קטגוריות
ימק"א כל הרשימות נשמת כל חי סיפורים עשרים ושניים משוגעים

הלילה האחרון של המאסטרו (בחזרה לגמר 89')

בית"ר ירושלים ומכבי חיפה נפגשות בגמר הגביע. חיפה מגיע כאלופה הטריה ומחפשת להשלים דאבל, בית"ר בדרך אל הלא נודע כשעבור כוכביה הגדולים זה אמור להיות המשחק האחרון במדי המנורה. איצטדיון ר"ג מפוצץ, התכונה גדולה. לא, אני לא מדבר על גמר הגביע 2009, אלא על זה של שנת 1989.

_________________________

"אולי בכל זאת נבדוק אם נשארו כרטיסים" אני מנסה בפעם האחרונה.
אבל אבא מנפנף את זה בקלות: "עזוב איציק אבא, בשביל מה? חיפה יאכלו אותם".
שנים רבות אח"כ מי שיאכל את מי זה אני את עצמי על זה שלא ידעתי להתעקש.

עונת 89'/88' היתה סופה של תקופה בבית"ר ירושלים. הדור שהביא לבירה שני גביעים, והכי חשוב, אליפות ראשונה אחרי אלפיים שנה עמד לרדת מהבמה. אלי אוחנה עשה חיל בבלגיה וכל הדיווחים לא הותירו מקום לספק שנפל דבר ובקיץ הקרוב השמש כבר לא תזרח בבירה- הנער מממילא עוזב את הבית ויורד לשפלה, ולוקח איתו לשם גם את אבי כהן.

בהתאם לכך נראתה העונה כמו מסיבת סיום שלאף אחד אין ממש חשק אליה. בית"ר וכוכביה היו צל חיוור של עצמם, ובעונה הראשונה שבה הונהגה שיטת פליי-אוף גם בכדורגל מצאה עצמה בית"ר, אוי לבושה, בפליי-אוף התחתון. שום דבר לא בישר על שעומד להתרחש בסיומה של אותה עונה.

התקווה היחידה בעונות מסוג כזה היא הגביע. אלא שההגרלה זימנה לנו כבר בשמינית הגמר את, לא פחות ולא יותר, מחריבת השמחות האולטימטיבית מהשפלה, זאת שלקחה לנו את האליפות בימק"א רק חמש שנים קודם לכן ועכשיו קיבלה הזדמנות להוריד סופית את המסך על תור הזהב של המנורה. 2:0 קליל במשחק הראשון בבלומפילד (באותה עונה נערכו הסיבובים המוקדמים בגביע בשיטת בית וחוץ) לא הותיר הרבה תקווה לגומלין בימק"א. התכוננו ללכת לים.

אלא שבירושלים אין ים.

משחק הגומלין שנערך שבוע אח"כ הוא כנראה אחד המשחקים הגדולים הנשכחים בהיסטוריה של בית"ר. רק אותם אלפים בודדים שזכו להתפלח ליציעי הבטון בימק"א יכולים אולי לספר את שהתרחש שם באחה"צ של אמצע השבוע בחורף של 1989.

אפילו ברדיו לא טרחו לשדר שירים ושערים מיוחד וכך המתנתי לעדכון הספורט במהלך יומן הערב בכדי לשמוע את התוצאה. כשהגיע העדכון דיווח גדעון הוד באדישות שבית"ר מובילה 1:0 לקראת הסיום. זה היה נראה גמור. ירדתי למטה לנצל את שעת האור האחרונה למשחק סטנגה ונתקלתי באבי השכן. "שמעת?" הוא פנה אלי בהתלהבות. לא הבנתי לפשרה של אותה התלהבות והגבתי באדישות- "כן, אני יודע- 1:0".

"מה אחד?! שניים! הארכה עכשיו!"

עזבתי את הסטנגה והצטרפתי אליו לאוטו שם שמענו ברדיו את יומן הספורט שכלל דיווחים על ההארכה הדרמטית בימק"א. ומה שקרה שם היתה כנראה אחת מההארכות הגדולות בתולדות גביע המדינה: בית"ר השחילה לאדומים שלישייה בפחות מחצי שעה, ולמרות שאלו החזירו אחד, הניצחון 5:1 על יריבתנו השנואה הפיח חיים מחודשים בעונה הזו שכבר היתה נראתה גמורה לכל דבר ועניין.

אחרי הניצחון הגדול בימק"א על הפועל כבר היה באוויר ריח של עונת גביע. ברבע הגמר יצאנו למשחק חוץ נגד צפרירים: אחד-אפס. בקושי. אבל אנחנו בחצי.

בחצי הגמר חיכתה לנו בית"ר ת"א של נסים כהן ואלי בן-אמו. זה היה תור הזהב של האחות הקטנה מת"א שהאפילה באותם ימים על זו הבכירה מעיר הבירה. גם הפעם זה לא הלך קל ונגמר, שוב, בשער אחד קטן (רונן רוקמן).

בחצי השני התמודדו מכבי חיפה, שדרסה את הליגה באותה עונה בדרך לאליפות השלישית בתולדותיה, ושמשון ת"א, שכמו שכנתה הביתר"ית נהנתה מימיו העליזים אחרונים של סיפור הפרברים. המשחק הסתיים באפס- אפס, אבל במקום ללכת ההארכה הקבוצות קבעו להיפגש שוב באותו מקום במוצאי השבת של אותו שבוע למשחק החוזר. באותה עונה שיטת הגביע היתה, כאמור, יחודית משהו.

חיפה ניצחה במשחק החוזר ועלתה לגמר. התחושה היתה מעורבת- מצד אחד אתה רוצה לקחת את הגמר באצטדיון מלא נגד קבוצה גדולה, מצד שני היה ברור שנגד חיפה זה יהיה הרבה יותר קשה מאשר יכל להיות נגד שמשון.

בשבועות שלפני הגמר כבר הודה אורי בחצי פה שהוא עובר למכבי ת"א בסוף העונה. אף אחד בבירה לא האמין לו, או לפחות לא רצה להאמין, כולם היו עסוקים בהדחקה וגמר הגביע היווה תירוץ מצויין לכך.

גם ביום הגמר עצמו עדיין לא היה ברור אם המשחק ישודר בטלוויזיה. הסכסוך הקבוע בין וועד הטכנאים לוועד השרפרפים, או אלוהים יודע מי הפעם, העמיד את השידור בספק. בסוף הושגה פשרה וב"ערב חדש" בישרו שהמחצית השנייה תועבר בשידור ישיר. נחמה פורתא.

את המחצית הראשונה שמענו ברדיו. זאת אומרת אבא שמע בחדר, אני ישבתי עם אחותי התינוקת לארוחת ערב, מתאמץ להקשיב מרחוק לשידור ברדיו. בשלב מסויים שמעתי את קצב דיבורו של דני דבורין מואץ ובעקבותיו את הנהמה שאי אפשר לטעות בה. שער!

רצתי לחדר של אבא. הפנים אמרו הכל. "מי כבש?" שאלתי. "עטר". עצב גדול כיסה את פני. "אבא צדק, הם יאכלו אותנו" אמרתי לעצמי.

עד המחצית השנייה סיימנו את ארוחת הערב והתיישבנו בסלון בהרכב מלא: אבא, אמא, אחותי התינוקת ואני. את השקט שהיה אז ברחובות אני יכול לשמוע באוזניים עד היום. כל ירושלים עצרה מלכת. אפילו השבבניקים ממאה שערים הבריזו מסדר ערב בישיבה וחתכו לסנוקר לראות את המשחק.

זאת היתה הפעם האחרונה בה ראו מאות האלפים בבירה את אורי מלמיליאן בצהוב שחור. הוא ידע את זה. והוא לא התכוון לעזוב בלי להשאיר אותנו עם עוד זכרון אחד מתוק.

ואז התחילה המחצית השנייה.

בחצי השעה הראשונה של אותה מחצית בית"ר הציגה את סוג הכדורגל שעליו כתב בזמנו רמי דנוך את השורה האלמותית "מנורה על החולצה וכדורגל מברזיל"- הקבוצה שטפה את המגרש, כדורגל טוטאל, כשאורי מנצח על ההתקפה באמצע כמו מאסטרו על תזמורת בקונצרט ואבי כהן מציג את אחד המשחקים הגדולים של מגן ישראלי שראיתי מאז ומעד היום. זה היה נראה כמו בסרטים ההוליוודים האלה, כשהגיבור נזכר לפתע בנעוריו, מקבל כוחות מחודשים, קם מהקרשים ומסתער על יריבו.

זה התחיל עם אורי- קטנה מעל השוער בקלאסה שיש רק לו. ואז אבי כהן- משמונה עשרה מטר בחצי גובה לפינה. מה שהיה נראה דמיוני בתחילת הערב הפך לפתע מוחשי- הגביע בדרך לירושלים.

כך חשבתי..

ברבע השעה האחרונה המשחק התהפך שוב- בית"ר הלכה אחורה בנסיון להעביר את הזמן וחיפה התעוררה מחדש. את המתח בסלון שלנו אפשר היה לחתוך בסכין. אחותי לעסה את המוצץ בעצבנות כמו מגי סימפסון, אבא התכנס בתוך עצמו ואני הפכתי חיוור. אמא התריסה באבא "תראה מה עשית לילד, הפכת אותו למשוגע כמוך!" ומייד אח"כ תיקנה "סליחה, יותר ממך".
"לא עכשיו, פנינה" היסה בה אבא בעדינות, "לא עכשיו".

הדקה התשעים כבר הגיעה, אבל עובדיה צבי לא עשה סימנים שהוא הולך לשרוק. המצלמה התמקדה בקשטן מעשן בשרשרת ומנסה להרגיע את אלה ליד הספסל שכבר התחילו לחגוג. הוא ידע למה.

כשעופר מזרחי לקח את הכדור במרכז המגרש והתחיל לדהור קדימה לא נלחצתי. הוא היה לבד והייתי משוכנע שהנה מגיע מישהו שיקח ממנו את הכדור או לפחות יעצור אותו בעבירה.

אבל הוא המשיך והמשיך..

יש לי זכרון אחד חזק מהרגע של הגול וזה שכשהכדור שהוא שיחרר מקצה הרחבה נעצר בחיבורים הייתי משוכנע משום מה שהוא בכלל נעצר בגדר שמאחורי השער (אז לא הכרתי מקרוב את ר"ג לדעת כמה היציעים רחוקים מהדשא). לא הבנתי שהוא כבש עד ששמעתי את יורם ארבל מכריז בקול הבריטון:

"דייגו ארמנדו מראדונה עשה את זה לאנגליה, עופר מזרחי עשה את זה לבית"ר!"

בדקות שבין המשחק להארכה אף אחד לא דיבר. לא אצלנו בסלון, וגם לא במעגל של שחקני בית"ר באמצע המגרש. עד שקם, אחד, אורי שמו. הוא עבר שחקן שחקן והרים אותו בידיים. הוא סימן לקהל להתעורר. לימים ראיתי בערב קסום אחד באיסטנבול תנועה דומה מאחד בעל רוח ויכולת דומה. סטיבן ג'רארד שמו.

מה שאורי עשה כנראה עבד. כי בית"ר יצאה להפתעתי מהר מההלם ופתחה את ההארכה מצויין. ואבי כהן, שוב הוא, במשחק ענק כאמור, החזיר אותנו ליתרון. אלא שאני כבר למדתי את הפרנציפ. לא חגגתי. וידעתי למה. חיפה חזרה שוב. שער מקרי של רובן עטר, מכדור שפגע בו בכלל בטעות. שוב שוויון.

נגמר 3:3. הולכים לפנדלים.

זאהי ארמלי החטיא ראשון לחיפה. בכל בעיטה של בית"ר חיכיתי לראות את אורי ניגש לכדור, אבל קשטן שמר אותו לסוף. אחרי שלוש בעיטות מוצלחות שלנו ניגש יעקב שוורץ. הוא בעט למשקוף. אבל אלוהים אוהד בית"ר אז הוא גילגל את הכדור לאורך קו השער לאט לאט עד שזה נכנס.

לחיפה נשארה בעיטה אחת. קלינגר. מחטיא- הגביע שלנו. כובש- הכל על הכתפיים של אורי.

הוא בעט למשקוף. והחוצה

המצלמות היו על אורי. הוא בקושי עמד על הרגליים, נתמך ע"י שלמה שירזי מצד אחד ועוד מישהו שלא זיהתי מצד שני. הוא היה נראה מותש, גמור, אף פעם לא ראיתי אותו כך.

לימים סיפר: "ידעתי שזה היה המשחק האחרון שלי בבית"ר, שעכשיו אני עוזב, ובאותו רגע הכל התפרץ".

הוא טיפס במדרגות, החליק צ'פחה עם הנשיא, חיים הרצוג, ולקח את הגביע.

הוא אפילו לא נישק אותו אלא רק הביט בו לשנייה חטופה ואז הניף אותו לעבר הקהל באופן שאמר את הכל:

"זה ממני. בשבילכם!"

15 תגובות על “הלילה האחרון של המאסטרו (בחזרה לגמר 89')”

תענוג איציק, תענוג.
אלה הפוסטים שאני הכי אוהב לקרוא.
אין לי זיכרון מ-1989 (הייתי קצת צעיר מדי מכדי להיות אוהד), אבל כמו כל אוהד כדורגל אני יכול להזדהות עם כל שורה שכתבת והחיוך לא ירד לי מהפנים.

אגב, לגבי מה שאמא שלך אמרה לאבא שלך, על זה שהוא הפך אותך למשוגע – עשרים שנה אחרי, כשראיתי אצלך את ישראל-יוון, הבנתי שהוא הפך את כל המשפחה שלך למשוגעת. אחותך "התינוקת" באה איתנו לגמר ביום שלישי הקרוב ואפילו אמא שלך רואה איתכם כדורגל :-)

איציק,
אני כותב עכשיו מהצד הקנדי של הנייגרה פולס, אבל הלב נמצא בירושלים / ר"ג.
הגמר של 1989 היה עוד אחד מאותם פעמים בהם "עיגלתי" קצת פינות ועברתי על עקרונות, למען האהבה, במקרה הזה – לבית"ר. בגלל גמר הגביע הזה שינתי לו"ז של קורס אליו פיקדתי (כסג"מ צעיר ולחוץ…), רק כדי לאפשר לי לצאת לאפטר פרטי לגמר בר"ג. היה שווה כל שניה – ושנים אחרי זה אני עוד מתענג על ההחלטה הראויה הזו… תודה על הזכרונות.

יובל- אכן "משפחה בהפרעה" :) תשמרו מחר על "החברה שלי עם המשקפיים" :)
גיל- שאפו על התעוזה והחשיבה "מחוץ למסגרת" :) הרווחת בענק, על-זה נאמר "המעז מנצח"!

הייתי במשחק הזה, אין ולא יהיה ובשבילי הוא גדול שחקני הכדורגל הישראלי מאז ומעולם – מלמיליאן.

איציק – כמו שאמר יובל – פשוט תענוג!

ב- 89' הייתי עדיין בצבא, אי שם בסימטאות עומר אל-מוכתר, אל-וואחדה, ותאלאתין (שלושת הרחובות הראשיים של עזה למי שלא זיהה…).

את המשחק ראיתי בבסיס, ובגללל שרוב החיילים באוגדה היו אשקלונים, אשדודים ובאר-שבעים, ברור לך לטובת מי היה הבסיס.

אורי? מלך! אין דברים כאלה יותר. וטוב שכך.

איציק, מאמר מעולה כרגיל, אבל מה שתפס אותי זה הקליפ הזה. ראיתי אותו כבר כמה פעמים, ולא יודע למה – אולי העתיד הלא ברור, אולי הגמר מחר – לא יודע, אבל יש לי דמעות בעיניים….

את המשחק הזה שמעתי דרך איזה מכשיר רדיו בקורס מ"כים…

מסתבר שבשנות הצבא הייתי פחות מחובר, כי אני לא זוכר כלום מהמשחקים בשלבים המוקדמים בגביע. מה שכן, אני זוכר שהיינו צריכים להקשיב בשקט בשקט כי המשחק נגמר מאוחר בלילה (בגלל עופר מזרחי כמובן).

הדבר החזק שאני זוכר מהמשחק ההוא , זה את כמות האורנג'דה שעפה לכיווני
אחרי שקלינגר שלח את הבעיטה האחרונה לקורה. חוץ מזה שהיתה אווירה מדהימה
ומשחק ענק. כתבה נהדרת,תמשיך בקו.

הייתי במשחק.
במחצית הראשונה, אותה לא ראית, חיפה שלטה לחלוטין, בית"ר לא היתה במשחק, ובוני גינצבורג טייל בכל מיני מקומות מוזרים במגרש. חיפה יכלה להוביל בקלות 3-0 או יותר, אבל המון החטאות, וגם זלזול (הלך להם קל מדי), השאירו את התוצאה על 1-0.
והשאר – היסטוריה.

אבא שלי, אז עוד חייל השתחרר מהצבא באותו יום רק כדי לראות איש אחד משחק: אורי מלמיליאן.
אבא בכלל היה אוהד מכבי ת"א באותן שנים…

קשה להגיד שהוא לא קיבל תמורה מלאה :-)

נקודה שאני לא יודע אם חשבתם עליה, עטר נולד בכרמל והיום מאמן את בית"ר ירושלים.
אלישע נולד בירושלים והיום מאמן את מכבי חיפה.

אני כותב את זה אחרי הזכייה של היום (2009). קראתי את הטור שלך עכשיו על 1989 והעפת אותי אחורה. אל הימים ההם של האהדה הטהורה ושל הקבוצה הטהורה. גדלתי באילת – וביום המשחק (הייתי בי"ב, חודשיים לגיוס) ברחנו מבית הספר בבוקר ועלינו על האוטו למרכז.
אי אפשר לשכוח את האווירה ביציעים במחצית הראשונה (עם השלט הנצחי של הרץ מעל יציעים 11-12. הוא צהוב שחור רק בגללנו). חיפה היו בפורמה מטורפת. היה צריך להיות 4 להם. ואז אורי הגיח יחד עם אבי כהן במשחק חייו (ואני יודע – ראיתי את המשחק בוידאו אולי 500 פעם בשנים לאחר מכן. אבי כהן נתן משחק פנומנלי).
בגול של עופר מזרחי הרגשתי בפעם הראשונה בחיי מה זה פיק ברכיים. חבר שלי עד היום זוכר איך הוא הרים אותי מהבטון של הטריבונה. בפנדלים הסתובבתי בפעם הראשונה והיחידה בחיי עם הגב. אבל ידעתי שננצח. איך? כי אוחנה היה שם. על אזרחי. והיה אכפת לו כאילו הוא שחקן בית"ר. ובשנים ההם בתור נער ידעת שאם אלי שם – אז יהיה בסדר (כמו שהיה בעונת האליפות הראשונה, כמו שהיה בגמר נגד שמשון ב- 1986 , וכמו שהיה בגמר נגד חיפה ב – 1985). איך בכינו מאושר כשקלינגר החמיץ.
היום אני מנכ"ל חברה. קשה לרגש אותי. אבל אם לוקחים אותי למשחקים ההם של שנות ה- 80' (גם ההפסדים וגם הנצחונות. כי מי שלא טעם את טעם הכשלון (והיו כאלה בשנות ה-80) – לא יידע את טעם ההצלחה) – אני מתרגש כמו ילד קטן. ובגלל זה אני אוהב את הבלוג שלך. רק היום החלטתי להגיב.

נציג דור שנות ה- 80':
ריגשת אותי מאוד והצלחת להכניס אותי לאווירה שהיתה ביציע אותו ערב (שלצערי לא חויתי..).
תודה על המחמאות, לכבוד הוא לי. בדיוק בשביל מה שכתבת בפסקה האחרונה הבלוג הזה קיים.

סגור לתגובות.