גשם באלפסי

בדיונים לגבי נבחרת ספרד במהלך המונדיאל וגם לאחר סיומו נשמעו לא מעט טרוניות על כך שלכאורה לא מדובר בנבחרת התקפית ומלהיבה כמו הדימוי שיצא לה.

טענתי אז שאולי ספרד לא כבשה מספר רב של שערים אבל הנתון הזו הוא מקרה נוסף שבו הסטטיסטיקה לא רק שלא מספרת את כל הסיפור, היא מספרת את הסיפור הלא נכון.

מי שעוקב אחרי ההצגות של נבחרת הנוער של ספרד באליפות אירופה שנערכת בימים אלה בצרפת יכול לקבל הזדמנות נוספת להתרשם מתור הזהב של הכדורגל הספרדי.

מספר דברים מרשימים בנבחרת הספרדית הצעירה – ראשית, העובדה שהיא משחקת כדורגל דומה מאוד לזה המוכר מהנבחרת של צ'אבי ואנייסטה המבוסס על הנעת כדור ויכולת טכנית מרשימה (אין זה פלא שגם במקרה הזה מרבית השחקנים מגיעים מברצלונה); שנית, הביטחון המופגן של השחקנים שנראה כאילו שאב לא מעט השראה מהמעמד הנוכחי של הכדורגל הספרדי שנרכש בצדק ע"י ההישגים של הנבחרת הבוגרת; ושלישית, היצירתיות והדמיון הפורה.

הנה שתי דוגמאות מצויינות לכך:

ואגב, אני אישית לא הכרתי את התרגיל של יחזקאל קאלבנטה מהפנדל בוידאו הראשון אבל מסתבר שהתרגיל הזה כבר מוכר ורשום על שמו של (הפתעה, הפתעה…) תיירי הנרי:

לא אחת הרעתי כאן לגאון הצרפתי בו אני רואה את הנביא הגדול של היצריתיות, הדמיון והחוש לבלתי צפוי בכדורגל בעשור האחרון. זוהי הזדמנות נוספת לעשות זאת!

ואם לחזור ליחזקאל קאלבנטה, הרי אי אפשר שלא להיזכר בשורות הזהב של חיים חפר:

אנו בעד הנביא יחזקאל
נלך אחריו עם תרמיל ומקל
אל כל מקום שאותנו יביא
הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא!

טורניר הכדורגל הבינלאומי השני שמתקיים בימים אלה הוא אליפות העולם עד גיל 20 לנשים בגרמניה. בעודי בוהה משועמם באחד השידורים מהטורניר ביורוספורט, כמעט מעולף מהחום הנוראי שפוקד בימים אלו את צפון-אירופה, שפשפתי לפתע את עיני בתדהמה למראה הדבר הבא:

לשחקנית נבחרת ברזיל שמבצעת את הדבר המדהים הזה קוראים: ליאה לין גבריאלה פורצ'ון, או בקיצור- ליאה.

ליאה זו מגיעה בכלל משיקאגו ומייצגת את ברזיל בזכות העובדה שאביה מוצאו בארץ הסמבה. אלא שמפה לשם הפכה דווקא הטינאייג'רית האמריקאית הזו לאחד הלהיטים של הכדורגל הבריזלאי.

את האינדקציה הטובה ביותר לכך קיבלתי מצפייה בכתבה הבא. פורטוגזית אני לא מבין, אבל אם היא זכתה לכינוי "ליאה מראבייה" זה וודאי מעיד על כך שהיא סוג של אייקון:

מה שמעביר אותי כמובן לסיפור הנפלא של המקור לכינוי, הלא הוא פיו מראבייה האגדי.

כבר כתבתי כאן על פיו כמה מילים לפני מספר חודשים, אבל הסיפור של ליאה סיקרן להתחקות מעט יותר לעומק אחר הסיפור המיוחד שלו:

בקצרה: פיו מראבייה היה שחקן בפלאמנגו בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. את תהילת עולמו קנה פיו דווקא במשחק ידידות שולי למדי נגד בנפיקה ליסבון במרקאנה (מצד שני אף משחק במרקאנה הוא לא שולי). באופן מדהים פיו בכלל לא אמור לא היה לשחק באותו יום וישב על הספסל. אלא שהקהל שהגיע למרקאנה באותו יום דרש בתוקף לראות את פיו משחק ולא הפסיק לקרוא בשמו עד שהמאמן (מריו זאגלו האגדי) נעתר, שלח אותו למגרש והשאר כמו שאומרים, היסטורה…

שלושים ושלוש דקות לתוך המחצית השנייה כבש פיו שער מסחרר תוך שהוא חולף על כל שחקני ההגנה של בנפיקה והשוער ונכנס עם הכדור לתוך השער. רצה הגורל ובאותה היום אחד הצופים ברי המזל ביציע היה המוזיקאי המפורסם ג'ורג' בן ג'וניור. בן ג'וניור, שהתרגש עד עמקי נשמתו מהמחזה המופלא, החליט להנציח את השער בשיר מיוחד.

השיר שכתב בהשראת השער של פיו ושנשא את שמו – 'פיו מראבייה' – הפך בין לילה ללהיט היסטרי בברזיל ואח"כ ברחבי העולם ונחשב עד היום לקלאיסקה מודרנית שזכתה לגרסאות כיסוי בשלל שפות (כולל בעברית של אהוד מנור):

פיו כיום, כמו שעדכן אותנו אז ידידנו דוד מירושלים, עושה כשליח פיצה בסן-פרנסיסקו (והא לכם עוד קשר בלתי צפוי בין ארצו של הדוד סם לכדורגל הברזילאי). צוות טלוויזיה ברזילאי התחקה לא מזמן אחרי עקבותיו של האיש ומצא אותו בין משלוח משפחתית עם תוספות אחד למשנהו.

אולי הקטע הכי מרגש בכתבה הוא כשהמראיין נותן לפיו להאזין לשיר המפורסם שנכתב עליו. אני מודה שככשצפיתי בקטע (5:10 מתחילת הודיאו) הייתי קרוב להזיל דמעה יחד עם פיו:

וזה גרם לי לחשוב איזה אומת כדורגל נפלאה היא ברזיל! למרות שהיה לה את פלה וטוסטאו וגרסון וזיקו וסוקרטס ורומאריו ובבטו ורונאלדו וריבאלדו האתוס שלה נבנה דווקא סביב אגדות אורבניות כמו פיו מראבייה.

על אותו משקל, כך שמעתי, ברזילאים רבים מוכנים עד היום להישבע שהשחקן הגדול ביותר שיצא מארצם איננו פלה אלא בכלל אחד בשם מנואל פרנסיסקו דוס סאנטוס, שלימים נודע בכינוי 'גארינצ'ה' (ציפור שיר), שלמרות שהיתה לו רגל אחת קצרה מהשנייה בששה ס"מ עשה איתה דברים שאף אחד אחר לא עשה גם עם שתי רגילים בריאות לחלוטין:

ואיזה הבדל, למשל, מאנגליה, שהאתוס שלה נבנה על דימויים כמו זה של טרי בוצ'ר המדמם:

ולכן למרות שאני לא אוהד של נבחרת ברזיל משמח אותי בכל פעם מחדש להיזכר שזו המדינה עם הכי הרבה זכיות בגביע-העולם. ולכן למרות שאני לא אוהד של נבחרת ספרד משמח אותי מאוד שזו הנבחרת שמחזיקה כיום בשני התארים החשובים ביותר בכדורגל העולמי.

כי כדורגל הוא אחד התחומים היחידים בחיים שבו דווקא ידה של היצירתיות, הדמיון, השובבות ולעתים אף השכונתיות נמצאת על העליונה.

שתי סיבות מרכזיות גרמו לכך שבית"ר ירושלים התרחקה בעשור החולף מהמסורת והשורשים שלה וגרמה ללא מעט אוהדים ביתרי"ם שורשיים לחוש שהיא מתרחקת מהם והם ממנה.

א. בעלי הבית המפוקפקים שהגיעו, פיזרו מזומנים לכל עבר, הפכו לסוג של קאלט שאנחנו, אוהדי הקבוצה, היינו היחידים שלא נהנו ממנו, ואז נעלמו כלעומת שבאו אל תהומות הנשייה.

ב. הפיכתם של גורמי שוליים קיצוניים ואלימים, פיזית ומילולית, לדומיננטיים ביציעים ובקרב קהילת האוהדים של הקבוצה. אמנם לתקשורת ולשיח הציבורי יש חלק לא מבוטל בהעצמת התופעה, הן ע"י האדרתה לממדים שחרגו מהחלק היחסי של אותם גורמים בקרב הקהל הרחב של אוהדי בית"ר, והן ע"י נתינת במה לאותם גורמים והתעלמות כמעט מוחלטת מכל קול אחר, אבל זה לא משנה את העובדה שתופעות חמורות אכן התרחשו והתדמית של בית"ר ספגה מכה קשה.

בימים אלה ממש נדמה כי בפעם הראשונה ישנו ניסיון רציני, כנה ומשמעותי, לשנות את פני הדברים, לעצור את המהלך שהתגלגל בערך מסוף שנות התשעים ולהחזיר לבית"ר שפיות ניהולית ויסודות ערכיים.

את המהלך הזה מוביל, באומץ וחזון ראויים לציון, איציק קורנפיין – השוער לשעבר שהפך לאחר פרישתו לחלוץ: חלוץ במאבק נגד האלימות והגזענות ביציע הקבוצה. לא מדובר בדבר של מה בכך. המחיר שאיציק כבר שילם כמו שכולם יודעים הוא בשום אופן לא מחיר שאדם הגון שבסה"כ מבקש לנהל מועדון כדורגל אמור לשלם. איציק הוא איש משפחה והוא לא צריך למצוא משטרה מפטרלת מסביב לביתו או מאבטחים מלווים אותו ביציאה ממשחק כדורגל.

אבל איציק, כמו מנהיג אמיתי, מוכן לשלם את המחיר עבורנו, אוהדי קבוצה, ולסבול את הדברים האלה. בקיץ האחרון הוא ביצע שני מהלכים חסרי תקדים בכדורגל הישראלי: הראשון הוא העמדתה של קבוצת צמרת (ואם הדברים ילכו בכיוון שהם נראים כעת לבית"ר תהיה בעונה הבאה קבוצה שתוכל לפחות ןלהתברג בשיפולי הצמרת) ללא עזרה מגורם פרטי חיצוני אלא על בסיס הכנסותיה של הקבוצה בלבד. השני הוא יציאה פומבית למאבק בלתי מתפשר בקבוצת אוהדים קיצונית ואלימה עם מאפיינים של ארגון פשע קטן- משהו שלאף אחד לפניו, לא רק בבית"ר אלא בכלל בכדורגל הישראלי, לא היה אומץ לעשות.

כמו שכתבתי, איציק עושה את המהלכים האלה בשבילנו. בשנים האחרונות התלוננו בצדק על המחוזות אליהן הידרדרה בית"ר וקראנו למועדון להתעשת ולחזור לשורשים האמיתיים שלו. ובכן, העת הזו הגיעה, ומעבר לעובדה שזו בשורה נפלאה לכל אוהד בית"ר זוהי קריאה לתת כתף. לשים יד.

כי איציק לא יכול לבד. איציק יצא למהלכים האלה על סמך אמונה שמאחוריו נמצא הרוב הגדול של אוהדי בית"ר. אלו שלא קיבלו ביטוי בשנים האחרונות ושחלקם הדירו רגליהם מהיציעים כשמאסו בתרבות הקלוקלת שהשתלטה עליהם. כעת עלינו להוכיח לו שהרוב השקט אמנם היה שקט אבל הוא בהחלט היה, ועודנו, הרוב.

כעת זה הזמן לתמוך בבית"ר החדשה שאיציק קורנפיין בונה בכל דרך אפשרית – להגיע למשחקים, לעודד ולתמוך במהלכים של איציק מעל כל במה אפשרית.

ויש עוד משהו – והוא הכי חשוב כרגע:

בסוף השבוע האחרון יצאה לדרך "עמותת האוהדים של בית"ר ירושלים". מדובר בהתארגנות של מספר אוהדים מסורים, אנשי היי-טק ובוגרי אקדמיה שמשותף להם דבר אחד – האהבה לבית"ר והדאגה הכנה לעתידה.

העמותה החדשה חרטה על דגלה את החזון – "לפעול למען יציבותו, חיזוקו והתפתחותו של מועדון בית"ר ירושלים ע"י התבססות על שורשיו הרעיוניים, מורשתו וקהילת אוהדיו תוך היותה גורם חינוכי וקהילתי".

מטרותיה המרכזיות בטווח הקרוב והרחוק הן:
א. לפעול למען איתנותו וצמיחתו של מועדון הכדורגל של בית"ר ירושלים.
ב. לפעול להנצחת המורשת הספורטיבית והאידיאולוגית של בית"ר ירושלים.
ג. לטפח וליזום פעילויות חינוכיות וקהילתיות בקרב ציבור אוהדי בית"ר ירושלים.
ד. לאגד את ציבור אוהדי מועדון הכדורגל בית"ר ירושלים במסגרת ארגונית ממוסדת ע"פ חוק.
ה. לייצג את קהילת אוהדי בית"ר ירושלים בפני הגורמים הרלוונטים, לרבות ההתאחדות לכדורגל בישראל, מועדון הכדורגל בית"ר ירושלים, עיריית ירושלים, משטרת ישראל ומשרד התרבות והספורט תוך סיוע במאבק בנגע האלימות בספורט בכלל ובכדורגל הישראלי בפרט.

חברות בעמותה עולה 90 ש"ח בחודש כשהמטרה, בברכתו של איציק קורנפיין, היא להיות חלק מקבוצת הניהול של בית"ר ירושלים שמקים בימים אלה קורנפיין כשנציגים מתוכה, שיבחרו בהליך דמוקרטי מבין כל חברי העמותה, ישמשו חברים בהנהלת המועדון. בנוסף יזכו חברי העמותה לשורה של הטבות שבראשם הנחה של 50%(!) ברכישת מנוי לעונה הקרובה ושורת הנחות ברכישת מוצרי הקבוצה.

בתוך שלושה ימים הצטרפו לעמותה למעלה מ- 500 איש! בין המצטרפים גם אוהדי בית"ר מפורסמים כמו אנדי רם, כוכבי עספור שלום מיכאלשווילי (מוטי) וחנן סביון (ניוטון), המוזיקאי שי נובלמן, שחקן העבר האגדי שמעון צ'רנוחה ועו"ד ארצי בן-יעקב. העמותה רשומה כחוק ברשם העמותות ופועלת בפיקוח עו"ד דור ליאונד.

חברים, לא עת לחשות!!

להצטרפות לעמותה לחצו כאן >>

תל-חי

1. לא תמיד אני יכול להחזיק אתכם ראש עד סוף הדיון. הבלוג הזה גם כך לוקח לי המון זמן שאני אמור להקדיש לדברים אחרים ולא תמיד אני יכול לענות לכל אחד ממכם (במיוחד שאתם מדקדקים איתי על כל מילה וכל אות) בתשומת הלב והאריכות שזה דורש. במיוחד לא כשאני נמצא כאן בסיטואציה מאוד ייחודית יחסית לבלוגים אחרים שבה 90% מהתגובות מגיעים מאנשים עם תפיסת עולם שונה משלי מה שמעמיד אותי באופן טבעי אוטומטית במצב של מגננה. אני לא מכיר עוד בלוג שבו הכותב צריך להתמודד לבדו עם על כל שאר המגיבים. זה כמו שיוסי ביילין יעשה חוג בית באמצע שוק מחנה-יהודה. שימו לב שבדיונים אתם בדרך-כלל שלושה, ארבעה ולעתים יותר באותו צד ואני רק אחד, יש גבול גם לזמן ולאנרגיה שאני יכול להשקיע כאן.

2. מטרת הדיונים כאן היא להבהיר דברים שכתבתי בפוסט עצמו עבור מי שקרא ולא הצליח לרדת לסוף דעתי ולתת לכם הקוראים במה לכתוב את הדעות שלכם – היא איננה לנהל תחרות וויכוח שבה זה שנשאר לעמוד אחרון הוא המנצח. לא תמיד אני עונה לכל תגובה פשוט מכיוון שאינני מעוניין לחזור על עצמי. אין לי עניין לשכנע אותכם, ממילא אני לא מאמין שזה אפשרי לשכנע אנשים בוויכוח. אנשים משנים דעתם רק מנסיון אישי ומתובנות שהם מגיעים אליהן בעצמם.

3. אני לא אוהב שמפנים כלפי בדיונים ביקורת אישית- על האופי שלי או על המקצועיות שלי בתחום בו אני עוסק. זה לא שאני חסין מביקורת כזו, כמו שאני מפנה אותה כלפי אחרים אני מקבל שזה לגיטימי שתהיה ביקורת כזו כלפי. אלא שכאן זה לא המקום לכך. מי שרוצה לעשות את זה שיפתח לעצמו בלוג או קבוצה בפייסבוק ויכתוב עלי מה שבא לו. כאן אתם אורחים שלי ומכיוון שכך אני אמנם רוצה באמת שתרגישו בבית – תדברו בקול רם, תורידו נעליים, תשימו רגליים על השולחן. אבל לכל דבר יש טעם טוב. אני מכבד אותכם ואני מצפה שאתם תכבדו אותי. זה לא בגלל שאני רודף כבוד, מי שמכיר אותי יודע שההיפך הוא כנראה הנכון, אבל מי שלא שומר לפחות על מינימום של כבוד עצמי לא ידע לכבד אחרים, בדיוק כמו שמי שלא יודע לאהוב את עצמו לא ידע לאהוב אחרים. ומכיוון שאני רוצה לכבד אתכם ובכלל באופן כללי לשמור על האווירה האמפטית כאן בבלוג, בניגוד אולי למה שקורה בבלוגים אחרים, אני מבקש להקפיד על זה.

4. ביקשו ממני להפסיק לכתוב על סמך תחושות או על סמך תובנות פסיכולוגיות. זה לא הולך לקרות. חלק גדול מהחיים איננו משתקף במה שאנשים אומרים אלא הוא נסתר בעולמם הפנימי. החלק הזה משפיע על כל רובד של חיינו, הוא מרתק אותי, הוא חשוב בעיני ואני עוסק בו באופן מקצועי. מה גם שלאור הפופולריות של הבלוג ומיילים פרטיים שאני מקבל מאנשים שקוראים כאן אבל לא נוהגים להשתתף בדיונים, נדמה לי שאני לא היחיד שחושב כך. הדברים האלה אכן לא עומדים תמיד בקריטריונים מדעיים אבל הבלוג הזה הוא לא כתב-עת מדעי. כשאני כותב מאמר מדעי אני מבסס אותו על נתונים, כאן לא תמיד זה אפשרי או שיש לי את הזמן לכך. ועדיין אני חושב שלדברים שלי יש תוקף. אני לא אוהב להתהדר בנוצותיי אבל רק דוגמא קטנה: כמעט לכל אורך התקופה של רפא בניטז כמנג'ר ליברפול היתה לי ביקורת על ההתנהלות הבינאישית שלו וטענתי שהאופי הדוגמטי שלו משפיע לרעה על הקבוצה. מכיוון שמעולם לא פגשתי את בניטז לשיחת נפש או נכחתי באימוני או אסיפות הקבוצה אלו דברים שלא יכולתי לתמוך בעובדות. ועדיין, הרושם שקיבלתי התברר בסופו של כמדוייק אפילו מעבר להשערתי כשאחרי שעזב בניטז את המועדון החלו לצוץ מפי שחקנים סיפורים על מה שהתרחש בקבוצה ועל ההתנהלות של בניטז שחלקם נראו כאילו פשוט צוטטו מתוך הבלוג הזה.

שבת שלום.

"ואותו הלילה שמאסו בארץ היה ליל תשעה באב, ובאותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב" (מדרש תנחומא על פרשת שלח לך)

על-פי המסורת ט' באב הוא היום בו חזרו המרגלים ששלח משה לתור את הארץ משליחותם ובפיהם דברי דיבה על הארץ המובטחת.

בעוונותינו, גם בדור הנוכחי פשה בעמנו המנהג להוציא את דיבת הארץ רעה ולדבר סרה בה ובבניה.

להלן דברי נכוחה ששולח לנו בנושא צור אורן מגלות טקסס הרחוקה:

______________________

היום בבוקר ראיתי חלקים מכתבה (בה ניתן לצפות כאן) שעשה ציון נאנוס על סרט שנקרא "2048" (עליו ניתן לקרוא כאן).

מבלי להתעמק יותר מדי בכתבה ניתן להסיק בקלות כי מדובר בסרט שמציג תמונה שלילית על ישראל כמדינה שאיבדה את החזון, מדינה שבה האלימות השחיתות וטובת הפרט מכחידים את חזון אבותיה.

יש משהו בחברה הישראלית שגורם לנו להתעסק תמיד בשלילי ולא ממש ברור לי מאיפה זה בא. אולי זו התקשורת שהבינה שרע מוכר יותר טוב, אולי אלו אנחנו, שפשוט לא מסוגלים בלי הציניות וההלקאה העצמית ואולי רבים מאיתנו לא ראו מספיק מקומות אחרים כדי להבין שעל אף איום הטרור והאלימות הגוברת, ישראל היא אחת המדינות הבטוחות בעולם.

לי קצת נמאס מההלקאה העצמית האין סופית הזו. אנשים, תכניסו לעצמכם לראש – יש לנו ארץ נהדרת!

צאו קצת לגור תקופה קצרה בחו"ל, אולי אז תבינו איך זה לקום בבוקר סגרירי באירופה ולראות מתחת לבית הפגנה של מאות אנשים נגד העם היהודי ונגד קיומה של מדינת ישראל.

תתפלאו, האנטישמיות לא מתה. היא רק לובשת צורה חדשה.

חלמתם אמריקה, הא? יש יתרונות לאמריקה, זאת כמובן אם התמזל מזלכם, אבל אם לא, אולי תיתקלו בחיים האמיתיים של מיליוני אנשים בארץ החלומות. חיים של גטאות שבחיים לא תראו בסרטים של הוליווד כי את החרא האמיתי עדיף להסתיר, שלא יצוף בטעות. שחס וחלילה לא נגלה שבאמריקה המדהימה מיליוני אנשים לא עובדים, אלא אם כן צריכה ומכירה של סמים נחשבים כבר לעבודה מועדפת.

אלימות? הצחקתם אותי.. השכונות הכי קשות בלוד ורמלה הם מה שנקרא בלשון היציע המזרחי בטדי "ילדי כאפות" ליד הגטאות באמריקה שבהם יום אחד מרססים אנשים במכונות ירייה, ביום אחר רוצחים ילדים שמפריעים למכור סמים, אונסים על ימין ועל שמאל, שודדים באלימות מבלי לחשוש מלהרוג שוטרים, אזרחים, ילדים…

ולנו בארץ? יש לנו גן עדן ביד! ארץ מרהיבה ביופייה, אלפי אתרי טיולים מרתקים ששוזרים בתוכם סיפורים היסטוריים שאין כמותם בשום מקום בעולם, בירה ויין שרק משתבחים עם השנים, אוכל מדהים- הכי טוב שיש בעולם! מערכת כבישים שמשתפרת פלאים והרשימה עוד ארוכה.

אבל האמת שאת כל זה אפשר למצוא בעוד כמה מקומות בעולם. מה שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר זה את האנשים שמרכיבים את המקום הזה. אנשים שיכולים לקבל את העצבים אחד על השני, לקלל, לריב, אבל אז, כשצריך אותם מלוכדים הם שם.

אין עוד מדינה בעולם שבה אנשים יוצאים למלחמה מיותרת, מאבדים את חבריהם לנשק אבל חודש לאחר מכן חוזרים לשרות מתוך ידיעה שזה הדבר הנכון לעשות, לא מתוך אהבה לאלו ששלחו אותם להילחם אלא למען הנשים והילדים שלהם, למען העתיד של העם שלהם.

אין עוד מדינה בעולם שבה מאות אלפי אנשים ייצאו באמצע היום לצעדת תמיכה במשפחה שבנה יושב ארבע שנים שבוי בכלא האויב, גם אם רבים מהם לא תומכים באינטרס המשפחה, אבל הם שם, כדי לתת את החיבוק ולהבהיר למשפחה היקרה שהיא לא לבד.

אין עוד מדינה בעולם שבה אתה נתקע עם הרכב באמצע הלילה ואחרי 20 שניות (נשבע לכם שזה קרה לי לפני חודש) עובר אורח עוצר לעזור לך ונשאר איתך במשך שעה עד שהגרר מגיע לחלץ אותך.

אין עוד מדינה בעולם שעדיין משמרת ערכים כמו חברות ורעות, מדינה שבה חבר הוא חבר ולא מכר.

יכול להיות שעוד לא הפרחנו את הנגב (עדיין), שהקונפליקט עם החרדים גבר ונעשה מכוער מיום ליום, שהשחיתות גוברת, שהעימות עם הפלסטינים מפצל אותנו, שהאלימות גוברת, שאנחנו יותר מפונקים, עצלנים ואגואיסטים.

אבל חלאס עם ההלקאה העצמית הזו! תפקחו את העיניים ותסתכלו סביב, על המשפחה שלכם, החברים שלכם, הנופים של ארץ ילדותכם.

למרות כל אלו שמנסים להסתיר את זה מכם, מדינת ישראל היא גם עדן אמיתי – תהנו ממנו, כי רק כשלא תהיו שם תבינו מה משמעות המשפט – אין לנו ארץ אחרת.

צור אורן

לפעמים אני מרגיש שאני תומך בלאומיות הפלסטינית יותר מאשר גדולי האקטיביסטים הפרו-פלסטינים בעצמם. לכן גם קיבלתי בהתלהבות את הידיעה על תוכניתו של שר החוץ אביגדור ליברמן להתנתקות אזרחית מוחלטת מעזה שתשלים את ההתנתקות הצבאית-מדינית שבחודש הבא ימלאו לה חמש שנים.

הלאומיות הפלסטינית היא אחד השקרים הגדולים של זמננו. אין דבר כזה "לאומיות" פלסטינית, כי הפלסטינים לא רוצים מדינה, בטח לא אחת שתתקיים לצד ישראל. במקרה הטוב הם רוצים מדינת פלסטינית אחת גדולה במקום ישראל, וגם זה לא בטוח.

התגובה האינסטנקטיבית הנחרדת של הפלסטינים, על פלגיהם ופלגי פלגיהם, להצעה של ליברמן חשפה בצורה משעשעת משהו את השקר הזה. כמו בסצינה מגבעת חלפון שבו סרג'יו קונסטנצה האגדי ממשיך למכור לווסרמן המילואמניק את הלוקשים שלו גם הרבה אחרי שהוא כבר אכל אותם – "חיובי? אה.. אז תגיד חיובי!" כך הם מיהרו להכריז שהם "נגד סיום הכיבוש!"…

אבל זה נכון באמת, אין דבר שהפלסטינים חוששים ממנו יותר מאשר סיום "הכיבוש". וכי מה רע להם עכשיו? מצד אחד יש להם אתוס לאומי מכונן של התנגדות ושל עם מדוכא, מה שמאפשר להם לזכות בהרבה סימפטיה מהעולם. ומצד שני הם לא צריכים לדאוג לכל אותם דברים "מעיקים" שמדינה נורמלית צריכה לדאוג להם – תשתיות, חינוך ושירותי רווחה.

תגידו מה שתגידו על ליברמן, תאהבו אותו או תשנאו אותו, תעריכו אותו או תסלדו ממנו, את המפה הוא תמיד ידע לקרוא נכון.

הוויכוח שלי איתו מעולם לא היה על העובדות:

אם ערביי ישראל רוצים שיוויון זכויות (שהם בהחלט זכאים לו) הם צריכים להיות לויאלים למדינה שנותנת להם אותו ולא לחתור תחתיה, הפלסטינים לא באמת מעוניינים בשלום, לסורים יש יש הרבה יותר מאיתנו להפסיד במקרה של עימות והמדיניות של טורקיה תחת ארדואן הולכת לכיוון של הקצנה פשיסטית.

הוויכוח שלי איתו הוא על הדרך להתמודד עם המציאויות הללו:

ליברמן משוכנע שהעיקר זה שאנחנו צודקים ואני חושב שגם אם זה נכון, הרבה יותר אפקטיבי מבחינתנו זה להיות דווקא חכמים.

ואכן, גם הפעם ליברמן קורא נכון את המפה ומבין היטב שהתנתקות סופית ומוחלטת מעזה, כולל הסרת הסגר הימי, היא, אירוני כמה שזה אולי נשמע, אינטרס ישראלי הרבה יותר מאשר פלסטיני ויש לנצל את האקלים הפוליטי הנוכחי סביב המזרח-התיכון בכדי להשלים את המהלך שהחל אריאל שרון לפני חמש שנים.

יתרה מזאת, אני אישית לפחות, גם חושב שזה צריך להיות "עזה תחילה" – אחרי ההתנתקות הסופית מעזה צריכה לבוא גם אחת ביהודה ושומרון, עם כל הצער והכאב הגדול שיש בדבר.

בן-דרור ימיני, שזה המקום לקרוא להעניק לו את פרס ישראל על עבודת הקודש שהוא עושה בחשיפת מפעל ההונאה הגדול שבבסיס דה-הלגטימציה שנעשה לישראל בעולם, חשף לפני כשבועיים נתונים מדהימים על כך שעפ"י מדדים בינלאומיים מקובלים לבדיקת מצב הומניטרי מצבם של תושבי רצועת עזה טוב יותר ממצבם של רוב תושבי העולם!

המצב הא-נומלי, ההזוי ממש הזה, שבו ישראל מאכילה ומשקה את אלה שמתירים את דמה בעולם (וכמובן שגם לא טומנים ידם בצלחת ועושים ככל יכולתם כדי להקיז אותו בעצמם) חייב להגיע לקיצו.

ולכן, כן!

!FREE GAZA! FREE PALESTINE