קטגוריות
כל הרשימות עשרים ושניים משוגעים

Venia, Veia, Conqueria*

(*בקטלאנית: באתי, ראיתי, כבשתי.)

לפני המשחק נשאל פפ גוורדיולה בראיון שערך לסקיי האם בכל מקרה יעדיף את הכדרוגל היפה על פני הניצחון. "לא, לא" תיקן גווארדיולה את המראיין האנגלי הנבוך "לשאלה שלך אין מקום" אמר, "אנחנו לא משחקים את כדורגל יפה על חשבון הניצחון, אנחנו משחקים כך כי זו הדרך הטוב ביותר להשיג את הניצחון".

החל מהדקה העשירית אתמול ברומא טיאטאה בארסה את יונייטד מהמגרש. היא עשתה זאת בדרך שבה בד"כ מנצחים משחקי כדורסל דווקא- היא הכתיבה את הקצב.

אחרי הטראומה נגד צ'לסי היה ברור לגוורדיולה שבכדי להביא את העליונת הכדורגלנית של בארסה על יוניטד לידי ביטוי הוא יהיה חייב לגרור אותה למשחק שלו. הוא ידע שאם הוא ייתן לה להכתיב את הקצב ולגרור אותו למשחק של ראן אנד גאן- התקפות מעבר מהירות מצד לצד- היתרון הפיזי של המהירות והכח שלה ייבטל את היתרון הטכני העצום שלו השחקנים שלו. ולכן הוא הגיע כדי לשחק התקפות של עשרים וארבע שניות.

בצורת משחק שכזו ליונייטד לא היה מראש שום סיכוי. רוני, רונאלדו, גיגס הם שחקנים נפלאים, אבל הם מותאמים לסגנון המשחק האנגלי, את מרבית המהלכים המסוכנים שלהם הם עושים במהלכים של ארבע חמש נגיעות, במשחק מעבר והתקפות מתפרצות. כשמכריחים אותם לשם את הכדור על הרצפה, להניע אותו, ובעיקר- לחשוב, הם הולכים לאיבוד. וכך נראתה אתמול יונייטד- אבודה ברומא.

לעומת יונייטד בארסה התענגה על כל שנייה עם הכדור, היא הניעה אותו מסביב ליונייטד כמו שמשחקים בשכונה עשרים ואחת סביב המסכן שבאמצע. כי בכדורגל, חברים, כדור-רגל: מה שעושים עם ה- כדור ב- רגל, אין ליונייטד, ולאף קבוצה אחרת בעולם, שום סיכוי נגד ברצלונה. וזה המשחק הטהור- כי בשביל תחרויות מי יותר מהר ומי יותר חזק יש אתלטיקה.

לפני המשחק דיברו הרבה על המאצ'-אפ בין רונאלדו למסי שלכאורה יכריע מי השחקן הטוב בעולם. זה היה בילד אפ נחמד, אבל חבל רק שלשחקן הטוב בעולם קוראים בכלל אנדראס אנייסטה. אחרי חצי הגמר כתבתי כאן שהוא משחק ב"רוח טובה", אחרי אתמול אני רוצה להוסיף עוד הגדרה- אצילות. הדבר הכי מרשים אצל אנייסטה זה השקט והפאסון שבו הוא מתנהל עם הכדור. מה שהכי אפקטבי אצל אנייסטה זה שתמיד, אבל תמיד, ברצלונה נמצאת בעמדה טובה יותר ביחס לשער היריבה אחרי שהכדור יצא מהרגל שלו לעומת לפני כן.

במסירה חכמה, בתנועה אלגנטית, הוא פותח הגנות ומבטל שלושה וארבעה מגינים- משהו שעבורו שחקנים אחרים צריכים לרוץ ולדחוף ולהשתגע. ולא שהוא עצלן. ראיתי הבוקר סטטיסטיקה מדהימה- הוא השחקן שגמע הכי הרבה הקילומטראז' במגרש אמש. אבל עדיין התחושה שלך היא שמהרגע שהוא עלה לחימום ועד עכשיו הוא לא זז מהבלטה שלו במרכז מגרש. זה מה שנקרא לרוץ עם הראש. בניגוד, לדוגמא, לשחקנים כמו דרק קאוט או פיני בלילי שרצים כמו סוסים עיוורים ואחרי זה כולם מתלהבים מזה שהם "קורעים את התחת".

אם לשים רגע בצד את הסיפוק הגדול שיש לי מההפסד של יונייטד ברמה האישית כאוהד ליברפול, הכנות מחייבת אותי להחמיא מאוד ליונייטד ופרגוסון. נכון, הם הובכו אתמול ע"י בארסה על המגרש, אבל מכל בחינה אחרת הם הוכיחו שהם מועדון גדול. הם התנהגו באצילות, כיבדו את המעמד ובאו לשחק כדורגל. אז למרות ששילמו על זה מחיר כבד, בעיני הם יצאו גדולים. כי לבוא להרוס משחק ולנסות לגנוב ניצחון במתפרצות או בפנדלים זו מנטליות של מועדונים קטנים (בגלל זה אני טוען כל הזמן שבניטז מחלל את האתוס של ליברפול).

זה היה שבוע גדול עבורי מהבחינה האישית, ואני מניח שגם עבור כל אוהד כדרוגל אמיתי (אם הוא לא אוהד מכבי חיפה ו/או מנצ'סטר יונייטד). התימה המרכזית העונה אצלנו בבלוג הייתה שאפשר לשחק יפה ולנצח. לחיות יפה, ולחיות. בית"ר ביום שלישי ובארסה אתמול סיפקו הוכחה ניצחת לתיזה הזו ומרס תורכי על כל הצינקנים באשר הם. במובן הזה, וברח החג, אפשר לסכם ולומר שהיה זה "שבוע שכולו תורה".

חג שמח!

19 תגובות על “Venia, Veia, Conqueria*”

או כמו שאמר שגיא כהן אתמול בשידור – "רבי אנדרס בעל הנס".
אני לא יודע אם אנדרס אינייסטה הוא השחקן הטוב בעולם, כי בדרך כלל מודדים דברים כאלה בעיקר על סמך יכולת אישית, אבל ללא ספק הוא השחקן האהוב עליי – ומהסיבות שציינת. הוא גורם לשאר הקבוצה להיראות יותר טוב. נכון שגם מסי וגם צ'אבי עושים את זה, אבל נראה שאינייסטה עושה את זה עם הכי הרבה חכמה וחן.

גם אני כתבתי היום על הקשר בית"ר וברצלונה בתור שתי קבוצות שבאות לשחק כדורגל התקפי, והשבוע הצליחו להביא גביע אחת אחרי השניה (למרות שזה של ברצלונה לא חשוב כמו זה של בית"ר).

איציק יקירי,

גם את המשחק באולד טראפורד בניטז בא להרוס ולקלקל? גם שם הוא ניסה לגנוב משחק במתפרצות ופנדלים? החודשיים האחרונים לא חרצו אפילו צל צילו של סדקון בנחישות האנטי בניטזית שלך? משום מה יש לי תחושה שכשגוארדיולה יפרסם את זכרונותיו, עוד תופתע לשמוע כי המשחק ההוא נתן לו השראה והרבה חומר למחשבה איך צריך לשחק ולנצח את הקוסם הסקוטי ובראש וראשונה להפסיק לפחוד ממנו…

חוץ מזה, למרות המשחק הדי מעפן (איפה הוא ואיפה איסטנבול 2005), נהניתי מכל רגע.

יובל, כתבת יפה: "חכמה וחן"- זה הסוד.
בכדורגל. בחיים
אני רוצה בהזדמנות הזו להפנות את החברים לפוסט הנפלא שלך על בית"רצלונה:
https://beitar.yuvalog.co.il/?p=184

בני,
למה לא חרצו "סדקון"? אתה לא מתאר לעצמך כמה מחשבה השקעתי בשביל לשכלל את הטיעונים שלי :). וברצינות- זה עניין יותר ארוך מאשר לתמצת אותו בתגובה שמכילה כמה משפטים, אבל בשביל מה יש חברים? :) הנה מה שכתב יובל בפוסט שאני מפנה אליו כמה שורות למעלה:

"לכן ניסתה אתמול בית“ר בחולצות הבלאוגרנה להבקיע את השלישי מול כסחני היונייטד, ככה ניסתה שלשום ברצלונה בצהוב-שחור להבקיע את השלישי שלשום ברמת-גן (למרות שלאחר מכן עברה למגננה, שאולי ניתן להבין בהתחשב בכך שמדובר במשחק מול האלופה הטריה). זהו העיקרון המנחה של הקבוצה, זהו הסיפור שהקבוצה בנויה על פיו ואותו היא ממשיכה לכתוב. בית“ר לא יכולה להרשות לעצמה כדורגל משעמם, ולכן האוהדים סילקו את אלי גוטמן* (שהיה במקום השני באותו הזמן -הגיע הזמן להפסיק עם המיתוס השקרי על המקום הראשון בעת ההתפטרות). ברצלונה לא יכולה להרשות לעצמה כדורגל משעמם, ולכן היא באופן קבוע ממנה מאמנים בעלי אוריינטציה התקפית.** לא במקרה אמר אתמול פפ גווארדיולה אחרי המשחק: ”אמרתי לשחקנים שיעזו יותר. רצינו שבסופו של ערב נוכל להגיד לעצמנו שלא היינו פחדנים. אין דבר יותר מסוכן מאשר לא לקחת סיכונים“. – ביום שבניטז יגיד דבר כזה אני מרים אותו על הכתפיים גם אם אנחנו יורדים ליגה.

אני מעריך את ההשגים שבניטז הביא אותנו אליהם ובאמת חושב שהיתה לנו עונה מצויינת שהפתיעה אותי לטובה. אבל הדרך, אוי הדרך.. לא היה שום קשר בין הניצחון של ברצלונה אתמול לניצחון שלנו באולד-טראפורד. ארבעת השערים שלנו שם הושגו בהתקפות מתפרצות, שום דבר שמזכיר את החוכמה והיצרתיות שהיו בשערים של בארסה אתמול. למעשה, עם כל הצער שלי להודות בזה, הניצחון שלנו היה 4:1 שהזכיר יותר 1:0 קטן, הניצחון של בארסה אתמול היה "רק" 2:0, אבל מי שראה את המשחק מבין שזה היה בעצם חמש או שש.

* משהו שכאוהד בית"ר יש לי גאווה גדולה עליו- שהעפנו מאמן בגלל הדרך למרות שהתוצאות היו טובות.
**ע"ע לואיס ואן-חל שנבעט משם בבושת פנים למרות שגם הוא, כמו גוטמן, השיג תוצאות סבירות ולמעלה מזה אפילו.
(הערות שלי, איציק)

האמת איציק זה הזמן להעמיד את הפילוספיה שלך במבחן. בפוסט קודם שלך שאלת שאלה – אולי זמן טוב לענות עליה שוב:

https://geshemalfasi.com/archives/65

עכשיו – בעונה בה ליברפול כבשה כמעט עשרה שערים יותר שערים מכל קבוצה אחרת באנגליה (לרבות ארסנל התוקפת גלים גלים), הקביעה לפיה האוריינטציה של ליברפול היא זהירה והגנתית לא נשמעת לך קצת דוגמטית? גם את הרביעיה נגד ארסנל גנבנו? גם נגד צ'לסי? ריאל? אסטון וילה?

בא ניקח כדוגמה את המשחק נגד ארסנל –
14 בעיטות למסגרת של ליברפול מול ארבע של ארסנל (כן – ארבע)
12 -0 בקרנות!
10 הצלות שוער של ארסנל נגד 0 של ליברפול.

נניח שתאמר שהיינו חייבים ניצחון וישחקנו כלאחר יאוש – איך זה מסביר את המשחק נגד ריאל באנפילד? מה יותר "בניטס" מלסגור את המשחק להתיש את ריאל ולגנוב גול שיסגור את הסיפור ועדיין –
11 – 3 בבעיטות למסגרת
10-4 בקרנות.

אגב ברור לכולם שזה יכול היה להגמור בהרבה יותר מ- 4 – 0.

עכשיו בוא ניקח את המשחקים בהם ליברפול מיעטה להבקיע. האם זה בגלל שהיא שחקה הגנתי ומיעטה לקחת סיכונים? התשובה לדעתי היא לא. המשחקים בהם ליברפול מיעטה להבקיע היו המשחקים בהם היא תקפה (ליתר דיוק ניסתה לתקוף) עם מספר גדול של שחקנים אבל שיחקה נגד בונקרים. שאלת הנכונות לקחת סיכונים לא היתה שאלה רלוונטית. הטענה לפיה בניטס זהיר באופן אידיאולוגי נשמעת לי מופרכת. הוא יכול להיות זהיר ולשחק באופן פרגמטי אבל זה נגזרת של הכלים שיש לו. ברור שליברפול של שנים קודמות היתה זהירה יותר כי היא היתה קבוצה פחות טובה. הנכונות להיות זהיר לא אומרת שאתה זהיר באופן אידיאולוגי.
הנה מספר השערים שליברפול הבקיעה בפרמיירליג בכל אחת מן העונות של בניטס.

2004/5 – 52 שערים.
2005/6 – 57 שערים.
2006/7 – 57 שערים.
2007/8 – 67 שערים.
2008/9 – 77 שערים.

נראה לי שמה שאתה מספס באופן קבוע זה את התהליך. בניטס לא לקח קבוצה עם אוריינטציה התקפית וסירס לה את המשחק – להזכירך הוא קיבל קבוצה שהיתה בנויה על כדורים ארוכים לאואן והסקי. הוא היה צריך לבנות שלד של קבוצה ומה לעשות שלד של קבוצה התקפית נבנה מן ההגנה.

יונייטד הפסידה כי היא לא לקחה סיכונים,לעלות עם שני חלוצים מההתחלה,הכניסה של טבז הייתה לאחר שהמומנטום הייה ביידי בארסה.
הסטטיסטיקה על הבקעת השערים שלכם מאלפת ומראה על העבודה המצויינת שבניטז עושה אצלכם.

איציק,
הפחד הכי גדול שלי זה שיתחילו לצטט אותך בבלוג של דורפן…:)

אני גם סרבן בניטז ארוך טווח. אבל אני מודה שאני רואה שיפור גדול במשחק, עד כדי כך ששכחתי לגמרי את ימי הוויה הארורים. אני גם חושב שחלק גדול מהיכולת ההתקפית שלנו בחודשים האחרונים נובע מכך שהקבוצה קיבלה צורה וביטחון, והיא דווקא מזכירה לי את בארסה. לא בהנעת הכדור, אין לנו את הכלים לזה, אבל הדרך שבה אנו לוחצים וחונקים את היריבים היא לא פחות מפעימה מבחינתי, גם אם היא לא זוכה לאותם שבחים.
אני מקווה שבעזרת שידרוג קטן בשנה הבאה נראה כדורגל יותר טוב ויותר חשוב שבזמן הזה שנה הבאה נקרא פה פוסט של חגיגות.

אגב בעיני ההדחה של גוטמן היתה נקודת שפל בהשפעה של האוהדים על הקבוצה. אינני חש שום גאווה ביחס לכך. זו היתה הפעם הראשונה בה אני זוכר בה קהל של קבוצה כמעט הצליח להוריד אותה ליגה. קל מאוד לבחון את זה לאור העובדה שבית"ר שרדה ולפרקים גם שגשגה אבל חשוב לזכור שבעקבות האירועים הללו שחקן ההגנה הטוב ביותר של בית"ר היה נשיא בית המשפט המחוזי ורדי זיילר. אגב אם נצטט אותך "אבל הדרך, אוי הדרך.." אתה (או יובל לצורך העניין) מרגיש גאווה על הדרך בה הדיח הקהל את גוטמן (זריקת חפצים, הקללות נגד ג'ובאני, ההפגנות, האלימות הפעילה או המרומזת). נחזור לנושא הפוסט שהבאתי בתגובה הקודמת – "מי אמר ששכונה זה רע?" אני מעריך שצלוי על איזה בית"ר אתה מסתכל. כשלוקחים גביע – נוח לך לחשוב שבית"ר היא ברצלונה. עם זאת, בוא לא נשכח את הרגעים בהם היא היתה ניוקאסל של העונה הנוכחית.

מה שמזכיר לי שבפוסט אחר שלך הצעת למנות את שירר כמאמן ליברפול….

ןדבר אחרון (מצטער, חוט המחשבה שלי היום הוא לא משהו ואני לא מצליח לשמור על רעיון בחייים מספיק זמן). בוא נחזור לדברים שאמר גוארדיולה "אנחנו לא משחקים את כדורגל יפה על חשבון הניצחון, אנחנו משחקים כך כי זו הדרך הטוב ביותר להשיג את הניצחון". – רוצה לומר: נצחון הוא המטרה. כדורגל יפה הוא בסך הכל אמצעי. לברצלונה כדורגל יפה מתאים כי היא יכולה להרשות לעצמה להביא שחקנים טכניים ברמה הגבוהה ביותר, אבל שכאתה מקדש את הכדורגל היפה גם במחיר של ירידה לליגת המשנה אתה מתרחק ממה שגאורדיולה אמר מרחק רב.

שנית אני קורא את מה שכתבתי בתגובה הקודמת ומגלה שהדיסגרפיה שלי התפרצה בעוצמה גדולה יותר מזו בה ויין רוני מתפרץ לבתי זונות גריאטריים –

אחרי המשפט " אתה (או יובל לצורך העניין) מרגיש גאווה על הדרך בה הדיח הקהל את גוטמן (זריקת חפצים, הקללות נגד ג'ובאני, ההפגנות, האלימות הפעילה או המרומזת)" – צריך היה לבוא סימן שאלה.

צלוי=תלוי.

old timer, אני לא אמרתי שאני חש גאווה על הדרך בה גוטמן סולק, אבל אני כן חש גאווה על זה שלא שיעבדנו את עצמנו לתוצאות כמו שעושה הקהל של פ.צ. יפו.
לגבי הקללות נגד ג'ובאני – היה אדם אחד שקילל את ג'ובאני, הוא בתגובה ירק עליו בחזרה, הורחק, ואז אותו אוהד (דוד פצע אם אני זוכר נכון) היה צריך להסתגר בביתו. הקהל דווקא תמך בג'ובאני, עד שבהמשך אותה עונה הרומן הגיע לסיומו, אחרי אלי גוטמן. אין קשר בין המקרים.
לגבי האלימות – לא הייתה שום אלימות שהתקרבה אפילו לרבע מהאלימות שהופעלה כלפי רוני לוי בעונתו האחרונה במכבי חיפה, ושם היה מדובר על סמל של המועדון, קפטן עבר שגם הביא 3 אליפויות כמאמן. אבל כמו תמיד בישראל, אוהדי בית"ר ייזכרו תמיד כאלה שהתעללו במאמן שלהם ואוהדי קבוצות אחרות ייצאו זכים כשלג (ולא, אין לי טענה אליך כאן – מה שאתה אומר הוא טענה ידועה שנאמרת לעתים קרובות).

OT
אתה מעלה כאן מס' טיעונים חשובים שמייד אתייחס אליהם בצורה מסודרת.

ראשית, אבל, אני רוצה לפתוח בהערה כללית:

להביא נתונים וסטטיסטיקות זה הרבה פעמים "להטביע בפרטים". הבעייה עם סוג כזה של טיעונים היא שהם מגדילים את הרזלוציה ובכך מטשטשים את התמונה עצמה. בכדי להתרשם מיופיה או מכיעורה של המונה ליזה- תלוי בטעם- אי אפשר להגדיל את הרזולוציה, כי אז מה שנראה הוא בסה"כ מקבץ לא מאורגן של נקודות.

במקרה שלנו הגדלת הרזלוציה יכולה לטשטש את מה שכל בר דעת יכול לראות בעין בלתי מזויינת- ליברפול היא קבוצה שמשחקת כדרוגל הגנתי בבסיסו שמטרתו בראש ובראשונה לבטל את היתרונות של היריבה ולא להפגין את עליונותה שלה. קשה לי להאמין שיש אוהד כדורגל שאינו מעורב רגשית עם הקבוצה שיראה משחק של ליברפול ויתרשם אחרת. וזה לעניות דעתי המדד הראשון במעלה.

כעת, לנקודות שהעלת:

א. הדוגמאות שהבאת- המשחק נגד ריאל באנפילד הוא היחידי שהינו היוצא מן הכלל. אכן באותו ערב ליברפול "היתה שונה" כפי שכתבתי כאן למחרת המשחק. אבל היה זה כאמור היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. המשחקים נגד ארסנל וצ'לסי היו, כפי שהעדת בעצמך, משחקים שהיתה להם דינמיקה שונה, במשחקים האלה הקבוצה היתה חייבת לנצח ולהבקיע בכל מחיר ולכן השחקנים "שחררו את המעצורים" הטקטיים.

למרבה הצער הפעמים היחידות שבהן ליברפול הרשתה לעצמה לשחרר את אותם מעצורים, היו במצבים מסוג זה בהם הייתה חייבת להבקיע מס' שערים בפרק זמן קצר יחסית. לכן את הכדורגל הטוב ביותר של ליברפול העונה ראינו במשחקים בהם נקלעה לפיגור מקודם, ובמיוחד בדקות האחרונות של אותם משחקים. במצב הזה השחקנים היו חיבים לצאת מהשבלונה, להעיז ולהסתכן בכדי להשיג את הניצחון. התוצאה של זה היתה בד"כ נצחונות דרמטיים, אבל יותר חשוב, כדורגל מרגש. אלא, שכאמור, הייתה זו ברירת מחדל, לא האסטרטגייה המקורית, שהיא , כפי שגם העונה ראינו במרבית המשחקים, לשחק זהיר, לדכא את היריבה, ולנצל את החולשות שלה באופן מקסימלי.

ב. כעת אני מגיע לאותם משחקי 0:0 מעצבנים באנפילד (ווסט-האם, סטוק, פולהאם) שלמעשה עלו לנו באובדן האליפות- מה היתה הבעייה המרכזית באותם משחקים אם לא חוסר היכולת של ליברפול ליצור?

במשחקים מסוג זה, נגד יריבות נחותות באופן יחסי מבחינת הכישרון, הטקטיקה של ליברפול- לבטל את היתרונות של היריבה- לא רלוונטית משום שאין ליריבה יתרונות בעצם. לעומת זאת, במשחקים מסוג זה אתה אמור להביא את העלינות שלך לידי ביטוי.

אלא שליברפול לא יודעת איך לעשות את זה. אין לה את היכולת לייצר הנעת כדור מסוכנת (ליברפול מניעה הרבה את הכדור אבל זו לא הנעה שיוצרת מצבים כמו אצל ברצלונה) היא משחקת מזרח-מערב במקום צפון-דרום, אין לה שחקן שיודע לעבור שחקן בכדרור או להכניס פס בין שניים (היחיד שיש לו את היכולת הזו הוא יוסי בניון, ואכן ליברפול נראתה הכי טוב העונה במשחקים בהם יוסי היה טוב), והקשרים האחוריים שלה לא תורמים מאום להתקפה. כל אלו כלים הכרחיים ליצירת מצבים במשחק עומד נגד קבוצות מתגוננות.

העובדה שקבוצות באות לעשות בונקר באנפילד היא לא תירוץ, להיפך, היא ההזדמנות של ליברפול להוכיח את העליונות "הכדרוגלנית" שלה, כאשר היא אינה מוטרדת במשימות הגנתיות. אלא שליברפול, כאמור, לא יודעת איך לעשות את זה. הבעייה באותם משחקי 0:0 לא הייתה שהיינו חסרי מזל והחמצנו המון שערים בטוחים, הבעייה הייתה שבכלל לא הגענו למצבים.

ג. מס' השערים- אכן סטטסיטיקה מעודדת. אבל גם, שוב, דוגמא להטיות המציאות שהסטטיסטיקה כ"כ טובה בהם. כמה מתוך השערים האלה באו מתוך התקפות מתוכננות? נדמה לי שההבדל הכי גדול בין ברצלונה לליברפול זה שאצל הקטאלנים רוב השערים הגיעו ממהלכים שהתחילו אצל צ'אבי ואנייטסה. אצל ליברפול הם הגיעו ממהלכים שהתחילו אצל.. פפה ריינה.

שורה תחתונה- הסטטיסטיקה הזו מוכיחה דבר אחד: שהמכונה שבניטז בנה אכן משתכללת מעונה לעונה, וזה משהו שגם אני מוכן להודות בו, אבל זה לא משנה את העובדה המצערת שזו עדיין 'מכונה'.

ד. תהליך- ראה סעיף קודם.

ה. גוטמן- חשבתי שזה מובן מאיליו אבל כנראה שלא- גאוותי אינה על הדרך שבה הועף גוטמן מטדי. גאוותי היא על הרעיון לפיו תוצאות לא "קונות" אותנו אם הן לא באות בדרך הנכונה.

ו. ניוקאסל- אין בכלל מקום להשוואה עם בית"ר. ניוקאסל לא ירדה בגלל שהיא הקריבה את הכדורגל היפה על חשבון התוצאות. למעשה ניוקאסל שיחקה כדורגל מגעיל. ראיתי לא מעט משחקים שלה העונה ולא זכורה לי התקפה אחת נורמלית של "כדורגל" מהם. הסיבות בגללן ניוקאסל ירדה הן רבות ומגוונות, הרומנטיות של הקהל היא האחרונה שבהן, ולרמוז את זה זה לעשות עוול גדול לקהל הנפלא הזה שבלעדיו לקבוצה הזו אין זכות קיום.

ז. שירר- זה לא לעניין לשפוט את שירר עפ"י התקופה הקצרה בה אימן בסוף העונה הנוכחית. הוא קיבל קבוצה מפורקת והיה צריך בזמן קצר לייצר איתה נס שגם מאמן מנוסה ומוכח הרבה יותר ממנו לא היה מצליח לייצר. כולי תקווה שהוא יחליט להישאר במועדון ולבנות את הקבוצה מחדש לפי פילוסופיית הכדורגל שלו. אני משוכנע שאם לא יפריעו לו הוא יבנה שם משהו יפה.

אגב, אם בכל זאת אתה רוצה לתפוס אותי בקלקלתי, קבל טיפ:
בעונה שעברה, כשהיו דיבורים על קלינסמן, תמכתי מאוד בהבאתו.

ח. אין שום סתירה בין דברי גוורדיולה לפילוסופיה אותה אני מנסה לייצג. למעשה דבריו של פפ מבטאים אותה בצורה הטובה ביותר: כדורגל התקפי, לא רק שזו הדרך המהנה ביותר, זו גם הדרך היעילה ביותר.

שאלות מטרידות במיוחד:

בתמונת ההנפה של גוארדיולה על ידי חניכיו החוגגים, נראה בבירור שחקן אחד שאינו שותף למאמץ. נשאלת השאלה האם:
א. מדובר בתשישות שלאחר המשחק?
ב. מדובר באישיות סוציומאטית?
ג. החבר'ה לא סובלים אותו ולא פינו לו מקום במעגל החוגג?
ד. היתכן שהוא פשוט לא הבין שמה שעולה גם יורד?

בין הפותרים נכונה יוגרל סוף שבוע עם בניטז.

בוא נתחיל מהסוף – אכן היה משהו קנטרני בתגובה שלי על שירר. ככה זה שעובדים על בסיס זרם תודעה. זו עדיין דוגמה לבעיתיות שבמינוי מאמן חסר ניסיון. אגב ניוקאסל כן ניסתה לשחק כדורגל. שמונה קבוצות כבשו פחות ממנה. רק שתי קבוצות ספגו יותר ממנה. זה מה שקורה שקבוצה נבנית כדי לשחק כדורגל יפה אבל אין לה את חומר השחקנים המתאים לכך. כשזה קורה – זה פאתטי וניוקאסל נראתה בדיוק כך. קבוצה פאתטית שמרוצה מעצמה בגלל המחוייבות שלה לכדורגל יפה.

תיקון עובדתי קטן – לואן חאל היו שתי תקופות בברצלונה בראשונה הוא השיג תוצאות מאוד יפות וגם הכדורגל היה האטרקטיבי. בעונתו השניה בארסה כבשה 87 שערים. רק פעמיים בהסטוריה שלה היא כבקשה יותר. אף אחת מהן לא היתה בתקופת רייקארד שנחשב למאמן שנותן לשחק.

בתוקפה השניה הוא נזרק בגלל תוצאות ועוד איך – הקבוצה סיימה את העונה במקום השישי. בעיקר כי לא השתלט על הקבוצה.

עכשיו לגבי הכדורגל של ליברפול – שום דבר בשיטה של בניטס לא השתנה. ליברפול. כמו ולנסיה, כמו הערס בשכונה וכמו צ'ארלס בארקלי עושה דבר מאוד פשוט. היא קודם כל לוקחת את הכדור כי אתה לא יכול לנצח בלעדיו. אני מסכים לחלוטין שליברפול איננה קבוצה שנותנת לשחק. עם זאת, יש להבחין בין כדורגל הגנתי לבין כדורגל שמבטל את היתרונות של היריבה. דרך ביטול היתרונות של היריבה אתה משתלט על המשחק וכופה את המשחק שלך. ניתן לתעל את זה לצרכים הגנתיים וניתן לתעל את זה לצרכים התקפיים. בוא ניקח כדוגמה את ברצלונה. ע"י הנעת הכדור שלה היא עושה בדיוק אותו דבר – לוקחת את הכדור, מבטלת את היתרונות של היריבה וכופה את המשחק שלה. נגד הגנות הליגה הספרדית זה הספיק ל – 104 שערים. נגד קבוצות שמתחרות נגדה על ההשתלטות על המגרש (כמו יונייטד) היא תנצח ביום טוב כי היא תחזיק יותר זמן בכדור. נגד בונקר אנגלי היא לא ממש הרשימה.

בוא נדבר לרגע על הבונקרים – העובדה שליברפול לא הצליחה לפצח את הבונקרים בינואר השחור נבע בעיקר מחוסר ניסיון בהתמודדות עם המערך הזה. בתחילת העונה רוב היריבות של ליברפול לא ספרו אותה כמועמדת לאליפות וחשבו שניתן לגנוב ממנה נצחון אם הן יעזו. רק לאחר שליברפול הראתה שיתכן שהיא על באמת קבוצות מרכז הטבלה ודרומה הפנימו את המסר וירדו לבונקר. לפצח בונקרים זו מיומנות נרכשת, ולקח לליברפול זמן ללמוד אותה. לקראת סוף העונה היא כבר היתה לא רעה בכלל בתחום הזה – זה היה מאוחר מדי. זה משהו שאני חושב שיהיה פחות בעייתי בשנה הבאה (אם כי יתכן שזה יתקזז מול התוצאות שלנו נגד הגדולות – ספק בעיני אם נוכל לחזור על עונה כמו זו שהסתיימה עכשיו). אני אנטרל מן המשוואה טענות (לגיטימיות אגב) כמו ההעדרות של טורס וג'רארד ואייחס את זה לעובדה שליברפול לא נתקלה במערכים מן הסוג הזה ולקח לה זמן ללמוד אותם. אגב שכאתה רואה את התוצאות של מנצ'סטר הרושם שאני מקבל הוא הוא שההבדל באמת היה בניסיון מול השיטה. מנצ'סטר לא ממש פירקה את הקבוצות האלה.גם לא ארסנל, שלא ממש ניתן לייחס לה חוסר יצירתיות. למען האמת – טוענים תמיד שליברפול היא אלופת התיקו. לארסנל היו השנה יותר תוצאות תיקו.

לעניין הטענה לפיה ליברפול שיחקה כפי ששיחקה בסוף העונה כי היא היתה חייבת להבקיע מספר רב של שערים בזמן קצר. זה פשוט לא נכון. בוא נבחן את זה –

אסטון וילה: אחרי שתי דקות זה היה 1:0 ליברפול לא ממש הלכה אחורה והתחילה לשבש את המשחק אלא פשוט הסתערה ופירקה להם את הצורה.

ארסנל: דקה 56 ליברפול מובילה 2-1 ולא ממש הולכת אחורה. הדבר נכון בכל משחקי סוף העונה שלה.

וזה נכון גם לגבי ה – 4:0 מול בולטון, 3:0 מול ווסטהאם וכו'.

אני רוצה להציג תזה שתומכת במספרים כנגד מראה עיניים – מראה עיניים לעיתים אינו מגלה את התהליך כי הוא מקפיא רגע בזמן. אני חושב שאם תראה את המשחקים הללו באופן רציף אולי תוכל לראות את השינוי,שהמספרים – בבחינה בדיעבד – מצביעים עליו. הטענה שאלו רק מספרים אינה מהווה תחליף להתמודדות איתם, במיוחד שאלו מצטברים לכדי מאסה, ובוודאי לא על ידי טענה לפיה רוב השערים הגיעו ממהלכים שהתחילו אצל פפה ריינה. ברור לך שזה רחוק מלהיות נכון. אני משוכנע שאם תבדוק תגלה שרוב השערים של ליברפול הגיעו ממהלכים שהתחילו אצל ג'רארד ואלונסו.

בקשר למה שגוארדיולה אמר – שוב, השאלה אם זו הדרך היעילה ביותר היא נגזרת של מה שיש לך ביד. זה לא תמיד נכון. זה נכון עם חומר השחקנים שיש לגוארדיולה אני לא חושב שזה היה נכון עם חומר השחקנים שהיה לליברפול בראשית ימיו של בניטס, שהיה יותר רך ועם אוריינטציה הגנתית יותר שהקנה לה הויה. בנוסף – אנא זכור שאתה אמרת קצת יותר מזה מבחינתך מאמן שמעז ראוי שישאו אותו על כפיים גם אם הוא מוריד את הקבוצה לליגה השניה. לא נראה לי שגוארדיולה היה חותם על זה.

ואחרון – לעניין המכונה המשתכללת. לא יכולתי לחשוב על מחמאה גדולה מזו. נער הייתי וגם זקנתי ואם יש משהו שאפיין את ליברפול הגדולה זה בדיוק זה. היא שיחקה כמכונה משומנת. גם היא חנקה את היריבות שלה ולא נתנה להן לשחק. גם היא כפתה את סגנון המשחק שלה. היו לה שחקנים גדולים אבל ועדיין היה ברור שכל אחד מהם הוא רק חלק ממכונה. בקבוצות אחרות היו לפרקים שחקנים טובים יותר אבל לא היתה קבוצה טובה יותר. כמו המוזיקה של באך – היא היתה מרגשת ברציונליות שבה. אגב – גם אצלה כדורגל יפה לא היה מטרה אלא גם אמצעי והיא לא התביישה להאיט את המשחק ולשחק מבוקר כשצריך כפי שיעידו שתי תוצאות 1:0 ותוצאת 0:0 עם ניצחון בפנדלים בשלושת הגמרים האחרונים שלה בגביע אירופה לאלופות. ליברפול הגדולה היתה מאז ומעולם קבוצה סופר פרגמטית. את הרומנטיקה היא השאירה לקהל. במובן זה – רפא ממשיך נאמן מאוד של האתוס של ליברפול.

ואחרון – לעניין המכונה

ץ כשאתה רואה את ליברפול אתה מקבע את דעתך על סמך מה שעיניך רואות

OT,
Thanks for that fascinating analysis. I believe our debate we’ll go on for long as it’s a classic clash of philosophies. However, I liked what you wrote about “the team on the field being pragmatic and the fans being romantic”- I think that’s a compromise I can live with for the time being..

תודה איציק.

ממקום זה אבקש לשלוח שלמי תודה לעמית בן שושן שהזכיר לכולנו כמה בית"ר (לרבות הנארטיב שלה) רחוקים מברצלונה.

OT,
הנה אני בתפקיד פרקליט השטן: אני כל כך מקווה שהפרשה תסתיים מבלי שמישהו יפיל על בית"ר את טמטומו של בן שושן. זה המקרה הקלאסי של טמבל אחד שזורק אבן… וגו'. לא שאני חושב שבבית"ר מתקיים חזון הנביאים על שלום ואהבה, אבל אני באמת חושב שבמקרה הזה אין אחריות שילוחית, מה גם שאין בחוק העונשין כל סנקציה נגד אווילות כזו של בן שושן. מצד שני, נכון יעשו קברניטי הקבוצה אם יפגינו תבונה ויוציאו מתחת ידם גינוי חריף לאידיוט ואולי גם קנס לדוגמא. בנוסף, ואתה כמובן חף מכל שייכות לטיעון הזה שלי, אני תוהה לאיזה דציבלים היו מגיעים הדי הגינוי הציבורי/תקשורתי אלולא היה מדובר בשחקן של בית"ר.

בני:

כן אחריות הקבוצה, לא אחריות הקבוצה, כן צעדים משמעתיים, לא צעדים משמעתיים – לפעמים סתם נשבר לי הזין.

OT
מבין אותך, הגישה שלי לא תביא אותנו לשום מקום. אגב, ראית את התגובה של טועמה? יצא ג'נטלמן.

סגור לתגובות.