גשם באלפסי

"אני רואה את מגרשי הדשא היפהפיים האלה פרוסים לפני ואז זה נוחת עלי בפעם הראשונה: ווימבלדון, אני בפאקינג ווימבלדון!"

ווימבלדון, 29 ביוני 2009, 9:30 בבוקר

כבר ברכבת, כשאני מזהה מרחוק את המתחם המפורסם ב- SW19 יש לי פרפרים בבטן. אני נזכר איך בתור ילד הייתי מבלה כל קיץ שעות מול הערוץ הירדני ובוהה בבקר, אדברג, גראף, נברטילובה ושות' מתרוצצים על מגרשי הדשא המבהיקים. ווימבלדון ומרקו, על זה גדלתי, ועכשיו אני הולך למצוא סופסוף את אמא.

בכניסה למתחם אני פונה לסדרנית ומבקש לדעת היכן מצטרפים לתור של אלו בלי הכרטיסים. היא מסמנת לי עם היד, "ישר! ישר!", ומוסיפה, "חמש דקות הליכה מכאן". בדרך לנקודה אני מתחיל להבין את גודל הברוך, מסתבר שכל הדרך הזאת היא התור עצמו! זאת ועוד, אני בכלל גם לא מצליח למצוא את הקצה שלו.

לבסוף אני מגיע לפארק גדול שהוא למעשה שטח כינוס של כל המצטרפים החדשים לתור. שם אני מקבל את המספר המאוד לא מעודד – 10520. הסדרנית ממליצה לי באדיבות למצוא איזה פינת צל ולהרגיש בנוח ומוסיפה: "אני מניחה שאתם שהגעתם עכשיו תיכנסו בסביבות חמש".

האינסטינקט הראשוני שלי זה לעשות יו-טרן חזרה לסאות'המפטון ואולי להציל עוד משהו מהיום הזה. בסוף אני מחליט להישאר – אם כבר הגעתי עד כאן  וכו'.

10:00

הפארק נראה כמו גן סאקר ביום העצמאות רק בלי המנגלים ואני מנסה להבין איפה לעזאזל התור כאן בכלל?

"כאן אדוני",
"זה לא נראה כמו תור",
"אדוני אתה בתור!"

אני מנסה להתחכם:
"מי אחרון?"
"אתה אדוני".

בסוף אני קולט את הרעיון – מסתבר שאתה פשוט יושב ומחכה כאן בשדה עד שאחד הסדרנים קורא לקבוצה שלך ומוליך אותה לתור. העובדה שכולם כאן ממוספרים גם מונעת ממני את האפשרות לקצר הליכים.

אני מוצא לעצמי איזה פיסת דשא, מדמיין עצמי בגן-סאקר באמת, ומנסה להרגיש כמו בבית. בזווית העין אני קולט איזה בחורה צעירה עם מטפחת כיסוי-ראש שנראית כמו אחת מאותן אלו שהבחורות הנשואות אצלנו בארץ שמות. זה משעשע אותי שהאנגלייה רואה בפריט הארכאי הזה אמירה אופנתית, גם אם זה אולי עוזר קצת עם החום. מה שכן, בינתיים אני קולט את הבחור שלצידה מעיין בספרון קטן עם אותיות שנראות לי מוכרות מאיפשהו. בטאקט של פיל אני שואל אותם" – תגידו, אתם יהודים במקרה?"

ואכן אני לומד שמדובר בזוג צעירים יהודים מארה"ב שהתחתן לא מזמן (ומכאן כיסוי הראש) ועכשיו הוא מתרמל באירופה בסוג של ירח-דבש. החבר'ה שולטים בארץ ומסתבר שהבחורצי'ק אפילו למד שנה בישיבה בבית-שמש.

מעולם בהיסטוריה של ווימבלדון, ואני חותם על זה, לא התארחו ב- SW19 שניים, באותו היום, ששמעו בכלל על עיירת הפאר שבין צרעה לאשתאול, שלא לומר אפילו בילו שם תקופה מחייהם!

12:00

התור מתקדם מהר משצפינו ומצב-הרוח עולה בהתאם. מפה לשם אני גם מתיידד עם זוג צעירות גרמניות. בניגוד לגברים הגרמנים, הנשים הגרמניות מאוד חביבות- פתוחות וחמות. הבנות, אגב, ממש לא נראות גרמניות וכשאני מספר להן שאני מישראל אחת מהן צוחקת ומספרת שבדיוק בשבוע שעבר שאלו אותה בכניסה לאיזה מועדון בלונדון אם היא ישראלית – צחוקים בתור לווימבלדון- ביינישי"ם מבית-שמש וגרמניות שנראות בכלל כמו ישראליות.

בלהט השיחה והקומונה הקטנה שייצרנו לעצמנו אנחנו לא שמים לב שלא זזנו מהמקום כבר איזה חצי-שעה. כשאנחנו מנסים לברר מה קורה מבשרים לנו בחגיגיות שהמתחם מלא ומעכשיו הכניסה היא על בסיס אחד יוצא-אחד נכנס "וזה יכול לקחת חצי שעה או ארבע שעות וחצי". מה שהכי מתסכל זה שאנחנו ממש קרובים למתחם ואפילו יכולים לשמוע את מחיאות הכפיים והקריאות מהמגרש המרכזי- מה שגורם לי להרגיש קצת כמו משה רבינו על הר נבו – הביני"ש מבית-שמש מבסוט על הדימוי.

14:30

שעה ומשהו אנחנו תקועים באותה נקודה כשפתאום אני מזהה תכונה בקצה התור. אני ניגש מייד לרחרח ואם אני מבין נכון אז הסדרנים מציעים למכירה מס' כרטיסים למגרש מס' 1.

עכשיו, כאן חשוב לציין, כשאתה בא לווימבלדון אתה חולם רק להיכנס לאחד המגרשים הצדדים, המגרש המרכזי ומס' 1 הם מגרשים שנמכרים חודשים ולפעמים גם שנים מראש וכרטיסים אליהם בשוק השחור מוצעים במחיר התחלתי של 700 פאונד. אלא שלעתים נדירות צופים שיוצאים מוקדם מחזירים את הכרטיסים והם נמכרים לאנשים בתור, סיכוי של אחד ל… והסיכוי הזה נפל לפתחי!

בעוד שאר הממתינים בתור מתלבטים האם לשלם את המחיר היקר יחסית (50 פאונד, בניגוד ל- 20 שעולה הכרטיס למגרשים הצדדיים) אני לא מתלבט בכלל וקופץ על המציאה, כמו שאומר זה עם המגפון שבא ביום שישי עם הטנדר של האבטיחים לשכונה – "אל תגיד ראינו, חבל שלא קנינו!" ובאמת, להיות באחד המגרשים המרכזיים בווימבלדון זו הזדמנות של פעם בחיים. רק חבל שגם הסדרן חושב כך ומחזיר אותי אחורה למקום שלי בתור.

בעיניים כלות אני רואה איך מעט הכרטיסים האלה ששווים זהב נחטפים, אני מבין שאין סיכוי שעד שאגיע לקצה התור יישאר משהו. ואז לפתע אני שומע מישהו צועק מקדימה – "יש פה מישהו לבד?"
'לבד?!'
'לבד' זה השם השני שלי!
אני קופץ מייד, דוחף ומתייצב מקדימה. שם אני פוגש את ג'ואי – מסתבר שמוכרים את הכרטיסים רק בזוגות וג'ואי מחפשת נואשות שידוך. ג'ואי נראית צנועה וחסודה כלבבי ואני מייד נענה להצעה.

חמש שעות אחרי שראיתיו לראשונה אני נכנס בשערי המתחם המפורסם כל-כך ב-SW19  ומייד ממהר לבדוק בלוח הגדול בכניסה מה קורה עם המשחק של דודי סלע שלנו. להפתעתי ושמחתי אני מגלה שלא הפסדתי כלום והמשחק בדיוק אמור להתחיל במגרש מס' 3. אני נפרד לעת עתה מג'ואי, שלא מבינה בכלל איך אני מוותר על מושב מסומן במגרש מס' 1 לטובת משחק באחד המגרשים הצדדיים. לך תשבור ת'ראש עכשיו איך אומרים באנגלית "עניי עירך קודמים".

15:00

בכניסה למגרש מס' 3 תור כאורך הגלות (אלא מה) – מדובר באחד המגרשים הישנים של ווימבלדון, מס' המקומות מוגבל וכולם רוצים לראות את התגלית הגדולה מישראל (או אולי את המדורג רביעי בעולם? קשה להאמין). בשלב הזה אני מחליט שעמדתי בתורים מספיק להיום ונוקט בטקטיקה המוכרת שלי במצבים האלה: לא נדחף אלא עומד מהצד בקצה התור, כאילו אדיש, נותן לאנשים להתרגל לנוכחות שלי ואז כשהתור מתקדם משתלב איתו בנון-שאלנט. כמו תמיד זה עובד ואני נכנס עם הסרב הראשון למגרש.

המגרש הזה בווימבלדון הוא כנראה מגרש הספורט היחיד בממלכה שעדיין יש בו יציעי עמידה וכך אני מוצא עצמי במרפסת של המגרש, נדחס עם עוד כמה מאות טובות כמוני. צפוף, חם ומחניק כאן ואחרי יום שלם על הרגליים בשמש אני כבר די מותש.

אלא שאז זה נגלה אלי… מהמרפסת אני רואה את המתחם בפעם הראשונה מבפנים – את מגרשי הדשא היפהפיים האלה, כמו השדות המרהיבים של הממלכה, פרוסים לפני. ואז זה נוחת עלי בפעם הראשונה:
ווימבלדון! אני בפאקינג ווימבלדון!!

חזרה במגרש בדיוק כשדיוקוביץ' מבצע שגיאה כפולה ואני באופן אינסטינקטיבי מוחא כפיים בהתלהבות. לפתע אני שומע לחישה עדינה מאחורי: "אתה לא אמור למחוא כפיים במצב כזה", באמת? מי אמר?!

לקראת סוף המערכה השנייה דודי מרים ידיים. הסרבי שובר אחרי קריאה שנוייה במחלוקת של השופט- מה שמוציא עליו את דודי. ברגע הזה ברור לי שזה אבוד. דיוקוביץ', לא במשחק גדול, עושה מה שבכל ספורט המתמודד בעל היתרון האיכותי צריך לעשות: נשאר רגוע, עושה נכון את הדברים הפשוטים ונותן למשחק לבוא אליו. חובת ההוכחה היא על השני ועבור דודי זו כנראה עדיין משוכה גבוה מדי.

בסיום 3:0 לדיוקוביץ', אבל כמו שאומרים אצלנו בכדורגל – התוצאה לא משקפת. הנענו את הכדור, יצרנו מצבים וספגנו שערים לא מחוייבי המציאות. ובכלל, מהיציע בווימבלדון התרגשתי מאוד לראות את הבחור המקסים הזה מקרית שמונה מרכז כ"כ הרבה תשומת לב בבמה הכי מרכזית של עולם הספורט בימים אלו. משחק בלי פחד, טניס יפה, חצוף לעתים אפילו, ונותן את כל מה שיש לו. וזה, צריך לזכור, מילד שגדל בקרית שמונה – מקום שמן הסתם אם אתה גדל בו יש לך דאגות קצת יותר תכופות מהטופ-ספין בפור-האנד שלך.

17:00

אחרי דודי זה הזמן לנצל ההזמנות החד פעמית שנקרתה בדרכי ולהיכנס סופסוף למגרש מס' 1. אלא שעל המזל שלי מתחיל לרדת גשם. אני מייד ממהר לאחד המגרשים הצדדיים לראות את הטקס שגדלתי עליו כילד וציער אותי פעמים רבות כ"כ- כיסוי המגרש בברזנט הירוק. הילדים מתקתקים עבודה נפלא- מאומנים ומתורגלים כמו סיירת. רק הברזנט לא עושה עלי רושם מקרוב, נראה לי אפילו לסוכה לא הייתי לוקח אותו.

את ההפסקה אני מנצל לאחת המסורות המפורסמות של ווימבלדון – תותים עם קצפת. איך אומרים? בווימבלדון תהיה אנגלי. הגשם נפסק ואני נכנס למגרש מס' 1 שם אני פוגש את ג'ואי, זוגתי למושב ולהמשך הערב, ומספר לה על מעללי דודי שלנו. סופסוף גם יש לנו הזדמנות להכיר בנחת וגו'אי מספרת לי שהיא מגיעה כל שנה לווימבלדון מאז שכילדה ההורים שלה לקחו אותה לכאן בפעם הראשונה והיא התאהבה באווירה. נחמד, אני חושב לעצמי, אותי כילד היו לוקחים למימונה.

על המגרש משחקים איבו קרלוביץ' הקרואטי ופרננדו ורדסקו הספרדי. המאבק הזה נראה קצת כמו דויד וגוליית. קרלוביץ' הקרואטי הוא חתיכת רולה, כל סרב שלו טיל בליסטי, מזכיר מאוד קרואטי אחר – גוראן איבניסביץ'. מצד שני ורדסקו הספרדי נמוך אבל אופטימי. הקרואטי מחזיר אותי לווימבדלון של פעם, הגש ורוץ לרשת, כדורגל אנגלי. הספרדי לעומת זאת משחק כדורגל ספרדי, הנעת כדור, תחכום ויצירתיות. הספרדית שיושבת בשורה מתחתיי מתלהבת וצועקת לפני כל נקודה: "ואמו ננדו ואמו", פלוס שתי מחיאות כפיים מתוזמנות. כך קבוע כל המשחק.

בשובר השוויון של המערכה הרביעית היא קצת נרדמה, פספסה איזה נקודה או שתיים וננדו שלה הפסיד, את המערכה ואת המשחק.

18:30

אני יוצא לעשות סיבוב בחוץ לפני המשחק הבא. לאכזבתי אני לא מוצא יותר את המשחק של אנדי רם ומקס מירני על הלוח הגדול של סדר המשחקים ומניח שהוא נדחה למחר או משהו. במקום זה אני חותך למגרש מס' 18 שם האחיות וויליאמס במשחק הזוגות שלהן. המגרש מפוצץ, כולל כל הגבעות שמסביב. אני מנסה בכל זאת איכשהו לתפוס איזה זווית לראות משהו, אבל איך שאני מתמקם המשחק בדיוק נגמר כשהוויליאמסיות שוחטות את היריבות שלהן עם בייגלה 6:0, 6:0.

בדרך חזרה למושב המדוגם שלי במגרש מס' 1, אני עובר ב'גבעה' המפורסמת של ווימבלדון שהיתה ידועה כ – Henman Hill בימים שהאנגלי היה התקווה הגדולה של הבריטים ב- SW19 והיום נקראת Murry Mountain  ע"ש הסקוטי שהוא התקווה הנוכחית. ותקווה זו מילה עדינה. עיניה של כל הממלכה ממש נשואות בתחינה לבחור הזה, שבינתיים, ראוי לציין, עומד בזה די בכבוד.

הגבעה מפוצצת, אין פיסת דשא לעמוד עליה, שלא לדבר על לשבת. למרות שהאנגלים די אמביוולנטיים לגבי מארי הסקוטי, "זה לא הנמן" כמו שאמר לי פה מישהו, הם עדיין דוחפים אותו בכל נקודה והאווירה יותר טובה אפילו מאשר במגרש. מארי, לעומת זאת, פותח חלש ונקלע לפיגור מוקדם. אני מריח ערב ארוך וחוזר למגרש מס' 1, לכאן אני עוד יחזור.

19:30

במגרש מס' 1 אנדי רודיק מול תומאס ברדיץ' הצ'כי ואני מצטרף לעניינים כשהאמריקאי כבר בדרך לסגור את המערכה הראשונה. תוך כדי אני מתוודע לברחשים של ווימבדלון: מעופפים קטנים שנדבקים אליך כשהדבר המדהים הוא הצבע שלהם- ירוק בוהק כמו הדשא, מה שמקנה להם אצלי את הכינוי 'ווימבלדונים'.

מי שהווימבלדונים לא ממש מפריעים לו הוא אנדי רודיק שלוקח גם את המערכה השנייה. אני פחות נהנה מהמשחק ויותר מכל מה שמסביב, כמו למשל טקס החלפת הכדורים המהוקצע של הילדים כל שבעה משחקונים. אני חייב להודות שטניס הוא משחק שקשה לי מאוד להנות ממנו אם אני לא מעורב רגשית. הוא מצריך יותר מדי ריכוז, הרבה יותר מדי בשביל מישהו עם קשיי קשב וריכוז כמו שלי. מה שגורם לי לערוך ניסוי קטן ולבדוק כמה זמן נטו משחק יש בדיוק. לקחתי משחקון מדגמי ושמתי סטופר: אותו משחקן נמשך שתי דקות וחצי בדיוק, מתוכן 37 שניות הכדור היה במשחק חי. בערך 20% מהמזמן אתה רואה טניס, בשאר אתה רואה את השחקנים מנגבים את הפנים, מקפיצים את הכדור וכו'.

רודיק לוקח גם את השלישית בקלות ומטפס לרבע הגמר למפגש קלאסי מול לייטון יואיט. רודיק הנוכחי נראה הרבה יותר שלו ושלם עם עצמו מהבחור הצעיר והזועם שהיה בתחילת דרכו. הוא נינוח, מחלק חתימות בנדיבות ומנופף לקהל. מרגש לראות שגם עבור שחקנים שזכו בגראנד-סלאמים ניצחון קליל בשמינית הגמר הוא עדיין מרגש. באמת. במהלך המשחק באמת חשבתי אם החבר'ה האלה באמת עדיין אוהבים טניס הוא שהם עושים את זה מכני. יש אנשים, כמו רודיק ופדרר למשל, שלפי דעתי עדיין נהנים.

20:30

זה הזמן להיפרד ממגרש מס' 1 ולרוץ לגבעה לראות מה קורה עם המשחק של אנדי מארי. רק שבדרך אני שומע קריאה מוכרת מאחד המגרשים הצדדים: "יאללה בית"ר!" אני מטה אוזן בקשב להיות בטוח ששמעתי מה ששמעתי. אכן לא טעיתי. אני מציץ פנימה ורואה, הופה! את אנדי רם שלנו! מסתבר שהמארגנים העבירו את המשחק למגרש אחר ולא טרחו לעדכן אף אחד. בכל מקרה אני מבסוט על ההזדמנות לראות בווימבלדון את אנדי שלנו מהיציע המזרחי ומשתחל פנימה. בקצה השורה אני רואה, אחד, אברם גרנט. נראה די עצוב ובודד. אף אחד כאן לא מזהה את המנג'ר שהוביל את צ'לסי מרחק פנדל אחד מוצלח מזכייה בליגת האלופות.

על המגרש תענג לראות את אנדי – משתולל, קופץ, מדרבן את הפרטנר שלו. רואים שהבחור בכלל חלם להיות שחקן כדורגל, בכל הזמנות הוא מקפיץ את הכדור. אנדי ומאקס בפיגור 2:1 במערכות אבל בעזרת התגבור מהיציע המזרחי הם לוקחים את המערכה הרביעית בשובר שוויון.

אנדי בטירוף וגם הקומץ ביציע, אך בקושי אני מתאפק שלא לצעוק "אנדי רם תבוא לפה!" אבל מעדיף לשמור את זה לסוף. שורה מתחתי פונה אלי מישהי באנגלית, לי היא נראית ישראלית לגמרי ואני עונה לי בעברית. היא לא מבינה מה אני רוצה ממנה. אני מתנצל ומסביר לה שחשבתי שהיא ישראלית.
"לא ישראלית אבל יהודייה"
"גם טוב" אני משיב, ונענה לבקשתה לתרגם לה את הקריאות שלנו.

במצב של 2:2 במערכה החמישית מגיע איזה מישהו בחליפה שנראה חשוב ומדסקס משהו עם השחקנים והשופט. "להמשיך" אנחנו צועקים מהיציע, "אנדי, תגיד לו שימשיך!" זה בחליפה לא מתרשם והמשחק מופסק בגלל החושך. אני פונה לישראלית/אנגלית שיושבת מתחתיי:
"רואים מצויין, למה הפסיקו?"
"אתה אולי רואה מכאן אבל על המגרש השחקנים לא רואים מספיק טוב"
"במטקות אין דה ים" אני מעדכן אותה,
"ווי פליי אנטיל איט איז פול דארק – אנד דה בול איז הרבה יותר סמולר".

21:30

סמולר או לא הדבר הכי גדול שקורה עכשיו בווימבלדון, וגם האחרון להיום בעצם, הוא אנדי מארי. וכאן אני עד לחתיכת היסטוריה, במאה ומשהו השנים שהטורניר הזה נערך מעולם לא התקיים משחק בחושך. הכל תודות לגג החדש במגרש המרכזי שנסגר שנסגר לראשונה מוקדם יותר היום בגלל מעט הגשם שירד והופך למעשה את המגרש המרכזי לאולם סגור.

כמה שהאנגלים חיכו לרגע הזה. הם לא האמינו שזה קורה להם, מאה ומשהו שנים מסתלבטים עליהם שאי אפשר לשחק בחוץ בלונדון גם בקיץ ועד שמרימים חתיכת הפקה במיליונים, לונדון נהיית יבשה כמו הנגב וחמה כמו אילת. אז קצת כמו ילד שקנו לו מעיל חדש ורוצה לצאת איתו החוצה אחרי שראה את הענן הראשון, גם אם ארבעים מעלות בחוץ, כך גם האנגלים החליטו שהכמה טיפות שירדו כאן בצהריים הן סיבה מספיק טובה לפתוח את הגג לראשונה.

מארי התאושש יפה מההפסד במערכה הראשונה ולקח את השניים הבאות. המומנטום אצלו ונראה שזה הולך להיגמר. אלא שאז שוב דרמה, ווברינקה השוויצרי שובר במצב של 5:5, לוקח גם את המשחקון הבא ומשווה ל- 2:2 במערכות. השעה כבר אחרי עשר ואני שואל מישהו לידי מה קורה אם אנחנו נשארים כאן עד הבוקר – יוציאו אותנו או שנוכל לראות גם את המשחקים של מחר?

בינתיים אני נעשה רעב, למזלי המזנונים עדיין פתוחים למגינת ליבם של העובדים המותשים שמתנהלים בעייפות ואיטיות מרגיזה ובטח מקללים עכשיו את הגג החדש. בדרך אני רואה את ווימבלדון בחושך כשברקע המראה המרהיב אלומת האור הבוקעת מהמגרש המרכזי.

בחזרה לגבעה כולם כבר מותשים – מהחום, מהיום הארוך ומהמשחק המותח של אנדי מארי. כשהוא עולה לשלוש אפס זה נראה גמור, אבל השוויצרי הזה לא פראייר, הוא חוזר לשלוש לשלוש ואני באמת מתחיל להצטער שלא הבאת שק"ש. בסוף איכשהו זה נגמר – מארי שובר שוב והפעם מצליח לשמור- 6:3. השאגה שעולה מהגבעה אדירה, אבל מייד אח"כ כולם ממהרים להתפזר. כבר כמעט 11:00 בלילה, אוטוטו הרכבות נפסקות ואנשים, כמוני למשל, עוד צריכים להגיע רחוק.

בדרך החוצה אני עוד מבקש ממשהי לצלם אותי על רקע הגג המואר, שתהיה לי הוכחה שהייתי חלק מההיסטוריה. מסתבר, אבל, שנפלתי על איזה אוסטרלית שתויה שמתעקשת שאלמד אותה איך אומרים "אחת, שתיים ושלוש" בעברית לפני הצילום. אני מוותר על התענוג. אני כבר קצת עייף מדי לעשות חברים חדשים, או חברות. אפילו לא אוסטרליות ובטח לא שתויות.

1:30 לפנות בוקר

אני סופסוף חזרה בסאות'המפטון. עייף, מותש ומרושש אבל עם חיוך דבילי שאני לא מצליח למחוק מהפנים.

הגשמתי חלום ילדות.

פטירת האזרחים במגזר הערבי מאחריות לגורלם מעודדת "תרבות של תלונה" – התנערות מאחריות והאשמת הממסד בכל צרותיהם.

בשנה האחרונה היתה לי הזכות לבקר לא פעם בחיפה. לא הכרתי היטב את העיר לפני כן וכעת אני מודה שהתאהבתי בה. חיפה היא אחת הערים היפות שראיתי, המבנה הטופוגרפי הייחודי שלה, עם ההר הצופה על רצועת החוץ היפהפייה, ומונומנטים כמו מקדש הבהאים והגנים המרהיבים המקיפים אותו הופכים אותה לחוויה ויזואלית.

אחד הדברים שהכי צדו את ליבי בעיר זה החיים המשותפים הנינוחים של יהודים וערבים. אמנם גם אני מגיע מעיר מעורבת, אבל בעוד אצלנו בירושלים יש הפרדה בין השכונות היהודיות לערביות (כורח מתבקש של המציאות), בחיפה אתה יכול למצוא יהודים וערבים חיים בשכנות טובה באותו רחוב ואפילו באותו בניין. מצאתי את חיפה אי, או אולי בעצם – מפרץ, של שפיות.

אבל דבר אחד מעיב על כך – מסוכן מאוד לנהוג בעיר הזו. ולא רק בחיפה, אלא בכלל בכבישי הצפון. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא תרבות הנהיגה במגזר הערבי. מובן מאיליו שלא כל הנהגים העבריינים באזור הם ערבים, אבל הנתונים מראים שהחלק היחסי של נהגים מהמגזר הערבי המעורבים בתאונות קטלניות גבוה בהרבה מחלקם היחסי באוכלוסייה.

עפ"י נתוני עמותת אור ירוק (נכון לשנת 2008) בעוד שהמגזר הלא יהודי מהווה כ- 20% מכלל האוכלוסייה, אחוז ההרוגים בתאונות דרכים בו הוא בין  35% ל- 37%. אחוז הפצועים קשה הוא בין 33% ל- 41%. והנתון הכי קשה נוגע לאחוז הילדים שנהרגו בתאונות דרכים – 78% מתוכם מהמגזר הלא יהודי. סה"כ הנתונים מראים שבמגזר הערבי ישנם פי שניים הרוגים ופי 2.5 פצועים קשה מאשר במגזר היהודי.

הסיבות לנתונים האלה שונות ומגוונות – תשתיות לקויות, היעדר אכיפה ועוד. אבל בכל מה שקשור לתאונות דרכים מחקרים מוכיחים שוב ושוב שהגורם המרכזי הוא הגורם האנושי, והדרך המוכרת הטובה ביותר לצמצום השפעת הגורם הזה היא חינוך. "על החברה הערבית להנחיל את ערך השמירה על החיים, זה עניין של חינוך והציבור הערבי צריך להידרש לכך" – קבע ח"כ חנא סוויד מחד"ש בכנס שנערך בנושא באוקטובר 2008.

ואכן, זו לא רק מחובתו של הציבור הערבי להידרש לכך, אלא גם מחובתה של החברה הכללית לדרוש זאת. אלא שכאשר מגיעים לנושא הקשור במגזר הערבי אנו נתקלים שוב ושוב בתופעה לפיה ניטלת האחריות מהאזרחים עצמם, שנתפסים כקורבנות פאסיביים, ומוטלת כולה על המדינה ועל הקיפוח. כך הדבר לא רק בעניין תאונות הדרכים, אלא גם בנושא כאוב אחר – אלימות בתוך המשפחה – שם כמעט ולא ניתן למצוא ביקורת בתקשורת ובשיח הציבורי על ערכיות החברה הערבית, אלא רק על אוזלת היד של המשטרה, רשויות האכיפה וכו'.

סביר להניח שאם נתונים דומים היו קיימים במגזר החרדי, למשל, היתה קמה בתקשורת קול זעקה המופנית ישירות כלפי החינוך והערכים בחברה זו – מספיק לראות את מהומת האלוהים (המוצדקת) שקמה בעקבות תופעות כגון האם המרעיבה.

אני נדרש לנושא בעת הזו משתי סיבות: ראשית – העובדה שבסוף השבוע האחרון שוב התרחשה תאונה דרכים קטלנית ומזעזעת באזור חיפה, שנגרמה ע"י רכב ובו ארבעה נוסעים ערבים שנהגו בצורה פורעת חוק עד שהתנגשו בקיר ביה"ס הטכני, נהרגו במקום ורק במזל לא פגעו בעוברי דרך נוספים, כולל נהגת תמימה אותה עקפו בפראיות שניות ספורות לפני שהתנגשו בקיר.

שנית – תחקיר ששודר אמש בתוכנית 360 בערוץ 2 ועסק בנתונים החמורים על מספר הילדים הנהרגים בתאונות דרכים במגזר הערבי (ניתן לצפות בתחקיר כאן).

צפיתי בתחקיר בעניין רב משום, שכאמור, הבעיה הזו עלתה לתודעתי בשנה האחרונה. קיוויתי שלעורכי התחקיר יהיה את האומץ לומר אמירה ברורה שקשורה לתרבות הנהיגה במגזר. בייחוד כשמדובר בתחקיר שעוסק ספציפית בתאונות קטלניות בהן מעורבים ילדים  – תאונות שמכונות "תאונות חצר" ומתרחשות בחצר הבית. סוג תאונות שהגורם האנושי הוא כמעט הגורם הבלעדי להן והדרך היחידה למנוע אותם היא מודעות וערנות מוגברת. אלא שלדאבוני שוב קיבלנו את המנטרה הרגילה לפיה "מדינת ישראל מפקירה את אזרחיה הערבים".

הבעיה עם הגישה הזו היא כפולה – ראשית היא לא פותרת את הבעיה: גם אם המדינה תקצה יותר משאבים לתשתיות ואכיפה, והיא צריכה להקצות יותר משאבים, אי אפשר להעמיד ניידת בכל רחוב וסמטה וזה לא יפתור את האחוז הגבוה של תאונות המתרחשות בחצר הבית.

שנית – הגישה הזו מעודדת את מה שסוציולוגים מכנים: "תרבות של תלונה". הכוונה היא שבמקום לעודד את חברות המיעוטים לקחת אחריות על גורלם, במיוחד בתחומים שיש להם עליהם השפעה ישירה, מעודדים אותם להתנער מאחריות ולהאשים את החברה הכללית ואת המוסדות בכל צרותיהם. גם כאשר מדובר בתחומים שבהם האחריות אמורה ליפול כמעט בלעדית עליהם, כמו, כאמור, במקרה של המיעוט הערבי בישראל – תאונות הדרכים ובייחוד עניין האלימות בתוך המשפחה.

האמת שהראשונים שצריכים להתרעם על כך הם אותן חברות מיעוטים שאם ישימו לב יוכלו לגלות עד כמה בגישה האמפאטית לכאורה הזו יש לא מעט פטרוניות וזלזול ביכולתם לקבל אחריות על גורלם. מעבר לכך, הגישה הזו, כאמור, לא משפרת את מצבם כי אם מנציחה אותו ובכך מסכנת אותם, כמו גם את החברה הכללית.

*

ונסיים בכל זאת באווירה אופטימית עם שיר נפלא של המשורר האורבאני מספר אחת, ובכלל אחד המשוררים הגדולים שלנו – מיכה שטרית – שמתעד בדרכו הקסומה את האווירה המיוחדת של חיפה, מול הים:

בהעדר גאידמאק בית"ר מוצאת עצמה כעת על-פי שוקת שבורה – אנשי עסקים שפויים שרוצים להישאר כאלה לא נכנסים לכדורגל ואלה שעשו את הטעות רק מחפשים לברוח.

אחד הדברים שהכי משעשעים אותי בהתייחסות התקשורתית לארקדי גאידמק זה הנסיון למצוא איזשהו היגיון רציונאלי במהלכים שלו (אם כי לא מן הנמנע שהתקשורת עושה זאת בציניות כדי להגחיך אותו עוד יותר) – אם יש היגיון בהתנהגות של גאידמק זהו הגיון רגשי, אולי אף ילדותי – האיש הוא כמו אותו ילד דחוי בכיתה שמחלק לכולם ממתקים כדי לזכות בקצת תשומת לב וחיבה. למרבה הצער טבעם של ילדים, וגם של אנשים בוגרים לא פעם, הוא לקבל בשמחה את אותם ממתקים אבל להמשיך לגחך על אותו ילד ואף ביתר שאת מאחורי גבו.

בסופו של דבר גאידמק הבין את הפרינציפ הזה – זה קרה לו בעקבות המפלה בבחירות העירוניות ב-2008. מאז הוא לא משקיע, ואין לו כוונה להשקיע, שקל בבית"ר ירושלים. לא מן הנמנע שהוא אפילו נהנה לראות את ייסוריהם של אותם אוהדים שלתחושתו ניצלו אותו, חלבו את ממתקיו אבל מעולם לא לקחו אותו באמת ברצינות.

אם יש לי בעיה עם ההתנהגות זו איננה היחס שקיבל ארקדי לבסוף – אין קונים אהבה וכבוד בכסף – אלא הצביעות של אותם אוהדים מלחכי פנכה שהתגודדו סביבו והתלקקו לו שעה שהתייצב בשערי בית-וגן מנופף בסטיפות של דולרים.

בהיעדר גאידמק בית"ר מוצאת עצמה כעת על-פי שוקת שבורה – אנשי עסקים שפויים שרוצים להישאר כאלה לא נכנסים לכדורגל (יעקב שחר יש רק אחד) ואלה שעשו את הטעות רק מחפשים לברוח.

קל וחומר הוא הדבר כשמדובר בבית"ר ירושלים, שאפילו ספונסרים ראויים לשמם מתקשה בשנים האחרונות לגייס.

זה לא צריך להפליא אף אחד. לבית"ר ירושלים נעשה בשנים האחרונות מסע דה-לגיטימציה יעיל מאוד בתקשורת. עבור גוף עסקי להיקשר כיום למותג שנקרא בית"ר ירושלים זה אסון יחסי ציבור מהלך.

יש לא מעט צביעות והרבה הגזמה בזיהוי של המותג בית"ר ירושלים עם גזענות. בית"ר ירושלים לא הייתה קבוצה יותר או פחות "גזענית" בשנות ה-70' וה-80', שאז נהנו כולם להזדהות איתה כמקור של איזושהי אנרגיה מהפכנית משכ(ק)רת של "ישראל השנייה" הנדחית והמופלית.

אבל, למציאות יש דינאמיקה משלה ובית"ר, כגוף עסקי, לא יכולה להתעלם ממנה. הנזק שגורמת התדמית הגזענית שדבקה בבית"ר ירושלים הוא גדול יותר מכל עונש שהטיל או יטיל עליה בעתיד ביה"ד של ההתאחדות – אם בית"ר חפצה חיים היא חייבת לנקוט צעדים משמעותיים ואף מרחיקי לכת – כגון החתמת שחקן ערבי – כדי למתג את עצמה מחדש כקבוצה עם זהות לאומית שורשית – אבל אחת חיובית ולגיטימית שמבוססת על הדגשת ערכיה ולא על שלילת האחר.

עד שזה לא יקרה נמשיך להיות תלויים במשיחי שקר הזויים שלקו לעת זו או אחרת בסינדרום ירושלים, כשהאמת המצערת (או אולי בראייה לטווח רחוק – משמחת) היא שגם אלה הולכים ונעלמים.

התקווה 6 – גאידמק

מודעות לחולשה האנושית, ליכולת שלנו להיות מאוד מכוערים וגם מאוד נפלאים, היא הדרך הטובה ביותר להבטיח כמה שיותר רגעים נפלאים וכמה שפחות מכוערים.

אולי הדבר שאני הכי אוהב בתנ"ך זה הצורה שבה הוא מציג את גיבוריו. הדמויות בתנ"ך הן אנושיות- בעלות מעלות כמו גם פגמים וחולשות, מוצגות בקלקלתן כמו בשעתן היפה. הן כועסות, נעלבות, מתאכזבות, מתאכזרות, בוגדות ומפגינות שיאי תבונה ורגש.

בחג השבועות נוהגים לקרוא בקהילות ישראל את מגילת רות – לטעמי אחד הטקסטים היפים והמרגשים בתנ"ך.

המגילה מגוללת את סיפורן של שתי נשים – נעמי ורות. כמו שקורה לא פעם בתנ"ך, רעב תוקף את ארץ-ישראל ונעמי ובעלה אלימלך מכתתים רגליהם לארץ זרה כדי למצוא אוכל. הם מגיעים למואב, משתקעים וכעבור זמן מה נפטר אלימלך ונעמי נשארת לבדה לגדל את שני בניהם – מחלון וכליון.

כשהבנים גדלים הם נישאים לנשים מקומיות אך הגורל לא שופר גם עליהם – הם נפטרים ונשותיהם נשארות אלמנות. כשנעמי מבקשת לחזור לארץ -ישראל היא קוראת לכלותיה האלמנות להיפרד מעליה ולהישאר במולדתן. בעוד האחת, ערפה, בוחרת אכן באופציה ההגיונית ונשארת בארצה, מפתיעה השנייה, רות, ומסרבת להיפרד מנעמי.

רות מחליטה לקשור את גורלה האישי בזה של נעמי, והפסוקים בהם היא מבטאת קשר זה הם מהיפים והמרגשים בתנ"ך:

כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.

נעמי מבינה שלא תוכל להניא את רות מהחלטתה ומאפשרת לה להצטרף אליה. השתיים חוזרות לארץ-ישראל שם הן נתקלות בשמחה לאיד מתושבי יהודה ("וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה- הֲזֹאת נָעֳמִי"?!) שזוכרים את נעמי כאישה עשירה ואריסטוקרטית ורואים אותה כעת חוזרת בלויה בחוסר כל. בעיניהם זהו עונש הולם על-כך שעזבה את הארץ בשעתה הקשה ויצאה לרעות בשדות זרים.

מי שמציל את המצב הוא אדם פשוט בשם בעז, ממשפחת אלימלך (בעלה המנוח של נעמי), שנושא לאישה את רות ומפרנס אותה ואת חמותה.

מהסיפור הזה מתחילה שושלת המלכות של עם-ישראל – רות היא הסבתא רבה של דוד המלך.

יש לומר כבר כאן, גיורה של רות לא עמד בשום קריטריון הלכתי המוכר כיום. למעשה, עפ"י ההלכה דהיום רות היא גויה לכל דבר ועניין והמשמעות של כך היא אחת – גם דוד המלך והמשיח שאמור להגיע מזרעו אינם מזרע ישראל.

יתרה מכך, על בני מואב כתוב: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא" (במדבר כ"ג, ז), וחז"ל התפתלו בעניין רות לא מעט עד שפתרו את הנושא וקבעו: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית".

אלא שהגיור של רות היה רגשי, לא טכני, ולכן הוא חזק יותר מכל דבר – לראיה שממנו יצאה הדמות הממלכתית החשובה ביותר במיתולוגיה של עם ישראל. הסיפור של עם-ישראל כפי שהוא מסופר בספר המכונן אותו הוא סיפור של אנשים, לא של חוקים.

כמה סמלי הוא שגם דוד המלך עצמו היה דמות אנושית מאוד, מורכבת ומלאת סתירות. האיש שקונן על חברו יהונתן "נפלאה אהבתי לך מאהבת נשים" הוא אותו זה ששלח את אוריה החתי להיהרג בשדה הקרב משום שחשק באשתו – והתנ"ך לא מנסה להסתיר זאת לרגע, מספר את הסיפור לפרטים הכי קטנים ואינטימיים שלו.

אחת הבעיות של ההומניזם היא ההתעלמות שלו מהטבע האנושי. הוא דוגל באחווה ובאהבה אוטופיים המנוגדים לאופי האנושי – זה מלא החולשות והסתירות, ששנאה היא חלק טבעי ממנו.

כשאתה מתעלם מהטבע האנושי ומצפה מאנשים להיות מלאכים, אתה מכניס אותם לפינה שבה יוצא דווקא הצד המכוער של האנושיות שלהם.

לעומת זאת, התייחסות אנושית שמודעת גם לחולשות שלהם, דווקא היא זו שיכולה להוציא מהם, לעתים לא תמיד, את הצד המלאכי.

האידיאולוגיות הגדולות על אחוות עמים הובילו לכמה ממרחצי הדמים הגדולים בהיסטוריה המודרנית. אברהם מאסלו, מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית, שדיבר על היכולת של האדם לאהוב כל אחד וללא תנאי, לא סלח לאימו מעולם על היחס המתנכר שגילתה כלפיו בילדותו וכשמתה סירב להגיע להלווייתה. גם הוא נכנע לאנושיות ממנה ניסה להתעלם, כשביקר את פרויד והגישות הפסיכואנליטיות הקלאסיות על כך ששמו דגש מרכזי על הדחפים היצריים, דחפי המיניות והחיים כמו דחפי ההרס והמוות, כמניעים של האישיות.

מודעות לחולשה האנושית, ליכולת שלנו להיות מאוד מכוערים וגם מאוד נפלאים, היא הדרך הטובה ביותר להבטיח כמה שיותר רגעים נפלאים וכמה שפחות מכוערים. התכחשות והדחקה גוררים להיפך.

*

הנושא מתקשר לדיסוננס שיש לי בעת הזו עם שתי דמויות שאני אוהב – לאנס ארמסטרונג וראיין גיגס.

בעניין לאנס חשוב לומר ששום דבר עדיין לא הוכח, אבל ההצטברות ההולכת וגדולה של עדויות מרשיעות מעוררת סימני שאלה מטרידים. אומר זאת כך- אם לאנס השתמש בחומרים אסורים הוא צריך להיענש בחומרה כמו מריון ג'ונס ואחרים. אבל, זה לא יכול לקחת מלאנס את ההשראה שנתן למיליונים ברחבי העולם. אין סם שמכניס בך את הרוח שמאפשרת לך לקום מהקבר, כמעט פשוטו כמשמעו, להמשיך לצעוד ולהפוך לסמל של יכולתה הבלתי מוגבלת של הרוח האנושית.

אין סם שגורם לך להגיע לתובנות שכאלה: "הבנתי את דפוס חיי ומשמעותם, זה היה פשוט מאוד: נועדתי לטיפוס ארוך וקשה".

לגבי גיגס – כאן צריך להתייחס, לדעתי, להקשר התרבותי הרחב של היחס של הבריטים למיניות. לפעמים היחס הזה מזכיר לי התנהגות של ילדים קטנים שרואים זוג מתנשק ברחוב ומגחכים במבוכה.

התרבות הבריטית, במיוחד העכשווית, שטופה במיניות ואיכשהו הם עדיין מזדעזעים בכל פעם מחדש כשהם מגלים שאנשים נכנעים ליצר הזה. כאילו יש להם איזושהי ציפייה שאנשים, במיוחד גיבורי התרבות, יהיו מלאכים נעדרי חשק.

דווקא היחס הזה, שלא מתמודד עם המיניות בצורה בוגרת, תוך הבנה וקבלת הכוח העצום שיש לדחף הזה, ומנסה במקום זאת להדחיק אותו, מוביל לחברה שההתנהלות שלה מבחינה מינית מאוד לא בריאה – זה  לא רק הבגידות התכופות והתפוררות מוסד הנישואים והמשפחה, אלא גם ההתנסות המינית המוקדמת עד כדי גיחוך וההריונות של בנות העשרה שהם אחת התופעות המטרידות והמעיקות על הבריטים מבחינה חברתית וכלכלית.

אם לחזור להקשר האנושי אזי, ראשית, קטונתי עד מאוד מלשפוט את השניים ולא יודע מה הייתי עושה במצבם – על זה אנו אומרים כל בוקר בתפילה: "אל תביאני לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון".

מעבר לכך, יש כאן גם שיעור עבורי כאחד שמעריך מאוד את השניים – האם אני יכול להמשיך להעריך ולאהוב אותם על אף שאינם מושלמים? האם אני מסוגל לקבל שגם אנשים ששאבתי מהם השראה לא פעם, עשו דברים שצריך ללמוד מהם מעט מאוד?

אני מקווה שכן. כי זה תלוי גם ביכולת שלי עצמי לקבל את עצמי ואת האנשים שאני אוהב ככאלה.

ומתוך היכולת הזו, כמו שמלמדת אותנו מגילת רות, יכולים לצאת דברים גדולים בסופו של דבר.

חג שמח!

אהוד בנאי / דוד ושאול