התרגשתי לראות את הראיון המשותף של סלים טועמה ועמית בן-שושן. השניים צילמו פרומו משותף לקמפיין נגד גזענות ודיברו על התקרית ההיא בחגיגות זכיית הגביע של בית"ר לפני שנתיים.
ציינתי את זה גם אז, אבל זו הזדמנות לומר את זה שוב – ההתנהלות של סלים טועמה בכל הסיפור ראויה להערכה יוצאת דופן. ישנה רק מילה אחת להגדיר אותה – אצילות.
אני מניח שללא מעט מחרחרי מדון משני הצדדים היה מתאים שסלים ייכנס לפוזה של הנפגע ויעורר מהומת אלוהים. אם היה עושה כן, אי אפשר היה לבוא אליו בטענות. אבל סלים הוכיח שוב שצודק כל אחד יכול להיות, אבל חכם זה כבר סיפור אחר לגמרי.
מעז יצא מתוק. התמונה של סלים ועמית יושבים ומספרים על החברות ביניהם ומריצים דאחקות משותפות בביישנות הכובשת שלהם שווה יותר מאלף מילים של אלו המעוניינים להפוך אותנו ואת אחינו ערביי ישראל לאויבים, על מנת לשרת את האידיאולוגיות הקיצוניות שלהם – תהיה זו הצגת מדינת ישראל כמדינה גזענית וחשוכה או הפיכת היהודים לשונאי ערבים כדי להדגיש את זהותם.
אחת התובנות המרתקות אליהן הגעתי בתקופה בה חייתי בחו"ל הייתה שיש לי הרבה יותר מן המשותף עם ערבי-ישראלי מאשר יש לי עם יהודי שנולד וחי את כל חייו במדינה זרה שאיננה ישראל.
אחת מידידותי הטובות, חברת נפש ממש, היא ערבייה ישראלית מחיפה. שום דבר מהיחסים שהיו לי עם יהודי כזה או אחר בגולה לא גירד את עומק החברות בינינו. לא פעם שמעתי ממנה, מה שהפתיע אותי מאוד בתחילה, שהטענה הכי גדולה שלה כלפי החברה הישראלית היא לא הקיפוח, לכאורה, כי אם העובדה שהיא הייתה רוצה דווקא להרגיש יותר ישראלית.
שאלתי אותה פעם מה היא משיבה כששואלים אותה בחו"ל מהיכן היא מגיעה. "מישראל", השיבה ללא היסוס.
בסופו של יום חשוב שנזכור את זה – המשותף בינינו לבין ערביי ישראל, ודאי כשמדובר על הדור שלנו, רב עשרות מונים על המבדיל. החוויות המשותפות, החיים באותו מרחב והגורל המשותף (הטילים של נסראללה לא הפרידו בין הוואדי להדר) הופכים אותנו לקרובים וגם, כן, לאחים. למגינת ליבם של הגדעון לוים והברוך מרזלים למיניהם.
ותודה לסלים ועמית שהזכירו לנו את זה שוב.
*