בתוך כל האפרוריות של הפוליטיקה הישראלית הגיע בעת האחרונה בשורה מרנינה מכיוון בלתי צפוי בעליל- הספסלים האחוריים של סיעת ש"ס. ח"כ הרב חיים אמסלם אזר אומץ והסיר את המסכה מעל אחד ממפעלי ההונאה הגדולים של הפוליטיקה והחברה הישראלית בשלושים השנים האחרונות- מיתוס "החזרת העטרה ליושנה" של ש"ס.
תוך שהיא מנצלת בציניות את תמימותה של שכבה גדולה בחברה הישראלית רכבה ש"ס על תחושת הקיפוח ההיסטורית של אותה קבוצה והציגה עצמה כקול שיילחם עבורה לצדק היסטורי. אלא שעניינה של ש"ס מעולם לא היה קידומה של אותה קבוצה או עשיית צדק היסטורי. איפכא מסתברא. עניינה של ש"ס היה הנצחת הנחשלות של אותה קבוצה בכדי לשמר אותה במעמדה הנמוך ובתחושת קיפוח, מה שבתורו כמובן, יישמר אותה גם כמאגר הקולות שלה.
הגיע הרב אמסלם וחשף את המהלך. דבריו דברי נכוחה: ש"ס, בהתנגדותה ללימודי הליבה, לשירות חרדים שירות בצה"ל או שירות לאומי ויציאת אברכים לעבודה דנה את האוכלוסייה אותה היא מתיימרת לייצג לחיי עוני ובערות.
אין שום כפירה בלדעת כמה זה שתיים כפול שתיים או מה זה פרזנט פרוגרסיב, הערך של ערבות הדדית הוא אחד היסודיים והמרכזיים ביהדות וכמו שכתב הרמב"ם- אין תורה בלי עבודה:
"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. אמרו חכמים: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות". (הלכות תלמוד תורה, ג, י)
מגדיל לעשות הרב אמסלם כשהוא מציע ניתוח חד ומבריק כיצד הפכה למעשה ש"ס לסניף של החרדיות הליטאית, בניגוד גמור לתכליתה להיות מייצגת של החרדיות הספרדית. הקו הנוקשה והבלתי מתפשר שאימצה בנושאי הלכה זר ומנוכר הוא לרוח המסורת הספרדית, שכולה מתינות והכלה, ומאפיין את החרדיות הליטאית שעניינה רציונאליות קרה וקטגוריות נוקשות.
זכות גדולה תעמוד לו לרב אמסלם על פסק ההלכה שפסק ובו קבע להקל בגיורם של עולים חדשים המשרתים בצה"ל, שהרי, כפי שקבע, אין מצווה גדולה יותר מאשר מסירות נפש להגנת עם ישראל.
אם אכן יקים הרב אמסלם מפלגה עצמאית וירוץ בבחירות הבאות אני מודה שאם מסיבה כלשהי לא תעמוד ציפי לבני בראשות קדימה ישנה אפשרות יותר מסבירה שאתן לו את קולי.
חיים בסרט
בשבוע שעבר התפרסמו הנתונים המדהימים על שיעור ההתגייסות הביזיוני של צעירי העיר העברית הראשונה לשירות בצבא הגנה בישראל בכלל, וביחידות קרביות בפרט. עד כדי כך הגדילו צעירי העיר העברית הראשונה שהצליחו לעקוף אפילו את צעירי העיר הבדואית רהט בחוסר האכפתיות שלהם כלפי הכלל.
בתוך כך קראתי השבוע טור מרתק שהתפרסם במקומון תל-אביבי, פרי מקלדתה של צעירה ירושלמית שעזבה לפני מספר שנים את ירושלים ועברה לתל-אביב, ובו היא מפרטת בגאווה בלתי מוסתרת את המניע לצעדה, שהיה כך מסתבר, צפייה בסדרה (המעולה כשלעצמה) פלורנטין.
לא נגעתי:
"היה שם משהו אמיתי. אף אחת מהדמויות לא 'הגשימה את עצמה', כולם הסתובבו במעגלים, מנסים למצוא תכלית ובינתיים חיים כמו שצריך לחיות – צרות, אהבות, שברון לב, בעיות עם ההורים, רומן עם גבר נשוי, היריון לא מתוכנן – בלגן. בתי קפה, מועדונים, לכלוך מתחת לבית. חיים אמיתיים".
אכן אמיתיים. מאוד אמיתיים.
איציק,
לגבי הרב חיים אמסלם – מסכים עם כל מילה, אולי מלבד השורה התחתונה בסוף לגבי ההצבעה.
לגבי החלק השני –
לפני שנכנסתי לקישור לטור של התל-אביבית (שום ירושלמית, הייתה ירושלמית והפכה לתל-אביבית בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה) אמרתי לעצמי – בטח נעה אוסטרייכר. כבר לפני שנתיים היא עצבנה את עמית פוני מ"ירושלים האחרת" והספקנו כולנו להכיר את הנודניקית המתקרנפת. השם נשאר לי בראש. אין טעם להתרגש. מיותר לציין שבכלל לא המשכתי לקרוא את הטור. עם כזאת רמת טיעונים, מביך לחשוב שמעריב מעסיקים אותה. או שדווקא לא.
אני האחרון שאגן על ההוויה שמסתמלת ממרכז תל-אביב, אבל הנתונים משם די מעוותים, והיה צריך לעשות סוג של פליק-פלאק כדי להפוך את רהט לתורמת יותר מבחינה צבאית לעומת תל-אביב. קודם כל, ערביי יפו לא מתגייסים (להבדיל מחלק מהבדואים), והם נכללים בספירה של תל-אביב. בנוסף לכך, "מדד הצבאיות" שאכ"א יצרו לא מדבר על אחוז המתגייסים וגם לא על אחוז הקרביים, אלא על שילוב של אחוז קרביים, אחוז קצינים ואם אני לא טועה גם שנות קבע מתוך כלל המתגייסים – וזה לא חדש ולא הפתעה גדולה שבדואים (וגם דרוזים) חותמים קבע באחוזים מאוד גבוהים ביחס למתגייסים משורותיהם, בעיקר בתור ניסיון לקנות כרטיס כניסה לחברה הישראלית (מה שלא תמיד מספיק להם, למרבית הבושה).
השאלה היחידה היא איך רהט הפכה למטרה נוחה עבור איתמר בן-גביר וחבר מעריציו בתור הסכנה מספר 2 (אחרי אום אל-פאחם כמובן) של מדינת ישראל, מעין גיס חמישי, למרות שאי אפשר להשוות את אחוז הגיוס מתוכה לאחוזי הגיוס של השכונות החרדיות, למשל…
איציק, כמו יובל גם אני מסכים מאוד עם החלק על אמסלם ודווקא הייתי מציע לקדימה לצרף אותו אליה. נראה לי דרך טובה להפסיק את השטות הזו שמפלגה לא יכולה לייצג גם חרדים, גם חילונים, גם אשכנזים וגם ספרדים.
בקשר למשפט שציטטת, כמה שאלות: מדוע אלו לא חיים אמיתיים לדעתך? מהם חיים אמיתיים לדעתך? ומי אמור לקבוע אלו חיים הם אמיתיים ואלו לא?
טכסט טוב.
רק הסתייגות אחת, 'חרדיות ספרדית' – אוקסימורון.
יובל,
לא ידעתי שהגברת הזו היא סוג של אייקון, בכל אופן, שווה לקרוא את הטור רק כדי להבין את הלך הרוח של חבר'ה מהסוג שלה.
לגבי נתוני הגיוס- גם אם אפשר לשחק עם הנתונים שיראו יותר טוב המגמה כללית לפיה תל-אביב מתנתקת מהחברה הישראלית היא משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. הבדואים בנגב כן יוצרים בעיה, בעיקר עם הצפצוף שלהם על החוק בכל מה שקשור לפלישה לקרקעות מדינה, המאבק של המדינה בנושא הזה לגיטימי ואין בו שום גזענות (אני יודע שזו לא טענתך רק חשוב לי לציין את זה בהקשר הנוכחי). בלי קשר, האג'נדה של בן גביר וחבר מרעיו היא כן גזענית ולא ממן העניין ויש להוקיע אותה. כלפי האזרחים הלא יהודיים בישראל יש לנקוט במדיניות של הכלה ולא של הדרה, ובהקשר הזה אני מודה שהנתונים על הגיוס ברהט חיממו את ליבי והוכיחו שכן אפשר ליצור תחושה של שותפות גורל איתם.
תומר,
מסכים עם הרישא, אשמח מאוד לראות את הרב אמסלם בקדימה, כמו את יאיר לפיד. קדימה בהחלט יכולה וצריכה להפוך למפלגת מרכז מתונה עם אג'נדה ציונית-יהודית-הומאנית חוצת מגזרים.
בעניין הסיפא, חיים אמיתיים לדעתי הם חיים שיש בהם משמעות, ומשמעות זה תחושה שמתקבלת מזהות ושייכות (למשפחה, לקהילה, למקום). בחיים התל-אביביים שאותה כותבת מתארת אין דבר מכך אלא התעסקות אובססיבית בעצמי ורדיפה אחרי סיפוקים וריגושים. אבל זו רק דעתי שלי, זכותה של הכותבת ושל כל אחד אחר לחשוב שהדרך שלו טובה ונכונה יותר.
דוד,
מקבל, אכן זהו סוג של אוקסימורון. חרדיות זה סוג של המצאה מזרח-אירופית. בכלל, החרדיות, כשמה כן היא, יש בה ממד של חרדה שגורם להסתגרות והתגוננות, ואילו היהדות של עדות המזרח תכליתה קירוב ופתיחות.
איציק, היא ממש לא סוג של אייקון. הסר דאגה מלבך…
כאילו אני מה זה מגניבה:
גדלתי בירושלים והחיים נראו סבבה כזה, ואז צפיתי בסדרת טלביזיה בחיים של אחרים שנראו לי מה זה מגניבים, אז ארזתי את עצמי ועזבתי את העיר האפורה הזו ששום דבר לא זז בה ועברתי לחיות בסט של סרט.
וקניתי לי אופניים ורודות כאלה עם סלסלה חמודה כזו, ואני מדוושת לי הלוך ושוב בשדרות רוטשילד, בים אנשים שרוצים להיות הכל זולת עצמם וגם הם הבינו ממש כמוני שבעיר הלבנה הכל, פשוט הכל אפשרי.
כפרות הרב אמסלם!
איציק,
כמובן מסכים עם כל מילה לגבי אמסלם. דבר אחד באמת מרתיח אותי בכל הסיפור הזה. ש"ס ואלי ישי הדמגוג יכלו להתווכח עניינית עם אמסלם, אבל מה שהם עשו זה להיות הדוברים של התורה! לא משה רבנו, לא אהרון, אפילו לא דוד המלך ההולל. אלי ישי! הוא ולא אחר מדבר בשם התורה. בושה לש"ס, בושה לספרדים, בושה לפטרונו עובדיה יוסף שנגרר אחריו כמו אחרון החסידים השוטים.
לגבי הדיון תל אביב / רהט, שתי הערות: תל אביב היא לא ישראל. זה כמובן מוסכם על רבים. זו מדינה אחרת שבמודע נפרדה ממדינת ישראל. לגבי רהט והגיוס לצבא – לא רוצה לקלקל את האופוריה אבל עבורם זו עבודה לכל דבר. אין ציונות, אין שותפות, אין תרומה למדינה. עבודה שפרנסה יפה בצדה. זה כל הסיפור. ואני לא אומר זאת לגנותם. אדרבא. זה בסדר גמור מבחינתי לחלק את משאבי המדינה בצורה קצת יותר הוגנת…
שבי,
דווקא בתור אחד שבאמת לא אוהב את מה שתל אביב מייצגת ורב לא מעט עם כל מי שטוען בעדה ונגד ירושלים באותה נשימה (זה בדרך כלל הולך יחד), אני חייב להתנגד לקביעה ש"תל אביב היא לא ישראל" ושהיא נפרדה במודע מהמדינה.
צריך לדעת להפריד בין "ההוויה התל-אביבית", שלא מייצגת אפילו עשירית מתושבי תל-אביב, ומתמצית בנעה אסטרייכר וחבריה (תל אביבים מלידה לצד כאלה שגילו את האור ועברו לתל-אביב בצעירותם) שלא מבינים איך הצליחו להתקיים מחוצה לה כל השנים, ויש את יתר התל-אביבים – אנשים עובדים, משרתים במילואים, חלקם גרים בשכונות דרום תל-אביב, או אפילו גרים בצפון תל-אביב אבל מרגישים לא פחות מחוברים למדינה.
יש לי שני חברים שגרים במה שנקרא "צפון תל-אביב", שניהם אחרי צבא, עושים מילואים, אוהבים את המדינה. אבא של אחד מהם הוא תת-אלוף (עדיין בצה"ל). אני לא חושב שזה הוגן להכליל על העיר כולה בגלל שיש כמה אלפים בודדים (אני בטוח שלא מדובר ביותר) שבאמת מרגישים שאין להם שום דבר במשותף עם כל העמך שמחוץ לעיר המדהימה שלהם.
טוב, זה נהיה קצת נמוך כל הסיפור הזה. לקחתם קטע שבא להגיד שפלרונטין סדרה ריאליסטית ועשיתם ממנו עוגה ציונית לתפארת מדינת ירושלים.
יובל, אתה בא "להגן" על התל אביבים אבל תראה מה אתה עושה, אתה שולף את סנגורית ה"קומץ- זה לא כולם כאלה". אין לי מושג במספרים כמה תל אביבי שירתו, משרתים או ישרתו בצבא, כמה עושים מילואים ובמה כל אחד עובד- למה הדברים האלה צריכים להגיד משהו על ישראליותם של אותם אנשים? מה פשר המשפט "אפילו גרים בצפון תל אביב" כאילו שמדובר בבגידה במדינה לגור בצפון תל אביב. אני למשל, לעולם לא הייתי עושה דה לגיטימציה כזו למתנחלים.
אין ישראל אחת, אין אמת אחת, אין דרך אחת להיות ישראלי, אין חיים אמיתיים, אין ירושלמי ואין תל אביב- זו קהילה מדומיינת. יש בני אדם במקומות האלה, והם אוהבים ושונאים ורבים עם ההורים וזה הריאליזם שאותה נעה הצביעה עליו בפלורנטין. אני בטוח שאם היו בודקים את שיעור ההשתמטות בניו יורק בתקופת ויטנאם הוא היה גבוה לאין שיעור מזה של טקסס- האם אלו לא אמריקאים?
לפני כשנה נסעתי עם ידידה לבקר ידידה אחרת שעברה ללמוד בירושלים, יצאנו לבלות,ראינו הופעה בצוללת, עשינו סיבוב בארים, הכרנו הרבה אנשים(ירושלים החילונית אכן עיר קטנה) ונהניתי מאוד, חוץ מדבר אחד- העיסוק בכך שאנחנו "תל אביבים" ואיך אצלם זה שונה. כשחזרנו, הידידה שלי אמרה: זאת הפעם הראשונה שהתביישתי להיות תל אביבית ואני בכלל לא תל אביבית. אולי יש אקט של הגזמה באנקדוטה הקצרה הזו אבל בדבר אחד אני בטוח, בתל אביב זה לא היה קורה- פה לאף אחד לא איכפת מאיפה אתה, בעיקר כי כולם פה באו ממקום אחר.
יובל יקירי, מה כולנו עושים אם לא הכללות? כשאיציק אומר ש"ס, זו לא הכללה? כשאתה משתמש במונחים "דרום תל אביב" או "צפון תל אביב", זו לא הכללה? כל המונח "ירושלמי או "תל אביבי" מגדיר בתוכו את הנראטיב שמאחורי המונחים האלה, שכולם יודעים על מה מדובר. אז נכון, ייתכן שהשתמשתי בהגדרה חדה מידי, ואולי אפילו מוגזמת, אבל כל דבר אפשר לפסול ע"י המילה "הכללה".
שבי, כל כך מסכים איתך… זה פשוט משגע שכבר אי אפשר לנהל דיון על שום דבר כי כל דבר זה "הכללה". כמו שכתבת נכון, אנחנו עוסקים בנראטיב, באב טיפוס, מובן מאיליו שלא כל אחד יתאים בדיוק להגדרה אבל זהו הלך הרוח הכללי.
תומר, אם הכול "מדומיין" והכול באוויר אז על מה אנחנו מתווכחים? אתה תדמיין שתל-אביב היא כך, אני אדמיין שירושלים היא כך ואיש איש בדמיונו יחיה… אלא שבכל זאת, אם הדברים מפריעים לך כנראה שאתה חש קשר מסוים לקהילה התל-אביבית, ומכיוון שאני יודע שאתה וודאי שאינך מדומיין, כך גם הקהילה הזו שאתה מרגיש שייך אליה ברמה כזו או אחרת אינה מדומיינת.
איציק, לקחת מילה אחת מכל התגובה שלי ועוד סובבת אותה לגמרי. זה שימוש במונח של ברט אנדרסון, קהילות מדומיינות. הכוונה היא שאין קשר אמיתי ביני לבין תל אביבי אחר פרט לעובדה שאנו גרים באותה עיר, הרצון לייחס לעצמנו(או של אחרים לייחס לנו) תכונות דומות על בסיס העובדה הזו הוא מדומיין.
הדברים לא מפריעים לי בגלל קשר מסוים לקהילה התל אביבית, הדברים היו מפריעים לי אם הם היו נאמרים על באר שבעים או טבריינים משום שהטרמינולוגיה בה השתמשתם, הגישה המתנשאת והקיטלוג הגס של תכונות והתנהגות כקשורות ישירות למקום מגוריו מפריע לי, ולא בפעם הראשונה בטקסטים שלך. האם כשיגיע אליך מטופל, אתה תשאל אותו איפה הוא גר ולפי זה תעשה לו אנליזה?
תומר,
אני מכיר היטב את התיזה של אנדרסון וחולק עליה נחרצות. קהילות אינם גוף מדומיין, לאנשים מאותו מרחב גיאו-פוליטי מסוים יש מכנה משותף כזה או אחר, כמו שלאנשים שאוהדים את אותה קבוצת כדורגל או מאמינים באותו אל יש מכנה משותף כזה או אחר. זה לא אומר שאין בניהם שוני בתחומים אחרים, וודאי שיש, אבל בנקודה המסוימת שמגדירה אותם כקהילה (המרחב הגיאו-פוליטי, האהדה לקבוצת כדורגל, האמונה בדת מסויימת וכו') יש בניהם מן המשותף. והמשותף הזה הוא מציאותי, לא דמיוני. כמו שיכול, למשל, להעיד כל מי שביקר בירושלים, תל-אביב, בלומפילד, טדי, כנסייה, ביכנ"ס או כל מקום אחר שבו מתכנסות קהילות בעלות מכנה משותף.
בעניין המשפט האחרון-
ראשית, אינני פסיכולוג קליני כך שמראש אינני מוסמך לענות על השאלה באופן מקצועי. בכל אופן, דעתי הלא מקצועית בעליל היא שלמקום ולרקע שממנו מגיע המטופל יש חלק מרכזי באישיות שלו. זה לא אומר שזה כל האישיות שלו ו- וודאי לא אומר שלכל האנשים המגיעים מאותו מקום או/ו אותו רקע יש את אותה האישיות, אבל יסוד משותף כלשהו יש להם.
שבי, ברור שכולנו עושים הכללות, גם אני "חוטא" בזה לפעמים, ואני לא מתכוון שלא תשתמש מעכשיו בשום הכללה שהיא – באתי להגיד שיש לי בעיה עם האמירה ש"תל אביב התנתקה ממדינת ישראל". אני לא מסכים עם האמירה הזאת וזה מה שבאתי להסביר. אתה התמקדת רק במילה הכללה, וזו דרך לא הוגנת להתמודד עם תגובה שהכילה קצת יותר מזה.
תומר – כתבתי "אפילו בצפון תל אביב" לא בשביל לטעון שיש בזה פשע חלילה, אלא כדי לקחת דווקא את האזור שהכי נוהגים להשמיץ בהקשר הזה ולטעון שהסטיגמה עליו היא לא נכונה ולא הוגנת.
זה לא אומר שאני אף פעם לא מכליל בטעות, כי אני כן, אבל דווקא במקרה הזה באמת שדעתי דומה מאוד לדעתך.
קח אותך ואוהד ביתר מזן לה פמיליה, גזען, מקלל את קורנפיין והשחקנים ללא הרף ואלים. כביכול יש מכנה משותף בינך לבינו, שניכם אוהדים את אותה הקבוצה אבל למעשה אין ביניכם כלום. בחירה של אהדה לקבוצה היא בדרך כלל שרירותית ולא מודעת, היא לא נעשית מבחירה וכמו שאתה לא בחרת אז גם הוא לא בחר ולכן הקשר ביניכם הוא מדומיין. כן, אתם שמחים שביתר כובשת ומתבאסים שהיא סופגת- אבל גם אוהד של סכנין או של באר שבע מתנהג בצורה דומה, הקהילה עצמה שאתה שייך לה(במקרה זה ביתר ירושלים) לא שונה במאום מה"קהילות" האחרות.
גם עצם זה שאתה ירושלמי זה שרירותי, הרי יכולת באותה מידה להיוולד תל אביבי ומה זה היה אומר עליך במקרה כזה? שאתה כותב פחות מוכשר ממה שאתה? שחייך הם פחות אמיתיים?
אין ספק שלמקום ולרקע יש חלק מרכזי באישיותו של אדם אבל רק מהיותם מקום ורקע ולא מהיותם כאלה או אחרים, כפי שלהוריו של כל אדם יש חלק מרכזי באישיותו של אדם ולא משנה אם היו אלו הורים טובים או רעים.
יובל, אני קורא אותך מספיק כדי לקרוא את דעותיך ואני בהחלט מרגיש שהן קרובות לשלי. אבל כאנשים כותבים וקוראים אנו נדרשים בעל כורחנו לשים דגש על ניסוח, טרמינולוגיה. ברור לי שכוונתך הייתה לומר שהסטיגמה לא נכונה, הכוונה שלי הייתה לנסות להבין מאיפה באה הסטיגמה הזו בכלל, למה היא נחוצה ומה היא אומרת? ברדוקציה מסוימת- אם אתה באת "להגן" על אלו שהסטיגמה לא תקפה לגביהם, אני באתי "להגן" על אלו שהסטיגמה הזו תקפה לגביהם. פשוט, כמו כל הסטיגמות, זו נראית לי סטיגמה מיותרת לגמרי.
תומר, אם אני יורד לסוף דעתך אז נדמה לי שמה שמפריע לך זה לא הטענה שלאנשים שבאים ממקום מסוים או שייכים לקהילה מסוימת יש מן המשותף (ולצורך העניין, ארצה או לא, יש לי משהו משותף עם אוהדי לה-פמיליה- אנחנו אוהדים את אותה קבוצה. כמו שיש לי במעגל רחב יותר עם אוהדי באר-שבע נתניה וסכנין- אנחנו אוהדי כדורגל), אלא העובדה שמתוקף כך שהם שייכים לאותה קהילה הם טובים יותר מאחרים.
אני מבין למה זה יכול להפריע, אבל להתכחש לעובדה שאדם שמרגיש קשור ושייך לקהילה שלו חושב שהיא יותר טובה מקהילות אחרות זה להתכחש לטבע האנושי. זה בדיוק כמו שאדם בעל הערכה עצמית בריאה חושב שהוא קצת יותר טוב מאחרים. בחברה בריאה, כמו אצל אדם עם נפש בריאה, העובדה הזו לא אומרת שלילת זכות הקיום של הקהילה או האדם האחר.
בפרפרזה על המשפט המפורסם שאני מאוד מזדהה איתו- "אני לא מסכים עם דעתך, אבל אני מוכן לההרג על כך שתוכל לומר אותה", אומר שאני מעדיף את ירושלים על תל-אביב, אבל באותה מידה מוכן לההרג על הזכות של כל מי שמעוניין בכך לחיות בתל-אביב או באורח חיים תל-אביבי.