אולי זו הפריפריאליות היחסית של שתי הערים – לא חיפה ולא ירושלים הן פריפריות, שתיהן ערים מרכזיות וגדולות, אבל התקשורת התל אביבית הופכת אותן לכאלו. אז אולי חיפה וירושלים מנסות להכות את תל אביב בנשק של הדחויים, לא עוצמה אלא השראה, לא כוחניות אלא יצירתיות.
ואולי זה פשוט הנוף. קבוצה היא תבנית נוף העיר שלה, אמר פעם צ'רנוחבסקי, שזה כמו טשרניחובסקי אבל בכדורגלנית. וערים שהן הרים, ערים שמלאות בעליות קשות ומפרכות שהופכות ברגע אחד לצלילה נהדרת בירידה תלולה, חייבות קבוצות שמשחקות ככה, במין מניה-דיפרסיה משגעת.
וזה גם האתוס שלנו. או לפחות היה האתוס שלנו, לפני שהפכנו לקבוצה שמשיגה תארים בכל שנה. לפני שהנשיא התל אביבי שלנו הכניס קצת שפיות מישורית לשיגעון ההררי שלנו, שפיות שאיזנה את השכונתיות והכניסה בה מימד תחרותי (חשוב ומבורך, טפו טפו טפו, אין תלונות). אבל האופי הזה, העולה ויורד, תודעת ההר, לא הלך לאיבוד. והאופי הזה הוא מה שגורם לנו, גם כשאנחנו מנצחים, לא לוותר על השאיפה לשחק יפה, לגרום הנאה לקהל. וכשאנחנו לא משחקים ככה, האופי הזה הוא מה שגורם לאוהדים למחות ולצעוק ולהזכיר (לפעמים בהגזמה, אבל ככה זה בשכונה).
***
בית"ר היא קבוצה שמזכירה לנו מאיפה באנו – מאהבה למשחק, משחק שהוא קודם כל כיף גדול, ורק אחר כך תחרות. היי, זה כדורגל! לא עוד ספורט, לא איזו משיכת חבל שבה חשוב רק מי יהיה יותר חזק, מי יישאר לעמוד ומי ייפול. את זה אנחנו משאירים למפגשים עם התל אביביות.
לכן, המשחקים עם בית"ר תמיד היו כאלה שבהם נחגג הכדורגל, לא התיאוריה של הכדורגל. כאילו במנהרה בדרך למגרש, כל השחקנים הסכימו ביניהם שלא באים לסגור או לשמור אישית או "לשחק טקטי". באים לשחק כדורגל, וכדורגל זה אומר כמה שיותר שערים, ועדיף שיהיו כמה שיותר יפים. אם זה עופר מזרחי או סטפן שאלוי או אלון מזרחי (בירוק) או אלון מזרחי (בצהוב) או רררובן עטר בירוק או רררובן עטר בירוק (מצטער, אבל גם כשהוא היה בצהוב הוא היה ירוק) – מישהו ייתן שער במספרת, או לפחות יבקיע צמד.
המשחקים מול בית"ר הם כאלה שמחזירים אותנו לאן שהכל התחיל, למשחק בשכונה, משחק שיותר חשוב בו שהחברים שלך יראו שלמדת לעשות עקב, מאשר לסגור אלכסונית נכון כדי לא לחטוף. כי אם ככל שמתבגרים מבינים שאל העולם, מה לעשות, כנראה שלא באנו ליהנות – בכדורגל אנחנו באים ליהנות, זה ככה כשאתה ילד וזה ככה כשאתה מבוגר, או לפחות צריך להיות ככה.
במשחקים מול בית"ר אנחנו חוזרים להיות ילדים, ילדים שמדמיינים רגעים שלא קיימים, כאלה שכתובים בספרים כמו "הספורטאים הצעירים". רגעים אגדתיים, שלפעמים, לעתים נדירות ובלי כל התראה מראש, מתממשים. מול בית"ר אנחנו חוזרים להיות ילדים בני 11, שמבעד למסך הלחלוחי של העיניים רואים במטושטש אחד, עופר מזרחי, מקבל את הכדור על קו מחצית המגרש.
ניר הופמן
פינגבאק: הדשא של השכן ירוק (יותר): פוסט אורח של איציק אלפסי | מצד שני
פינגבאק: הדשא של השכן ירוק (יותר): פוסט אורח של איציק אלפסי | מצד שני
איציק, תודה על המחמאות ובכלל על הרעיון המגניב. כמו שאמרה מ"ם זוגתי, אחרי הפוסט הזה רק חסר לי שייצא 0:0 ביום ראשון…
(אגב, שים לב שבהתאם לאהדתו של מי שהעלה את הוידאו לעיל ליוטיוב, אין בכלל הילוכים חוזרים של הגולים החיפאיים לעומת התעכבות יתירה על הגולים הבית"ריים, כולל החגיגות…).
ניר,
דבר ראשון העונג כולו שלי. לא זכור לי 0:0 בין חיפה לבית"ר אם כי נראה לי שאני אקנה אחד כזה מחר..
נגעת בפוסט בנקודה מעניינת שאני מאוד מסכים איתה- עניין הפריפריליות של שתי הערים. אני תמיד אומר שירושלים היא עיר הבירה היחידה בעולם שהיא בעצם פריפריה. לי דווקא זה מתאים, אני רואה בזה את אחת הסיבות לאופי הייחודי של ירושלים, שכמו שכתבתי אצלך מצאתי הרבה דמיון אליו בחיפה.
נ.ב.
צ'רניחובסקי זה על שם לצ'רנוחה האגדי? בכל אופן אהבתי :)
ניר,
הכתיבה שלך העלתה בי זכרונות מתקופה בה בית"ר ומכבי חיפה היו כמעט מועדונים אחים (זוכרים שבראשית שנות השמונים שחר היה הספונסר של בית"ר ועל החולצות היה הסמל של ולבו?). גם כשחיפה הצטרפה ל"חגיגת" האליפויות הלב של בית"ר היה עם חיפה – ככל הנראה בשל החיבור בין אהבת הכדורגל היפה וההתקפי ששתי הקבוצות יצגו (איך אפשר היה שלא לחבב קבוצה ששחקו בה ממן, רוזנטל, ארמלי וסלקטר?) ובמקביל על רקע תחושת הקיפוח הפריפריאלית שנגעת בה בצדק רב, תחושה שבנויה משילוב של אלמנטים אובייקטיביים (נדמה לי שרק בשנות השבעים הגעו השחקנים הראשונים מירושלים או חיפה לנבחרת) וסובייקטיביים (תחושות נחיתות אינהרנטיות מול ת"א והמרכז).
ואיציק, יש עוד מספר ערי בירה פריפריאליות – אנקרה אוטבה וקנברה כדוגמאות בולטות, לערים שפרט לעובדת היותן עיר בירה אין להן ממש מה להציע – דבר שבהחלט אי אפשר לומר על ירושלים.
איציק – אכן מחווה לצ'רנוחה :)
גיל – תודה. אני שמח שלחצתי לך על כפתור הנוסטלגיה… אני זוכר מילדותי את אחוות חיפה-בית"ר, למרות שעד תקופת שחר בבית"ר זכרוני לא מגיע.
מצפיה בסרטון של אותו משחק חיפה-בית"ר בגמר הגביע (קלאסיקה!) אני נזכר כמה התבאסתי מגיורא אנטמן. הוא פשוט הרג אותנו במשחק הזה. אחד השוערים הכי חלשים ששיחקו באופן קבוע בשער של חיפה מאז שאני זוכר אותה. אולי אפילו הכי חלש.
גיל – שחקנים מחיפה, מכבי וכנראה גם הפועל, שיחקו בנבחרת מאז ומעולם. אהרון אמר ממכבי, למשל. 6 מעשרת השחקנים בעלי הכי הרבה הופעות בנבחרת שיחקו תקופה משמעותית במכבי חיפה. רונן חרזי ואוחנה הם מגדולי הכובשים בנבחרת אי פעם. אולי היתה תקופה חלשה בנוכחות בנבחרת בשנות ה70, אבל גם הכדורגל בירושלים וחיפה לא היה אז כל כך מוצלח.
שמרלינג – אכן לגבי אהרון אמר בהחלט אתה צודק, אבל נדמה לי שאין עוד דוגמאות רבות לשחקני חיפה בנבחרת קודם לשנות השמונים. ביחס לבית"ר לפחות, הרי שעד אורי (נדמה לי שזומן ושיחק לראשונה ב-75') ונוימן לא היו בית"ריים בנבחרת וגם ביחס להפועל (י"ם) המצב דומה – אפילו אלי בן-רימוז' האגדי לא זכה לראות מדי נבחרת למיטב זכרוני (לא בטוח לחלוטין…).
איזה כיף!
הפוסט היה כיף. היוטיוב היה כיף – כי ככה זה משחקים נגד מכבי חיפה (למעט המשחק בו יוסי בניון עשה הצגה כאילו ישראל כהן ירק עליו על מנת להוציא לו אדום). בכלל, קיימת אישהיא אחווה אנטי תל אביבית בין המועדונים. אני זוכר שבגמר הגביע בשנת 2000 נגד הפועל ת"א היו איטי ביציע אוהדי מכבי חיפה שקפצו כמו משוגעים, משערי הקלאץ' של ויקטור פאצ'ה.
נקודה נוספת שהסרטון גרם לי להזכר בו (אני מקוה שאינני טועה כי מה רבה תהיה הפדיחה) היא שגמר הגביע הנ"ל היה משחקו האחרון של אורי בבית"ר. אורי שבעצם הפך את בית"ר לקבוצה של ז'וגו בוניטו, אבי האתוס הבי"תרי "מנורה על החולצה וכדורגל מברזיל" האיש שבלעדיו הפוסט הזה לא היה בא לעולם.
זה יהיה המשחק הראשון שלו מול מכבי חיפה כשהוא עומד על הקוים.
הופ – לו היית אוהד בית"ר הנרטיב שלך היה "התחלתי לאהוד כדורגל במשחק האחרון של אורי בבית"ר ירושלים"
תענוג.
הזדהתי מאד ברגע ההתאהבות במשחק. (אצלי זה היה באיירן מינכן מנצ'סטר יונייטד 99').
OT
אכן, אכן. זה היה המשחק האחרון של אורי בבית"ר וזה באמת סמליות יפה שלא חשבתי עליה שמחר זה יהיה המשחק הראשון שלו נגד חיפה כמאמן בית"ר.
ואתה צודק לגמרי, אפשר אולי להתווכח שאלי אוחנה היה שחקן גדול יותר אבל אורי הוא הדמות הכי משמעותית בתולדות המועדון בדיוק מהסיבה שהזכרת- הוא עיצב את האתוס שלה.
old timer – תודה רבה! כיף גם לי :) לגבי המשפט האחרון שלך, נדמה שזה פחות או יותר הנרטיב של איציק בפוסט שלו על המשחק (לא בדיוק התחיל לאהוד כדורגל אז, אבל זה אחד הזכרונות החזקים הראשונים שלו, כמו אצלי)
https://geshemalfasi.com/archives/226
מם אחרת – תודה. גם המשחק שאת מזכירה הותיר בי רושם חזק מאוד (הייתי בצבא והצלחתי לצאת לבית של חברים לראות אותו. זה היה אולי הלילה המרגש ביותר שלי בתקופת הצבא, ואני בכלל לא אוהד יונייטד…).
ההרגשה לבוא אחרייך עד לבלוג הזה דומה להרגשה שהייתה לי כשנסעתי לראות את ברקוביץ בווסטהאם.
בקשר לויכוח שרץ פה בתגובות, שחקני מכבי חיפה בנבחרת לפני שנות השמונים היו-אהרון אמר,מנצ'ל, שווגר (היה הבלם של הנבחרת במונדיאל ועד היום לואיג'י ריבה החלוץ של נבחרת איטליה אז מנסה להוריד את השערות שנדבקו לו משווגר במקלחת) ודני רום-שמילוביץ.
מתי – וגם פה הרגת אותי, הפעם עם שווגר. לא ראיתי אותו בחיים ואני לא יודע מתי בפעם האחרונה ראיתי תמונה שלו, אבל איכשהו זכרתי שהוא היה שעיר לאללה. בדקתי ואכן
https://mad.walla.co.il/archive/129238-5.jpg
https://mad.walla.co.il/archive/127350-5.jpg
מקווה שאייל נתן תצוגה כשהלכת לראות אותו, ושגם אני לא ביישתי את הפירמה.
פינגבאק: אנחנו – בית"ר ירושלים | מצד שני
דקה 3:52- אבי כהן ואוזלאי? בנשיקה שלא מוצירה הרבה מקום לספק