שאותה אני אוהב!
ואיתה אלך באש במים
ואתן לה את הלב
שוקלד מנטה מסטיק על הגובה
רובן עטר מאושר
לקבוצה היום נסיר ת'כובע
הגביע של בית"ר!
לבית"ר כל איש היום יגידו
אך, מה טוב ומה נעים
לא אכפת לנו מה שיגידו
כן, אנחנו משוגעים!
השמחה אותי כמעט הורגת
אין לי כח כבר לשיר
וגם ניר ברקת הודה לרגע
ברוכיאן הוא ראש העיר
יאללה יאללה יא בית"ר
איזה יופי של קבוצה
איזה יופי של תרגיל
יאללה יאללה יא בית"ר
מנורה על החולצה
וכדורגל מברזיל!
מגיע!
לאיציק קורנפיין. בראש ובראשונה לו! קנה מקניה של המנורה, שידע לשמור על המסגרת של הקבוצה בתוך כל הבוקה והמבלוקה והוכיח מנהיגות, תבונה ורגישות.
לרובן עטר. כמו לאיציק, בראש ובראשונה על זה שיידע לנווט את הספינה בתוך המים הגועשים שטלטלו אותה ואיימו לשברה. מגיע לו גם על הכדורגל הנפלא, על האמונה בדרך, על האמונה בשחקנים הצעירים והביטחון שנטע בהם.
לאריק בנאדו. על הלב והנשמה. על חכמת המשחק. על הקלאסה והפאסון.
לשוקולד-מנטה-מסטיק. על החוצפה, על הגאונות, על התעוזה והיצרתיות. על הצניעות והאהבה הגדולה לקבוצה ולנו האוהדים.
לעידן וורד. על האומץ, הביטחון העצמי, הלחימה וכמובן הכישרון. שחקן העתיד של הכדורגל הישראלי.
לכריסטיאן אלבארז. על השער הנפלא, על זה שהוא המגן הימני הכי טוב ששיחק כאן מאז אבי כהן.
לדאריו פרננדז. על הלחימה, ההשקעה, הרצון, האחריות ועל זה שלא הרשה לעצמו לעמוד במקום אפילו שנייה אחת.
לקאלה. על זה שהיה שם כשהיה צריך ונתן תמיד את התחושה שיש על מי לסמוך (בניגוד, למשל, להוא בגופייה הוורודה בצד השני).
לשמעון גרשון. על זה שהוא מתחיל לעשות את הבלתי יאמין ולגרום לי, קצת, ככה בקטנה.. להתחיל לאהוב אותו.
לדוד אמסלם. על זה שגם עוד עשרים שנה, כשכבר יהיו לו נכדים, אם תעיר אותו באמצע הלילה ותקרא לבוא לסגור באגף הוא ישים חולצה צהובה ויגיע בריצה.
לאלירן דנין ושמוליק קוזוקין. על זה שרצו, גם אם לא ממש יכלו.
לאחים שלי האוהדים. על זה שהוכחתם כמו תמיד שאין תנאים לאהבה.
אני אוהב אותך בית"ר!
תל-חי
כיף אדיר, אין מילים.
והשיר הזה של רמי דנוך הוא האהוב עלי משירי קבוצתינו.
מגיע לכולם, מגיע לכולנו.
ברכת תל חי, מהבירה החוגגת!
תל חי!
אושר אמיתי, גם בנכר.
כמו שדוד כתב – מגיע לנו!
גם אני מצאתי כמה סיבות טובות להיות מרוצה מהזכייה שלכם בגביע אתמול:
רובן עטר – האיש הזה מתמחה בלשבור לבבות. אחרי עונה כושלת מאוד ופציעה קשה אצלכם, נחת רובן באורווה (עונת 98' – 99'). הספקנות שלוותה את הצעד הזה אצל האוהדים התחלפה מהר באהבה גדולה. רובן הוא לא חנפן, לא מנשק סמלים, חף ממחוות רגשניות ריקות ורק דרך השקט והשלווה בה הוא ניהל את העניינים במרכז המגרש, כשסביבו חבורת צעירים מוכשרים כוואליד באדיר, יוסי רוזן, שי הס, מוטי קקון עם זר גאון מופרע גאבור מרטון ושחקן בית סמל אמיתי כבני קוזושווילי, הפכו אותו מהר מאוד למושא אהבה של שוכני היציעים. אגב, הבן האמצעי שלי שהיה אז בן 9 והצהיר, כמרבית ילדי הקיבוץ אוהדי ההצלחות על אהבה למכבי חיפה, נלקח אחר כבוד באותה עונה למשחק באורווה נגד בית שאן, קיבל מתנה חולצה וצעיף, הושבע כדת שער 4 וזכה לראות את רובן מלחין ומנצח על קונצרט של 0:7…
כבר לאחר אותה עונה, באחד מההתקפים הלא ברורים של מאיר שמיר, הוחלט לפטר את שפיגל ולפרק את הסגל וכך נאלצנו להפרד מרובן. לא זכור לי מי המשורר שאמר את זה וגם לא את הניסוח המדוייק, אבל אהבה קצרה חורטת עמוק יותר. משהו כזה.
אריק בנאדו – שחקן אהוב עלי מאוד, ספורטאי נפלא וג'נטלמן אמיתי.
איציק קורנפיין – מה יש לומר? האיש מתמודד בצורה מעוררת הערכה עם משבר מטורף של שיקום ההריסות אחרי המולטי מליונר מוכה השגעון, עם שמחה לאיד מכל קצות הארץ, עם בעיות כלכליות לא פשוטות, עם הווה בעייתי ועתיד לא ברור כלל ועיקר. ביום כזה אני מפרגן לו ושוכח לרגע את הסלחנות ללה פמיליה…
בית"ר ירושלים – ברוכיאן, יצחקי, דנין, עידן וורד, קוזוקין והילד הבלתי מתכלה הזה אמסלם. תוצרת כחול לבן להתפאר בה.
מגיע לכם.
I couldn't have said it better
בני.
תודה על הברכות.
מצטרף לכל מילה שלך על רובן עטר- יש לו חן מיוחד שמתבטא בפשטות שלו. יש בו גם מן שקט כזה מיוחד, השראתי, שגם התבטא בצורה נפלאה במשחק שלו. כיום כמאמן זה מקרין הרבה ביטחון על השחקנים וזה מה שעזר לו להגיע לשני ההישגים המשמעותיים ביותר שלו העונה:
א. השמירה על המסגרת הקבוצתית בתוך אי הוודאות. בית"ר הקבוצה התנהלה כמו בבועה המנותקת לגמרי מכל הסמטוחה שקוראת בבית"ר המועדון.
ב. השילוב הכמעט טבעי של השחקנים הצעירים ובראשם עידן וורד שאני פשוט לא יכול להפסיק להתלהב ממנו (וגם ראיתי עכשיו באתרים שהמשיך לככב אל תוך הלילה בחגיגות:) )
לגבי הכחול לבן- זה כמובן נכון מאוד והסיבה המרכזית שהגביע הזה מרגש יותר מהאליפויות של העונות הקודמות. אני רוצה לצטט בהקשר הזה דברים שאמר ברק יצחקי לפני המשחק בראיון למעריב:
https://www.nrg.co.il/online/3/ART1/895/690.html
"אותי, למשל, הרבה יותר מעצבן כמות הלכלוכים על הליגה הישראלית. עזוב אותי ברמה האישית. אני מדבר על הטרנד הזה שהפרשנים מתחרים בינם לבין עצמם מי ילכלך יותר על הכדורגל הישראלי, הליגה הישראלית והכדורגלן הישראלי. אחרי כל זה אתם מצפים שאוהדי כדורגל יבואו לראות פה כדורגל?".
"מהבוקר עד הערב הפרשנים, השדרים והעיתונאים מתלוננים שהליגה חרא. מפוצצים לכולם את הראש כמה רע הכדורגל שלנו. איזה חשק יהיה לאוהד לבוא למגרש אם כל היום הוא שומע כמה חרא פה? אני יכול להגיד לך שהעונה היו ים של פעמים בהן סגרתי את הטלוויזיה בכעס בגלל ההתבטאויות הללו."
אין לי אלא להצטרף לכל מילה- זה הכדורגל שלנו ואלה השחקנים שאנחנו אוהבים, על כל חסרונותיהם. כמו שאני כותב תמיד- למה אנחנו בתחומי העיסוק שלנו כאלה "אירופאים" שאנחנו מסתבלטים ללא רחם על שחקני הכדורגל?
גיל- אני ממש שמח שיש כאן מישהו שיכול להזדהות עם רן ואיתי בהרגשה של "אני במערב ולבי במזרח".
אפרופו, על הבוקר הדבר הראשון שאני רואה כשאני פותח את המחשב זה סירקולציה של מיילים במחלקה על "צעקות לא ברורות שהגיעו אתמול אחה"צ מכיוון אחד המשרדים בקומה השלישית"…
אין לי הרבה מה להגיד חוץ מזה שאני מאושר, השיר של רמי דנוך (עם העריכות הרלוונטיות) עושה אותי עוד יותר מאושר, וכמובן שאני מסכים עם כל מילה שכתבת.
אושר מוחלט.
זה היה ניצחון בית"רי, ניצחון עם שחקני בית ושחקנים זרים שהם באמת שחקני חיזוק ולא הבסיס, משחק שהתבסס על האתוס הבית"רי של גולים לפני הכל, משחק שהצדיק את האהבה הגדולה שלנו לקבוצה.
עד עכשיו אני צרוד וקשה לי לדבר.
הסבתא האדומה שלי (במקור, בשבילי היא אוהדת את בית"ר כשצריך וכבר עשרות שנים היא לא מתעניינת בכדורגל גם ככה) התקשרה הבוקר לברך אותי ובקושי הצלחתי לענות לה. פשוט בגלל ש…
השמחה אותי כמעט הורגת
אין לי כח כבר לשיר!
איציק, הקטע על הצעקות באחד המשרדים בקומה השלישית – אתה רציני?
אם כן זה אחד הקלאסיים :-)
מזכיר לי אותי באינטרנט-קפה בלונדון צורח משמחה בשמינית הגמר נגד חיפה לפני שנתיים (משחק עם סוף רע מאוד לצערי) ועשרות הודים-עיראקים-פלשתינים-סתם בריטים מסתכלים עליי בשוק ולא מבינים מי זה הבנאדם הזה שיושב בשקט עם אוזניות ופתאום משחרר צרחת שמחה לא ברורה.
יובל-
"לא אכפת לנו מה שיגידו, כן, אנחנו משוגעים!" :)
או כמילותיו של משה הצדיק לפני חצי הגמר נגד נתניה בעונה שעברה, למכונית שצפרה לו כשהוא הלך על הכביש לפני המשחק – "כן, זה אנחנו המשוגעים מהטלוויזיה!"
צעקות בקומה השלישית של המחלקה? אז אתה יכול להתחרות באלון ובי, בתחנת דרכים באמצע הדרך מהנייגרה פולס לבוסטון, מוקפים במשפחות אמריקאיות שאוכלות את הצהרים שלהם (הפרשי השעות…) וחוזרות מחגיגות הממורייל די (כן, כאן יום הזיכרון הוא יום של טיולים וקניות…), שולכים את שלושת הבנות שתעשנה מה שהן רוצות רק שלא יהיו הפרעות, פותחים את המחשב ומתחילים לצרוח בעברית…
שווה כל רגע!
איזה מחצית ראשונה פשוט מהאגדות, מה שהלך ביציעים בשערים, לא ראיתי את האוהדים שלנו נהנים ככה מאז אותו מעמד בשנה שעברה, גביע זה בהחלט המפעל המועדף עלי.
בקשר לעטר, אני קצת מתקשה איתו, מחצית שניה זוועתית שלא מרבים לדבר אליה כאן ובכלל בעיתונות כי בית"ר ניצחה, עוד עשר דקות משחק וחיפה היו משווים, חילופים קצת הזויים, מה קרה במחצית ? איך הקבוצה עברה לכזה מצב ? אלה שאלות שצריך לשאול את המאמן, אני יודע שאנחנו בתוך שמחה גדולה היום אבל בכל זאת צריך להבין מה קרה כאן.
שלא נדבר על השיפוט של אלון יפת, צהובים מהירים לבית"ר וכלום לחיפה, העברה הראשונה של דנין שבה הוא קיבל צהוב לא הגיונית בכלל, בקיצור ניסו לקחת לנו את הגביע ובגלל זה הגביע מתוק בהרבה.
:)